יום שני, 22 באוקטובר 2012

We come in peace!




נחמד לי להמשיך לדבר על סרטים ופסקולים. מהסרטים שמקושרים לניק קייב אני עושה קאט מאוד מאסיבי לעבר במאי שהבריק בשנות התשעים, אבל התאהב לחלוטין בעצמו וכבר כמעט 15 שנה לפחות חוזר על אותם שטיקים עד זרא, משחקנים קבועים דרך נושאים קבועים וגם מוזיקה קבועה, וזה מיודענו טים בארטון. בארטון הוא מסוג הבמאים שידועים כבעלי חזון ייחודי, "אוטרים" כפי שקראו להם פעם, כאלו שכותבים ומביימים את סרטיהם בטאץ' ייחודי. בארטון מיצב את עצמו כבמאי נישה, כשאת נושאיו ניתן לסווג כתרבות שוליים גיקית אמריקאית; סרטיו משלבים גיבורי קומיקס, פריקים, ערפדים, מפלצות, דמויות אגדתיות וחידתיות, אימה, וגותיקה- שילוב של סרטי B movies אמריקאים עם איכות הוליוודית. סרטי מפלצות ואימה סוג ב' הם הלחם והחמאה של בארטון, ולא סתם סרטו הטוב ביותר ככל הנראה הוא "אד ווד", המחווה הנפלאה שעשה למורו הרוחני הגדול  שנחשב הבמאי הגרוע ביותר בכל הזמנים, הג'ורג' עובדיה של ה-B movies האמריקאים.

 בארטון

בארטון ביים את "אד ווד" מכל הלב ובתשוקה גדולה, מה שלמרבה הצער לא ניתן לומר כמעט על אף סרט שעשה מאז "סליפי הולו" ב-1999. נראה שמי שפעם היה במאי חדשני ורעב, הולך פעם אחר פעם לאותם מחוזות ידועים, וממחזר את עצמו לדעת. לסרטים של בארטון מהשנים האחרונות יש כבר שטנץ קבוע ולעוס לעייפה- הנושא יהיה תמיד ערפדים\העולם הבא\ סיפורי אגדות, הכוכבים הגדולים יהיו ג'וני דפ והלנה בונהם קרטר (גם ג'וני דפ כבר צריך מייקאובר רציני, שכן במקרה שלו אתה כבר יודע לצפות ל"בלתי צפוי", יהיה נחמד לראות אותו משחק פעם אחת דמות נורמלית לשם שינוי), יהיה איפור גרוטסקי עם הרבה פודרה והרבה מסקרה שחורה, הדמויות יהיו מאוד ביזאריות, העלילה תהיה חצי צינית חצי מצחיקה (או סתם לא מצחיקה), והמוזיקה- תהיה מאת דני אלפמן (Danny Elfman) .
 אלפמן

אלפמן מעורב בתעשיית הפסקולים כבר הרבה מאוד שנים. לרובכם הוא אולי מזוהה עם הנעימה המוכרת כל כך של הסימפונס (וגם של "עקרות בית נואשות"). הייחוד של אלפמן כמלחין הוא שלמעשה הוא בא מעולם הרוק, ואין לו ממש השכלה פורמלית "קלאסית", והוא פועל שלאלפי ה"חוקים". אלפמן הוא אחד מאנשי הצוות הקבועים של בארטון, שהוא הבמאי הכי מזוהה איתו; בארטון יצר איתו קשר וביקש ממנו להלחין את המוזיקה לסרטו הגדול הראשון, "ההרפתקה הגדולה  של פי-ווי", ב-1985, והשילוב בינם עבד כל כך טוב שלמעשה אלפמן המשיך להלחין כמעט את כל סרטיו של המאסטר. במיוחד זכורה הנעימה המקולקלת והמצחינה, והכל כך מדבקת, מתוך הסרט המעולה "ביטלג'וס", וכן הנעימה המלכותית, הרועמת, מתוך סרטי "באטמן" של בארטון.  אבל בעיניי הפסגה של עבודתם המשותפת היא דווקא בסרט שאינו נחשב מסרטיו הטובים של בארטון- ההפך, רבים יגידו שמדובר בסרט פאתטי, מביך, עלוב ומטופש, ושזהו אחד מסרטיו הגרועים ביותר. הכל נכון, למעט הסופרלטיב האחרון- זהו למעשה אחד מסרטיו הטובים ביותר, ובלי ספק האהובים עליי, וזהו "הפלישה ממאדים" (Mars Attacks!) מ-1996.


"הפלישה ממאדים" הוא בלי ספק סרטו המופרך ביותר של בארטון ואחד הסרטים המופרכים ביותר אי פעם. מה כבר אפשר לצפות מסרט המבוסס על סדרת קלפים לאספנים באותו השם. הסרט הוא פארודיה\ מחווה פרועה, מוגזמת וגדולה מהחיים על כל סרט מדע בדיוני בשקל וחצי שנעשה אי פעם באמריקה. הסרט, שמעוטר בצוות די מדהים של כוכבים הוליוודים שניאותו להתבזות ולהשפיל את עצמם תחת שרביטו של בארטון (קחו אוויר- ג'ק ניקולסון בתפקיד כפול, נטלי פורטמן, אנט באנינג, שרה ג'סיקה פארקר, מייקל ג'יי פוקס, פירס ברוסנן, מארטין שורט, ג'ק בלאק ועוד רבים רבים, כולל טום ג'ונס בתפקיד עצמו. באופן מפתיע- ג'וני דפ לא מופיע בסרט). עלילת הסרט מאוד פשוטה- צי של חייזרים מגעגעים כברווזים ממאדים מרמים את האנושות, טובחים בתושבי הכדור וכמעט משתלטים על הכוכב, עד ששיר פולק מטופש במיוחד בשם “Indian love call” מתגלה כקטלני במיוחד עבורם. היופי והחן הגדול של הסרט, כמו "אד ווד" וכמו כל הסרטים הטובים של בארטון, הוא האהבה האדירה, חסרת התנאים, לקולנוע; בארטון יצר פה את האמא של הפארודיות על B movies, לא כדי לצחוק עליהם, אלא לצחוק איתם. אמנם לאהוב סרטי זבל כאלה זה כמו לאהוב ילד מפגר, אבל זה בכל זאת הילד שלך- לא משנה כמה הסרטים האלו גרועים, בארטון ממש מעריץ אותם. בהקשר הזה, בארטון ממש לא היחיד שאוהב B Movies, שמאוד מושרשים בתרבות הפופ האמריקאית; פרנק זאפה למשל היה ידוע באהבה שלו לסרטי מפלצות (תקשיבו לשיר “Cheepnis”). בארטון השכיל ליצור סרט סופר-ציני, מטופש להפליא, מלא בהומור שחור משובח, קאמפי ומדמם במיוחד, ומתפקע מאהבת קולנוע. ובמשפט אחד-זה פשוט סרט מאוד כיפי. כשבסרט בארטון הורג את ג'ק ניקולסון, נשיא ארצות הברית, ע"י השחלת דגל החייזרים דרך גופו- ברור לצופה שהוא עושה זאת בהנאה גלויה. על אף שהוא נקטל בביקורות, ונחשב סרטו תמוה והזוי אפילו בסטנדרטים של בארטון, הוא זכה ברבות השנים למעמד של סרט קאלט, ובצדק- יש לו את כל הנתונים לכך.

וכאן נכנס דני אלפמן לתמונה. אלפמן כתב מה שנקרא score, כלומר פסקול מתוזמר, מגובה בתזמורת של ממש, סוג של סימפוניה לסרט. עד שנות השישים כל סרט הוליוודי שכיבד את עצמו התהדר ב-score כזה, אבל זה דבר שלגמרי יצא מהאופנה עם המפכה הגדולה של קולנוע האמריקאי העצמאי בסוף שנות השישים. בארטון, כאיש של רטרו, ממשיך להתהדר בפסקולים כאלה, וזה עוד יותר חשוב בסרט שהוא מין הומאז' לז'אנר שלם של סרטים הוליוודים. וממש כמו שבארטון לקח את האלמנטים הידועים מסרטי המד"ב הנחותים של פעם- צלחות מעופפות מקרטעות, חייזרים לא אמינים, עלילה מחוררת כמו גבינה שוויצרית- גם אלפמן לקח את אותם מוטיבים מהפסקולים של פעם: מארשים מצועצעים, מלאי חשיבות עצמית, מהלכים הרמוניים "מפחידים", אפקטים אלקטרונים זולים, ולא לשכוח כמובן את הת'רמין הנצחי. וממש כמו שבארטון נהנה, אשכרה נהנה, לביים את הסרט שלו בצורה כל כך over the top, כך גם אלפמן. הוא התפרע עם עיבודים פומפוזיים במיוחד, כולל מקהלות גברים ממאדים ונשים מנוגה, אורגנים ענקיים, ולמעשה כל ארגז הכלים שלרשותו. פה משחק מאוד היעדר הרקע הקלאסי הפורמלי של אלפמן- הוא קיבל יד חופשית מבארטון לעשות מה שבא לו, והלך עם זה עד הסוף, בלי להתחשב במוסכמות.

בתור מי שראה את הסרט מספר דו ספרתי של פעמים ונהנה מכל רגע, הפסקול של אלפמן כבר מוטמע כל כך חזק בסרט, שדי לי לשמוע אותו, עם הקטעים הכל כך מזוהים שלו, כדי לדעת בדיוק איפה כל קטע מגיע בסרט עצמו. דוגמא מנצחת לסימביוזה בין השניים ניתן לראות כבר בפתיח של הסרט (סרטי בארטון תמיד מתהדרים בפתיח מרהיב, שלפעמים טוב יותר מהסרט שאחריו)- כשצונאמי ענק של חלליות ממאדים שועט בדרכו לכדור הארץ, לצלילי המארש של אלפמן, השילוב פשוט גדול מהחיים. וזה מה שכל כך טוב בפסקול של אלפמן, הוא מקושר בצורה מושלמת לסרט שלשמו הוא חובר. זה פסקול מופרך ובעל טעם רע שמתאים כמו כפפה לסרט מופרך ובעל טעם רע, וזו הסיבה שהם עובדים טוב כל כך יחד. וזו תזכורת לימים בהם בארטון עשה סרטים ששווים משהו, ולכשרון של בארטון, שהיה פעם יוצר בעל תשוקה שאהב את הקולנוע יותר משאהב את עצמו.



לסיום, אי אפשר בלי קצת ציניות ראויה לשמה על חשבונו של בארטון, בסרטון הבא:



יום רביעי, 17 באוקטובר 2012

ההצעה, ההתנקשות, הדרך







ושוב, אני מוצא את עצמי כותב על ניק קייב. מה הפלא, לגאון האוסטרלי יש קריירה ענפה ועשירה שיכולה בקלות למלא בלוג שלם: מפוסט-פאנקיסט משולל רסן בתחילת שנות השמונים, דרך ברלינאי קודר והלום סמים לקראת סוף העשור, כוכב רוק מצליח בתחילת שנות התשעים, זמר בלאדות קצת מדשדש בסוף אותו עשור, ועד חזרה לשורשים ולרלוונטיות, כולל להקה חדשה, בסוף העשור הקודם. יש לקייב המון פנים וצדדים שונים. בנוסף, נראה שממש בשנים האחרונות קייב פורח במיוחד, כשהוא מבסס את מעמדו כמין איש רנסנס שכותב שירים, סרטים, ספרים, ונושא הפוסט הזה- פסקולים.

בדרך כלל מדברים על הטקסטים של קייב, על הפרפורמנס שלו, על השירה שלו. אין עוררין על כך שקייב הוא משורר רוק אמיתי. מה שקצת פחות שמים לב בהקשר שלו הוא שהוא גם מלחין ומוזיקאי מעולה. על אף שהוא לא מלחין מאוד מורכב (כמעט כל השירים של קייב הם בסולם דו מז'ור או לה מינור, אלו שאין בהם קלידים "שחורים" בפסנתר), לקייב יש אוזן מאוד מלודית, וגם מגע מאוד מובחן בפסנתר. אני חושב שהזדמנות מצויינת להתרשם מקייב כמוזיקאי היא להקשיב לסדרה של שלושה אלבומי פסקול שעשה עם השותף העיקרי שלו ליצירה בעשור האחרון, המולטי-אינסטרומנטליסט וורן אליס (Warren Ellis), אלבומים שבהם קייב כמעט או לא שר בכלל, אלא בעיקר עושה מוזיקה מעולה. שלישיית הפסקולים הזו מרתקת גם בגלל שקיים מכנה משותף בין שלושת הסרטים עצמם, שנעים על הציר בין סרטי מערבון לסרטי מסע (קייב עם השפם המוזר שהוא מטפח בשנים האחרונות, ואליס עם זקן ענק ומוזנח שלא נגמר, נראים בעצמם כמו דמויות במערבון) ואיך המוזיקה של קייב ואליס מתכתבת איתם, ועם יצירות אחרות של קייב.


את קייב ויכולותיו אין צורך להציג, אבל את החצי השני של הצמד, וורן אליס, צריך גם צריך. על אף כשרונו של קייב, הוא ידע תמיד לחבור לאיזה סופר צללים, איש מאחורי הקלעים, שיתמוך בו מוזיקלית. בבירת'דיי פארטי אלו היו רולנד ס. האוורד ומיק הארווי, בבאד סידס עד סוף שנות התשעים אלו היו שוב הארווי ובליקסה ברגלד, ועם הצטרפותו של אליס ללהקה בסוף שנות התשעים, הוא החל לתפוס לאט לאט את מקומם של ברגלד והארווי, שפרשו בהדרגה מהלהקה. אליס, יוצא ההרכב האינסטרומנטלי Dirty Three שעדיין מתפקד, הוא ראש מוזיקלי מעוות למדי; ההתמחות שלו היא בכינור ו-ויולה, אבל באלבומים של הסידס, ובעיקר בשני האלבומים המצוינים של הרכב הבת של הסידס, גריינדרמן  (Grindermen), אליס מתפרע גם על כל מיני כלים ביזארים כמו בוזוקי חשמלי (אוהו, מה שהוא עושה איתו),  ה-Hohner guitaret הביזארי (חפשו את הדבר הזה ביוטיוב), קלידים עתירי אפקטים והרבה עבודה עם סאונד. מטבע היותו מולטי-נגן, הוא עשה את רוב עבודת הנגינה בפסקולים של השניים, בזמן שקייב התמקד יותר בהלחנה.

הפסקול הראשון הוא לניאו-מערבון האוסטרלי "ההצעה", בכיכובו של גאי פירס, סרט שקייב קרוב אליו מאוד- הוא זה שכתב את התסריט, בבימוי ג'ון הילקוט, חבר אוסטרלי שגם ביים סרט בשם “Ghosts…of the civil dead” שקייב השתתף בתסריט ובמשחק, כמה קליפים לגריינדרמן וגם ביים את "הדרך", הפסקול השלישי בסדרה של קייב ואליס. זה סרט מאוד מעניין משום שהוא מערבון, אך אינו מתרחש בארה"ב אלא באוסטרליה- במקום אינדיאנים יש שם אבוריג'ינים, למשל. כמעריץ מושבע של בלוז, ארה"ב ותרבות הפשע והרצח שלה, קייב שוחה כמו דג במים במוטיבים של הסרט. "ההצעה" הוא סרט אווירה מאוד מתוח ומסתורי, ומחייב פסקול דומה. הפסקול שקייב ואליס קצת שונה מהפסקולים האחרים שלהם- הוא מאוד בלוזי, אפילו רוקי לפעמים, משתתפים בו גם חברים אחרים של הסידס, וקייב שר בו כמה שירים, למרות שההגשה הווקלית שלו אינה משתלטת על הפסקול. אליס בולט מאוד בכינורות שלו, וקייב ואליס הצליחו ללכוד את אווירת המדבר, החום, הזיעה-והדם הרב שנשפך בסרט. עם זאת, זהו דווקא האלבום הפחות טוב בשלישייה- קצת חסר דבק בין הקטעים.



הפסקול השני הוא לסרט הפיוטי והנהדר "ההתנקשות בג'סי ג'יימס ע"י רוברט פורד", בכיכובו של בראד פיט בתפקיד ג'סי ג'יימס, ובהופעת אורח קצרצרה של קייב עצמו. את הסרט האיטי והמהורהר הזה מאוד אהבתי, ובהתאמה הפסקול שלו מדהים ביופיו. זהו כבר מערבון אמיתי, ולא סתם, אלא כזה שמדבר על אחת הדמויות הכי אגדיות בתולדות המערב הפרוע. עם זאת, זה אינו מערבון אופייני, אלא סרט מאוד מעודן ורגיש.  קייב הפסיק לשיר ומתרכז כאן בפסנתר, ואליס הגדיל לעשות וארגן עיבודי מיתרים בכמה מהקטעים, והגדיל את ארסנל הכלים שלו. מה שעובד טוב במיוחד בפסקול הזה הוא שיש לו כמה מלודיות חוזרות זכירות במיוחד, והמוזיקה מרגישה כמו חלק בלתי נמנע בסרט עצמו. האלבום הזה יינגן במיוחד על המיתרים של מי שאוהב את הצד הלירי והשקט של קייב, ובעיקר את אלבומי הבלאדות שלו לקראת סוף המילניום.




הפסקול השלישי הוא לסרט "הדרך", גם הוא בבימויו של ג'ון הילקוט, עיבוד לרומאן האפוקליפטי של קורמק מק'קארתי, בכיכובו של ויגו מורטנסן. את הסרט הזה הלכתי לצפות בחשש רב, משום שהספר הוא אחד הספרים הכי טובים שקראתי בחיי, ופחדתי שהוא "ייאבד בתרגום". אבל העיבוד של הילקוט מצוין ומעביר בצורה נאמנה את הספר, והסרט של הילקוט הוא סרט מסע מינימליסטי שגם הוא לא רחוק ברוחו ממערבון. הפסקול הזה מזכיר ברובו את הליריות של "ג'סי ג'יימס", אבל בעוד "ג'סי ג'יימס" נותר לירי כמעט לכל אורכו, פסקול "הדרך" מכיל גם הרבה קטעים אפלים מאוד, כמו הסרט עצמו, ויש כאן הרבה חריקות, כלי הקשה מפחידים, ואפילו קטעים שכל הנראה נערכו החוצה מתוך האלבום השני של גריינדרמן. זהו כנראה הפסקול הכי אינטיליגנטי ומתוחכם מבין השלושה.



נוצר כאן מין מכלול מרתק של עבודות ויזואליות-אודיטוריות, כשהסרטים, הפסקולים, ואספקטים אחרים בקריירה של קייב- שירים כמו “The Mercy Seat”, אלבומים כמו Murder ballads, ואפילו הספר הראשון של קייב "ותרא האתון את המלאך"- מתחברים איכשהו יחד. לא ניתן להפריד את קייב ואליס מהסרטים שבשבילם יצרו את הפסקולים, והסרטים עצמם כבר הפכו לחלק בלתי נפרד במכלול היצירה של קייב, בדיוק כמו ההופעה הבלתי נשכחת שלו ב"מלאכי בשמי ברלין" היומרני של וים ונדרס . רק אציין לסיום שקייב ואליס יצרו עוד פסקולים לסרטים פחות מוכרים וכן לעבודות תיאטרון, ואפילו מוזיקת רקע לגרסאת האודיובוק של ספרו השני של קייב "מותו של באני מונרו"; ולמי שאין כוח לראות את שלושת הסרטים ולשמוע את שלושת האלבומים ניתנת האפשרות לקיצור דרך, עם אלבום האוסף הכפול “White Lunar” שמאגד כמה קטעים משלושת הפסקולים ומפסקולים אחרים. ועוד משהו קטנטן לסיום: קייב כתב סרט חדש, “Lawless” שמו, עוד מערבון כמובן, גם הוא בבימוי ג'ון הילקוט.הפסקול הפעם הוא ממש שירים.



יום שישי, 12 באוקטובר 2012

הירח של רוברט






את רוברט וויאט אני אוהב הרבה מאוד שנים. כתבתי עליו המון ב"שרת העיוור", וכתבתי עליו המון כאן. למרות שבשנים האחרונות הוא לא מפיק עבודות ברמות של פעם, וכבר דנתי בהסתייגויות שלי ממשנתו הפוליטית העכשווית, מקומו בליבי שמור לנצח. את וויאט אמן הסולו, אחרי הנפילה המפורסמת מהחלון ביוני 1973 שהותירה אותו נכה לכל חייו, רבים מכירים, וכמובן אלבומו Rock Bottom מ-1974 הוא קלאסיקה בלתי נשכחת. מה שרבים נוטים לשכוח, או פחות לזכור, הוא שלוויאט הייתה קריירה מדהימה גם לפני הנפילה. בפוסט הנוכחי אני רוצה לדבר על התקופה של וויאט כמתופף, כותב, וזמר באחת הלהקות הכי אהובות עליי, Soft Machine, ולעסוק בקטע ספציפי אחד פרי עטו של וויאט, “Moon In June”, בעיניי המאסטרפיס האולטימטיבי שלו. התרומה של וויאט בסופט משין הייתה כל כך מהותית, וסופט משין עצמה הייתה להקה כל כך מדהימה, שאני חושב שפרק הזמן הקצר שלו כחבר הלהקה, סך הכל ארבע שנים בין 1967 ל-1971, איכותי לפחות כמו כל קריירת הסולו שלו לאחר מכן. מרתק לראות את יסודות הכתיבה של וויאט כבר בתקופה המוקדמת שלו עם סופט משין.

קצת רקע למי שלא מכיר את סופט משין: הלהקה צמחה על חורבותיה של להקה שלא הקליטה אלבום מעולם בשם The Wilde Flowers, הלהקה שממנה צמחה למעשה סצנה שלמה, סצנת הקנטרברי (במשפט- אסופה של להקות רוק מתקדם\פסיכדלי עם השפעות ג'אז, אוונגרד ודאדא חזקות, מאזור קנטרברי באנגליה) עליה נמנות להקות מעולות רבות כמו גונג, קראוון, הטפילד אנד דה נורת', הנרי קאו ועוד. ההרכב הראשוני שהתגבש הכיל את וויאט על תופים ושירה, מייק רטדג' על קלידים, קווין איירז על באס ושירה, ודיוויד אלן (לימים סולן ומנהיג גונג) על גיטרה. ההרכב הראשוני הזה מקליט אצל מפיק העל גיורגי גומלסקי כמה סקיצות אולפן לא מלוטשות, שייצאו יותר מאוחר באלבום Jet-propellored photograph (עוד אדון בו), אבל אז נוסע אלן לצרפת, שם הוא מסורב לחזור לאנגליה, מה שטכנית גרם לו לעזוב את הלהקה. ההרכב מצומצם לטריו, שמוציא אלבום בכורה סופר-פסיכדלי ומרהיב ב-1968. איירז עוזב ומוחלף בבאסיסט יו הופר (שהופיע עם אלן ב-2006 בארץ, בהופעה שעד היום לא ראיתי טובה ממנה), מה שמשנה את המוזיקה של הלהקה באופן מיידי למין פרוג-ג'אז, עדיין מבוסס שירים. משם הלהקה עוברת מהפך להרכב שמנגן ג'אז-רוק, מאוד דומה לדברים שמיילס דיוויס הקליט באותה תקופה בארה"ב, כשכמי שנותנים את הטון הם רטלדג' והופר, כשוויאט נדחק הצידה ושר פחות ופחות. ב-1970 הלהקה משלבת כמה וכמה נשפנים, כאשר לבסוף הסקסופוניסט אלטון דין מצטרף כחבר קבוע, והלהקה הופכת להרכב ג'אז כמעט פרופר, כאשר וויאט למעשה לא שר יותר שירים וגם לא כותב כמעט יותר קטעים, כשמדי פעם ניתנת לו במה להתנסות בווקליזציות חסרות מילים, ומעמדו בלהקה מדרדר עוד יותר (בד בבד עם נטייה הולכת וגוברת לאלכוהוליסטיות וחוסר תפקוד).


ב-1970, כשלהקה נכנסת להקליט את אלבומה השלישי שנקרא Third, עד היום אחד האלבומים הכי אהובים עליי, אלבום כפול מדהים שמכיל 4 קטעים בני קרוב לעשרים דקות, וויאט נמצא במצב שבו הוא ושאר חברי הלהקה משדרים על תדרים שונים לחלוטין: הם רוצים לנגן רוק-ג'אז אינסטרומנטלי, בעוד וויאט רוצה לשיר שירים, מה שגורם לחיכוך בלתי נמנע שבסופו של דבר ויגרום לוויאט לעזוב  ולהקים הרכב משלו בשם Matching Mole (אבל זה כבר סיפור אחר). התרומה העיקרית של וויאט היא תיפוף, וכאן אני צריך לומר שמדובר במתופף ענק; הטכניקה של וויאט, כמו זו של אחד האלילים שלו, קית' מון (שלפי האגדות גם לימד אותו להשתכר באופן המהיר ביותר), רחוקה להיות מסורתית או מושלמת, אבל בדיוק כמו הלחנים והטקסטים של וויאט, התיפוף שלו מלא מעוף ודמיון ואנרגטיות, והוא לעולם לא חוזר על אותה מכת תוף. במובן הזה הוא עדיין היה נכס ללהקה.

Third הוא אלבום ענק בהרבה מובנים, ולי באופן אישי הוא הציל את תקופת הטירונות, בה חרשתי אותו בכל זמן פנוי שהיה לי. האלבום הוא אינסטרומנטלי כמעט כולו, למעט  קטע אחד שוויאט כתב, ולמעשה ניגן בחלקו הגדול לבדו לגמרי, ללא תמיכת חברי הלהקה שלא גילו כמעט שום עניין בכתיבה של וויאט, זהו הקטע הלא-אינסטרומנטלי האחרון שסופט משין אי-פעם הקליטה, וזהו Moon In June (שלשם הנוחות אקרא לו בקיצור MiJ) שסופסוף הגענו לדבר עליו. הקטע בנוי משלושה חלקים, קשורים זה לזה באופן רופף- חלק ראשון מילולי שהוא כולו וויאט, ג'אם אינסטרומנטלי שבו חברי הלהקה האחרים הסכימו להשתתף, שבוצע רבות בהופעות בלי השירה של וויאט כקטע עצמאי, וחלק אחרון, שוב כולו בביצוע וויאט, שהוא אופרה אחרת לגמרי. 

הנה השיר כולו:


את החלק המילולי של השיר למעשה וויאט הרכיב מכמה שירים מוקדמים קטנים, שחלקם ראו אור כבר בדמואים של המוקדמים של הלהקה: “You don’t remember” ו- “That’s how much I want you now”. ב-1968 וויאט שהה בניו יורק, שם הקליט גרסאת דמו לכל החלק המילולי של “MiJ”, קצת איטית יותר אבל די קרובה לגרסה הסופית של השיר, כשהוא מנגן בכל הכלים בעצמו- קלידים, תופים, ושירה כמובן. כאשר וויאט הציע לחברי הלהקה את השיר, הם דחו אותו בבוז, ובצר לו החליט וויאט להקליט את השיר לבדו, על אפם ועל חמתם. ואכן, שמונה הדקות הראשונות של MiJ הם וויאט טהור, ללא אף אחד משאר חברי הלהקה. וויאט מצליח לחבר בצורה חלקה כמה שירים קטנים שאין להם במשותף כמעט כלום, ורק החלק הזה לבדו נשמע קצת כמו אי.פי.




כיאה לשיר שמורכב מהדבקה של כמה שירים אחרים, המילים של MiJ שונות מאוד בין הבתים: תחילת השיר מתארת מערכת יחסים מתוחה בין בני זוג, שעל פניו וויאט אמור להיות מרוצה מאוד ממנה אבל זה לא בדיוק מה שהוא רוצה, או כמו שהוא אומר בשורה המבריקה שפותחת את השיר: “On a dilemma between what I need and what I just want”. בבית אחר וויאט עובר לשיר על חוויותיו בניו יורק והגעגועים שלו לעצים ולגשם הבריטי. הבית הזה ספציפית הוא בין הדברים הכי יפים שוויאט אי פעם כתב:
The sun here shines all summer
It’s nice ‘cause you could get quite brown
Oh, but I miss the rain, ticky tacky tickay
And I wish that I was home again, home again…
הוא שר שוב ושוב, וזו השורה שחדרה לי לשכל כל הטירונות שלי, בכל שמירה ותורנות מטבח: כמה הייתי רוצה לחזור הביתה. לבסוף וויאט חוזר לבת הזוג הקרובה רחוקה שלו, כשהמילים המהדהדות “Remember how distance tells us lies” מסיימות את החלק הטקסטואלי בשיר.

כאן וויאט מסיים לשיר, ושאר חברי הלהקה, למעט הסקסופוניסט דין, נכנסים, עם הבאס המתובל בפאז עצבני של יו היופר פורץ, ומתחיל חלקו השני של MiJ. זהו כבר "שיר" אחר לגמרי, כשמי שנותן את הטון הוא מייק רלטדג' בסולו מבריק. רטלדג' היה אחד המוחות הכי חריפים ברוק המתקדם הבריטי, מלחין ומאלתר גאון, והוא חיבר שניים מארבעת הקטעים שמרכיבים את Third. על אף חוסר הקשר בין חלק זה לקודמו, הוא מכניס המון מתח ובלגן; יש כאן בעצם מאבק בין וויאט לחברי הלהקה שלו, אפשר לומר שהם פולשים לתוך היצירה של וויאט, והווליום הידוע לשמצה של סופט משין פורץ החוצה. רטלדג' לא מרחם בסולו שלו, עם סאונד דיסטורשן שחברי הטוב א' הגדיר כ"סאונד של עכברושים מחושמלים", יו הופר מפציץ בבאס ששוקל 16 טון, ו-וויאט יורה צרורות של תיפוף סוער במיוחד. המתח עולה ועולה, עד שפתאום יש רגיעה מפחידה, רטלדג' מצטט שיר יפה של גונג בשם “Glad to sad to say” לכמה שניות , ואז יש פיצוץ באס-פאז אחרון של הופר....


... ומעבר לחלק האחרון. רטלדג' והופר יוצאים, ונשאר וויאט. מה שקורה כאן הוא מין הזייה של וויאט, שמנגן מין דרון (drone) על אקורד אורגן אחד מאיים ומתמשך, וקריפי במיוחד. בשלב מסוים נכנס נגן אורח, אפשר לומר אורח אישי של וויאט, וזהו כנר ג'אז בשם ראב ספל (Rab Spell) . ספל מתחיל לנגן סולו אוונגרדי מאוד, ששוב תלוש לחלוטין מהסביבה המוזיקלית בה הוא נמצא. זה לא מפליא, בהתחשב בעובדה שוויאט פשוט ביקש מספל לנגן סולו כינור בלי להשמיע לו את MiJ כלל. דברים נהיים מוזרים יותר ויותר כאשר וויאט מתחיל לשחק עם הפיץ' של סולו הכינור של ספל, וכשוויאט מתחיל להשמיע קולות מוזרים; בשלב מסוים הוא מתחיל לשיר, מאוד חלש ברקע, שני שירים של יוצא סופט משין קווין איירז. יש כאן משהו כל כך, אפל, עוכר שלווה ומהפנט. בסופו של דבר החלק הזה והשיר כולו מסתיים בפייד אאוט, ובסופה של ההזייה הזו אתה יוצא מצומרר מכף רגל ועד ראש. החלק האוונגרדי הזה מנבא דרך אגב את אלבום הסולו הראשון של וויאט, The End of an Ear, היחיד שהוציא לפני התאונה (אלבום שוויאט סוג של התכחש אליו, אם כי לדעתי הוא נפלא).


בעיניי הקטע הזה מגלם באופן מושלם את כל מה שהוא וויאט: התיפוף, השירה, ההלחנה הבלתי שגרתית, הדמיון, התעוזה, החוצפה, הילדותיות, המוזרות, החייזרות, התלישות, הדאדאיסטיות, האוונגרד, ההומור הבריטי.  הוויאטיות. כל היסודות האלו מופיעים אחר כך גם באלבומי הסולו שלו (שבחלקם הוא אפילו מתופף בצורה מוגבלת). יותר מכל, זוהי למעשה שירת הברבור של וויאט כחבר סופט משין; הוא נשאר בסביבה כדי להקליט אלבום נוסף איתם, אינסטרומנטלי לחלוטין הפעם. אחר כך עזב והקים כאמור את מאצ'ינג מול, להקה לא רעה אבל מצד אחד דומה מדי לסופט משין (אפילו השם שלה הוא משחק מילים וויאטי על האופן בו אומרים "מכונה רכה" בצרפתית) , מצד שני לא טובה כמותה, וגם שם מהר מאוד וויאט מצא את עצמו מנגן ג'אז-רוק אינסטרומנטלי ולא השירים שרצה לכתוב. אחר כך ארעה התאונה המפורסמת, ששללה ממנו את היכולת להשתתף בלהקה ולמעשה גם הכריחה אותו לפתוח בקריירת סולו מלאה וגם נתנה לו סוג של חופש אומנותי חדש. אבל זה כבר סיפור אחר. לסיום, הנה הקלטה של MiJ מהסשנים של ג'ון פיל האגדי, ללא החלק האחרון. זו הקלטה מאוד מיוחדת ומשעשעת משום שוויאט שר מילים שונות לחלוטין- נושא השיר הוא עד כמה נחמד לבוא ולנגן אצל ג'ון פיל וה-BBC! תענוג.