יום רביעי, 27 ביוני 2012

הציפורים היפות שפרחו מהראש



הפעם החלטתי לא סתם לכתוב על אמן או על אלבום, אלא ממש לערוך ראיון. הראיון הזה התחיל בכלל מדיון פייסבוק קצר שיזם נדב לזר, איש The Raw Men Empire ובעל הבלוג "אטמי אוזניים" לשעבר, בו נשאל על מוזיקאים ירושלמיים. גרתי בירושלים חמש שנים מאוד משמעותיות, כך שהדיון היה קרוב אליי. בין השאר בדיון, עלה שמו של מוזיקאי ירושלמי בשם אורי פנציאס. השם הזה זרק אותי שנתיים אחורה, אל פסטיבל "מוסררה מיקס" שעורך כל שנה בית הספר לאמנות חדשה מוסררה, בשכונת מוסררה שבירושלים. אני הופעתי שם במסגרת פרויקט גמר של חבר שלי, ובשלב מסוים עלה בחור מזוקן, גם הוא תלמיד בבית הספר, להעלות את הפרויקט שלו. היו שם שירים איטיים מאוד עם כינורות ואקורדיונים וכלי הודי דמוי הרמוניום שמאוחר יותר למדתי שקוראים לו שרוטי בוקס, ואני זוכר שהתרשמתי מאוד מההופעה המיוחדת ההיא, שלא ממש נשמעה כמו שום דבר ישראלי שהכרתי.
אורי פנציאס

 את פרויקט הגמר של פנציאס, שהפך לאלבום בשם "מתוך ים", אפשר לשמוע ולרכוש בבאנדקמפ במחיר סמלי, ואני מאוד מאוד ממליץ לעשות זאת. זה אלבום מאוד חריג, גם בתוך האינדי הישראלי, בגלל האיטיות הרבה שלו, החולמניות, המינימליזם והעדינות. הרבה מהשירים מורכבים מכמה שורות ספורות או הרבה פחות, אבל פנציאס בונה מהם שירים שלמים שנשמע שמכילים הרבה יותר מכך. פנציאס מנגן באלבום במגוון אדיר של כלים- קלידים שונים, תופים, באס, סקסופונים והרבה כלים ממשפחת ה-free reed, כמו האקורדיון והשרוטי בוקס. האיטיות הרבה שבה השירים מנוגנים גורמת לכל מילה, לכל צליל, להיות מאוד משמעותיים, שום דבר לא בוער באלבום של פנציאס וזה כמובן מאוד לא ישראלי, ומאוד מיוחד. המוטו של האלבום נפרש בשיר הראשון, "עולם כפשוטו", שכולו מכיל את המילים הבאות: "רגע תפקח עצמך, אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא בעתו, זהו עולם כפשוטו". העיסוק של פנציאס בזמן ריתק אותי במיוחד. הקטע הכי בולט באלבום הוא הקטע האחרון בו, "ציפורים", שכולו מורכב ממשפט מטלטל אחד בלבד: "כנראה שהתלקחתי כמו חורש, הציפורים היפות שפרחו מהראש לשמיים אינן", ומיד אחר כך מגיע משהו שמעולם לא שמעתי באלבום של יוצר ישראלי- דרון (Drone) מתמשך של כחמש דקות תמימות על אקורד אחד בשרוטי בוקס (באותה הופעה במוסררה, פנציאס וחבריו ניגנו את הדרון הזה במשך עשר דקות), חמש דקות בהן את מוצא את עצמך מהרהר במה ששמעת קודם, לוקח הרבה אוויר ומתהפנט.



כמו הרבה מוזיקאים מירושליים, עיר שסובלת מחוסר משווע ביחסי ציבור, חיפוש מידע על פנציאס העלה חרס בידי. התבאסתי מכך שמישהו מוציא אלבום כל כך מיוחד ומעניין אף אחד לא יודע מזה, והחלטתי להרים את הכפפה. מפה לשם יצרתי קשר עם אמיר בולצמן, עוד מוזיקאי ירושלמי יוצא מוסררה, שקישר ביננו לראיון טלפוני.

הי אורי, איך הגעת לנגן ולהקליט את האלבום?

אני תושב ירושלים, שם גם נולדתי. אני כותב ומלחין כבר עשר שנים. מגיל 25 יש לי שני כיוונים בהם אני משקיע: המוזיקה שלי עצמי, וההרכב שלי שנקרא "שייבה" שהקמתי יחד עם יאיר בר-צורי לפני 5 שנים, שזו להקת פולק ארצישראלי ירושלמי, ואנחנו מוציאים עכשיו אלבום בהפקת כפיר שטיווי בהוצאה עצמית. ב"מתוך ים", שהיה פרויקט הגמר שלי בבית הספר מוסררה, בחרתי להקליט הכל ולנגן כמעט הכל בבית בעצמי, זה סוג של התפשרות כי התנאים לא הכי אידיאליים אבל אתה יכול לקום בשתיים בלילה, לשבת מול מחשב ולהקליט שיר שלם.

מה בעצם הרקע לאלבום, מבחינת הדברים ששמעת ושהשפיעו עלייך?

כל מי שיישמע את האלבום יגיד, ובצדק, שההשפעה הישירה של האלבום זה רוברט וויאט, מעשר שנים של הקשבה רציפה. רציתי להתחבר לוויאט, במכוון ובלי להתבייש וניסיתי לקחת ממנו את מה שאני יכול, להתחבר למצב הרוח הזה שאני לא יודע להגדיר אותו, מצד אחד אפל ושטני, מצד שני מלאכי וטוב.. מלבד וויאט יש גם השפעות של ג'ון קייל, רדיוהד, דיוויד אלן, אסף אמדורסקי וגם של מוזיקה הודית.

באלבום אתה מנגן די הרבה כלים בעצמך ,למה החלטת לנגן ברוב הכלים לבד?

היה לי חשוב בעיקר שיהיה לי זמן. בשביל לנגן עם נגנים אחרים צריך המון תיאום והמון להתחשב. העדפתי לעבוד בעצמי כדי שיהיה לי את הזמן הזה, לאסוף כלי נגינה שונים ומשונים ולהשתמש ביכולת שלי להוציא מהם מה שאני יכול בלי להתעמק יותר מדי, חוץ מפסנתר וגיטרה שהם הכלים העיקריים שלי. ההלחנה הייתה לקחת סינטי ולהפוך אותו לדרון ולשים כלי נשיפה וקלרינט וחצוצרה וזהו.

הדבר הראשון שמצא חן בעיניי באלבום הוא יש באלבום מין מצב רוח מיוחד, קצב מיוחד, מאיפה זה מגיע? ככה אתה גם בחיים האישיים שלך?

אפשר להגיד שההתנהלות שלי היא כזאת. לשבת ולהקשיב לדרון כזה מדיטטיבי, שהכל זז מאוד לאט, אני מאוד אוהב את זה. את הקטע האחרון למשל, רוב האנשים לא מסוגלים לשמוע עד הסוף. אני משמיע להם והם אומרים לי די. זה משמח אותי, שאנשים מגיבים לזה בכלל. גם בהשראה של רוברט וויאט, שוב, ששיש לו דברים בקצב מאוד איטי, וגם, אתה יודע, לשבת בהודו בהופעה ולשמוע את הצליל של הטמבורה 40 דקות, לקחתי את זה משם.

הדבר השני שאהבתי הם הטקסטים שלך שמאוד מיוחדים, בעיקר בשירים שמכילים מילים ספורות או משפט אחד. איך אתה ניגש לכתוב טקסט?זה מין הייקו?

התעניינתי בהייקו אבל זה לא באמת בא משם. אני לא איש של טקסטים כל כך, זה משהו שפחות חשוב לי במוזיקה. "אל תמהר להחליט, זמן עוד יבוא לאיטו", אלו התמודדויות שיש לי עם החיים, להסתכל עם הדברים כפשוטים, כמו שהם, והכל בסדר.

כששומעים למשל שיר כמו "סימה", שיש לו רק שתי שורות מאוד חידתיות ("סימה היפה מוציאה את הראש מתוך ים\סימה היפה מציירת פסים כמו חוף ים"), יש חוויה די מדהימה כי זה לא מרגיש כמו שיר שיש לו רק שתי שורות, שתי השורות האלו מחזיקות שיר שלם.

כן,הכל שם נורא איטי והכל שם נורא מינימלי. עד שאני מתחיל לשיר עוברת דקה, עד שאני שר בית עוברת עוד דקה. זה גם נובע כי אני לא מרגיש שאני כותב, אני יותר מלחין, רוב הטקסט אמור לקבל השראה ואווירה ואז אני מחפש משהו שמתאים לזה. סימה זו ספרית שהייתי עובר לידה מדי יום והמילים הם תמונה של מה שראיתי.

בעצם לאלבום יש קונספט מוזיקלי, אין לו בעצם קונספט מילולי וגם לא חיפשת אחד כזה.

נכון, שני הקטעים הראשונים שהיו לי היו הראשון והאחרון באלבום, "עולם כפשוטו" ו"ציפורים". ב"ציפורים" הייתה לי שורה אחת, ישבתי עם השרוטי בוקס שזה בעצם מין הרמוניום שאפשר לנגן עליו הרמוניה קבועה, ו"עולם כפשוטו" הולחן במקור ביחד עם אמיר בולצמן ושיניתי אותו קצת. ככה היו לי שתי קצוות, הבנתי שיש פה התחלה התחלה וסוף, ואני רואה שהשירים הם נורא מינימליסטייים ומאוד אהבתי את זה ככה, שזה בא והולך, ולא מובנה בצורה של  בית פזמון בית פזמון, זה כבר היה ההשראה לשאר הדיסק. ומשם החלטתי ללכת הלאה.

איכשהו נראה לי שיש פחות סיכוי שאלבום כזה היה נולד בתל אביב. איך אתה רואה את ירושלים בשירים שלך? יש לירושלים מקום באלבום הזה?

אני חושב שלא. זה יותר מתקשר לחדר ולבית שישבתי בו, הכל כמעט הוקלט באותו חדר וזה היה מאוד "שם", חורף-אביב בבקעה בלילה. אבל ירושלים זה לא העניין כל כך, אולי יש את זה בי ואני לא יודע את זה פשוט, זה יותר עניין של מוד פנימי כזה.

באמת כששומעים למשל את וויאט מקבלים תחושה של עולם פנימי וסגור שאין לו קיום בחוץ, וגם באלבום שלך יש את זה וזה מצא חן בעיניי. אתה עוד מופיע?

לא אני לא מופיע עדיין, זה עדיין לא בושל למרות ששטיווי הציע שנופיע יחד.לקחת גיטרה ולנגן כרגע זה רק באירוע שמופעל עליי לחץ. אני אוהב את זה, אבל לא בוער לי וגם אם זה יקרה בעוד חמש שנים זה לא נורא. אני אוהב לעשות את זה אבל לא ממש חשוב לי להתפרסם או להתפרנס מזה. גם עם האלבום אני לא כל כך יודע מה לעשות, חוץ מזה שיש לי עדיין 300 עותקים בבית שאני לא יודע מה לעשות איתם.

זאת אומרת שעשית את האלבום וכרגע מין שמת אותו בצד. מיילס דיוויס אמר פעם שהוא אף לא חוזר לשמוע שום אלבום שלו אחרי שהוא עשה אותו.

כן , זה משהו שקורה, אתה עובד על פרויקט שנה ומושקע בו וגם מתעסקים בך כל הזמן כי זה גם פרויקט גמר, ובסוף יוצא שזה נשאר בצד אחרי שאר הדברים שאתה עושה. יש איזו פנטזיה לעשות עוד אלבום אבל צריך להיות במין מוד כזה שהיה לי אותו נורא חזק.

מאוד שמחתי לדבר איתך, אני חושב שזה אחלה של אלבום ואני מקווה שאנשים יכירו אותך דרך הפוסט הזה.

כן, אחרי שנתיים ככה שלא כל כך הקשתי לאלבום ולא חשבתי מה אני אעשה איתו, ופתאום באת איתו, וזה מאוד משמח.

יש לי מומחיות כזו לשלוף דברים שנתקעו בעליית גג של מישהו, זה תחביב שלי. שיהיה בהצלחה.

תודה.

יום רביעי, 13 ביוני 2012

נו, שיין



ראיתי לפני שבוע וקצת את הסרט "זה בוודאי המקום" (“This Must Be The Place”) של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו. הסרט, שהמבקר אמיר בוגן הגדיר טוב ממני בהרבה כ"פאזל לא מתאים", מגולל את סיפורו של רוקר מזדקן בפרישה בשם שייאן (Chayan), שנמצא בזמן עלילת הסרט כמה וכמה עשורים אחרי שיאו, כשהוא מחוק ככל הנראה מחוויות הסמים בעבר ומדיכאון כללי בהווה. שייאן, בגילומו המבריק וההזוי של שון פן (שיכול להעביר לג'וני דפ שיעור או שניים בדמויות ביזאריות, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר), יוצא למין מסע בלתי צפוי לחלוטין למציאת קצין נאצי שהתעלל באביו באושוויץ. לא הכל בסרט עובד אבל הוא בהחלט ביזארי ובלתי צפוי באופן שאני מוצא מענג ביותר, וכמובן העובדה שהוא עוסק בכוכב רוק מזדקן מנגנת לי על המיתרים הנכונים (שלא לדבר על ההופעה המבריקה של דיוויד בירן בסרט). לא יכולתי שלא לשים לב לשתי נקודות בעיצוב הדמות של שייאן- קודם כל, העבודה ששייאן גר בדאבלין, ושנית- השם שלו; כשמחברים את זה להתנהגות והאינטונציה מקבלים דימיון לא מבוטל לאחד הזמרים האהובים עליי, ובהתאמה גם אחד האירים האהובים עלי, שיין מק'גוון (Shane MacGowen) . למרות שההשראות היותר ברורות לעיצוב הדמות הן ככל הנראה רוברט סמית' (הלוק של שייאן הוא חיקוי כמעט מדויק) והגרסה המזדקנת של אוזי אוסבורן (לשניהם, למשל, יש נשים נורמטיביות ומתפקדות), אני בטוח שהדמיון לדמות ולביוגרפיה של מק'גוון אינו מקרי כלל וכלל. מה שמביא אותי, בהשראת העלילה הדיפוזית של הסרט, בקישור לא ממש הדוק אל אלבום הסולו הראשון של שיין אחרי עזיבת והתפרקות להקת האם שלו, הפוגס (The Pogues) הנהדרים; האלבום, פחות או יותר הדבר הראוי לציון היחיד ששיין עשה ב"קריירת" הסולו שלו, נקרא The Snake ויצא ב-1994.


עוד לא ביקרתי באירלנד, אבל אני חובב גדול של התרבות האירית, שהיא כנראה היחידה שבה יצורים משונים כמו ג'יימס ג'ויס וסמואל בקט, שני אוונגרדיסטים מושבעים (שכיכבו על גבי הבלוג בנקודה זו או אחרת- והפוסט יוצא כמעט בתזמון מושלם עם בלומסדיי, היום בו מתרחשת עלילת "יוליסס"), יכולים להיות גיבורים לאומיים. נראה שזו ארץ שמכבדת ומוקירה אמנות שהיא "קצת אחרת". זו כנראה גם התרבות היחידה שיכלה ללדת יצור כמו שיין, שילוב בלתי קדוש בין משורר מופלא לשתיין ארור, דמות ציבורית נערצת שהיא גם מופת וסמל להרס עצמי וניהיליזם. שיין, שהתרברב שהפעם הראשונה בה שתה אלכוהול הייתה מתישהו בתחילת גיל העשרה, ושמאז לא היה עוד  פיכח אפילו פעם אחת, יכול במשך עשורים להסתובב מוזנח, בלי שן אחת בפה, חיוור כמו סיד, ולהמהם בחוסר קוהרנטיות- ועדיין מדובר באחת הדמויות הכי פופולריות באירלנד. מדובר באיש שרק התנהגותו הפרועה וחסרת האחריות יכולה להתחרות בכשרון וביצירתיות שלו. לאף אחד באירלנד, החיבור למשל בין רוני דרו איש להקת הדאבלינרס המיתולוגית, לבין שיין הצעיר ממנו ב-25 שנה, לא נראה משונה. אולי זה בגלל שבעיניי רבים שיין הוא מטובי המשוררים האיריים במאה העשרים, מלומד מאוד ובעל דימיון אדיר, כזה שמעריץ את ג'וני רוטן בדיוק כמו את ג'ויס או המשורר והמחזאי האירי ברנדן ביהן, כזה שלונדון, דאבלין, ניו יורק ספרד, טורקיה, תאילנד ויפן מתערבבות בשיריו בצורה חופשית. שיין מחבר את ההיסטוריה והתרבות האירית ממאות קודמות עם הטינופת של הרוקנרול והפאנק המערבי של המאה העשרים, וזה מה שעושה אותו מיוחד כל כך.


בעשר השנים שבין Red Roses for Me, אלבום הבכורה המבריק של הפוגס, לבין The Snake, שיין משמש כמנהיג וכותב רוב החומרים. הגאונות של שיין- שילוב של שירי עם איריים עם חוכמת הרחוב והזעם הקדוש של הפאנק- מצליחה בענק, אבל עם ההצלחה מגיעה גם הדרדרות מאוד קשה של שיין אל מחוזות האלכוהול, מה שגורם לו לפספס הופעות, להפסיק לכתוב שירים טובים, וכמובן- לאבד את שיניו כתוצאה מהזנחה מחרידה. ב-1991, אחרי שלושה אלבומים מעולים שני אלבומים גרועים, שיין עוזב את הפוגס שכבר לא ממש יכלו לסבול אותו. בצר לו, שיין מקים להקה משלו, שנקראת, כמה משעשע, The Popes (יענו האפיפיורים). הלהקה החדשה נשענת גם היא על הצליל האירי של חלילית מתכת אירית, בנג'ו ומנדולינה, אבל עם יותר פאנץ' רוקנרולי מלוכלך. צריך להבין שבנקודה הזו מצבו הבריאותי של שיין כל כך גרוע, שאף אחד בשנות התשעים לא האמין שהוא הולך לחיות עד סוף העשור. למרות זאת, ב-1994 הוא עדיין מסוגל לשיר, ברוב המקרים.


האלבום יצא תחילה במהדורה של 12 שירים ומאוחר יותר נוספו לו ארבעה נוספים. העובדה שהאלבום מורכב מסשנים שונים זה מזה ניכרת מההבדלים בין איכויות השירה של שיין לאורך האלבום. הבעיה העיקרית בשירה של שיין היא הדיקציה, שמאוד מרושלת ולא מובנת בשל השכרות התמידית של שיין ואבדן השיניים שלו, ועל זה קם ונופל האלבום כולו. בשירים הטובים באלבום, כמו השיר שפותח אותו, “Church of the holy spook”, שבו שיין נכנס חזק בצביעות של הדת הקתולית, או הסינגל “That woman got me drinking” שבו מתארח בגיטרה לא פחות מג'וני דפ (פעם שנייה באותו פוסט!) , שיין מצליח להשתמש בקול הביבים הצרוד שלו כדי להקיא את המילים החוצה, מה שמתאים באופן מושלם עם המוזיקה. בשירים אחרים, כמו “Mexican Funeral in Paris” ההזוי (רק שיין יכול לחבר בין לוויה מקסיקנית לפריז) שיין במצב כל כך גרוע שהשירה שלו מסתכמת בנהמות חסרות פשר. אבל בגדול רוב האלבום עובד, באופן מפתיע: שיין מראה שגם עם רגל בקבר וגרון חנוק מוויסקי הוא יכול לשיר בלדות אדירות בדיוק של קלע אולימפי, כמו בשיר היפהפה “The song with no name”, ויכול גם לסחוב שירים רוקיים יותר כמו “Haunted”, הדואט הקצת קיטשי עם שינייד אוקונר.






ויש כמובן גם את החיבור האירי. הרבה מהשירים באלבום הם ביצועים לקטעים איריים מסורתיים, ובשיר הכמעט-נושא “The Snake with eyes of garnet” שיין זורק אותנו לפנטזיה שמתרחשת בזמן הוצאה להורג בדאבלין ב-1819- מי עוד יכול לעשות דברים כאלה? ויש כמובן שירי אלכוהול ושתייה ששיין כנראה נולד לכתוב ולשיר אותם, כמו הקטע המסורתי “Nancy Whiskey”. קטע אחרון ששווה התייחסות הוא “Victoria” שמוקדשת לאישה היחידה שמוכנה לחיות עם התפלץ שיין, אשתו ויקטוריה שבאופן די הזוי היא דווקא אישה נורמטיבית ודי שפויה (ואפילו נראית טוב), קצת כמו אשתו הנורמטיבית של שייאן מ"זה בוודאי המקום".


The Snake הוא אמנם אלבום הסולו הראשון של שיין, אבל כאן נגמר פחות או יותר הסיפור. שיין לא השכיל, או הצליח, לכתוב עוד הרבה שירים חדשים. הקריירה המקרטעת של שיין הבלתי מתפקד ובלתי קוהרנטי כוללת עוד אלבום אחד, הרבה פחות טוב, שיצא ב-1997 ושמו The Crock of gold, אלבום הופעה עם ה-Popes, והופעות איחוד עם ה-Pogues. שיין שתה את הכשרון שלו למוות ושרף את עצמו לחלוטין. באורח נס, הוא שרד, הוא חי עד היום, הוא אגדה מהלכת באירלנד. ואפילו, תתפלאו לשמוע, יש לו שיניים חדשות.


יום שבת, 2 ביוני 2012

מעורפלים בעננים



היום, בשלישי ביוני, לפני 40 שנה בדיוק, יצא לשוק האלבום השביעי של פינק פלויד, Obscured By Clouds, או כמו שאקרא לו בקיצור OBC. זהו פסקול לסרט של במאי די נשכח בשם ברבט שרודר שנקרא La Vallee. זהו בלי ספק האלבום הכי שכוח, זנוח ובלתי נחשב של הלהקה. אבל הוא מהווה ציון דרך חשוב מאוד; לטוב ולרע, פינק פלויד לא הקליטה עוד אלבומים כמו OBC  ובמובנים מסוימים OBC  הוא בדיוק האנטי-תזה לאלבומים שפינק פלויד תוציא אחריו, ובכלל למהות של פינק פלויד כלהקה גדולה מהחיים שמוציאה אלבומי קונספט גדולים מהחיים. זה אלבום קטן, קומפקטי, כמעט מינמליסטי, שמכיל בסך הכל שישה שירים ועוד ארבעה קטעים אינסטרומנטליים קטנים, אווירתיים, שאין מאחוריהם איזו משמעות אדירה ומהדהדת לגבי החיים, היקום וכל השאר. זה האלבום הכי לא פינק-פלוידי: הוא צנוע, לא יומרני ולא בומבסטי. יהיו כמובן שיגידו- חסר משמעות, חסר תכלית, זניח, האלבום הכי אפור של הלהקה. כמו כל האלבומים של פינק פלויד, גם אותו אני אוהב מאוד, בדיוק בגלל שהוא כל כך צנוע, לא אופייני וזניח; יש בו קסם מרושל שאין בשום אלבום של פינק פלויד. יש עוד משהו מיוחד באלבום הזה- הוא תופס את הלהקה ממש רגע לפני הפריצה הגדולה שלה, רגע לפני Dark Side of the Moon הגדול והמפורסם כל כך, ממש שנייה לפני שהם קופצים למי התהילה הכל כך עמוקים והכל כך קרים, אותה תהילה שתגרום לרוג'ר ווטרס ולאחרים להתחרפן ובסופו של דבר תהרוס את פינק פלויד כלהקה אורגנית.

1972 היא שנה קריטית עבור פינק פלויד. הלהקה כבר קיימת 5 שנים, הוציאה שישה אלבומים, והספיקה לעבור חילופי גברא קריטיים כבר בתחילת דרכה, כאשר סיד בארט הועזב\עזב את הלהקה כבר ב-1968. בתקופה הזו הלהקה ביססה את מעמדה כלהקת קאלט משמעותית בזרם הספייס רוק שנע בין פסיכדליה לרוק מתקדם. האבדן של בארט למעשה מוטט את הלהקה והם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש, והם עשו זאת, לאורך זמן, עם הרבה ניסויי ותעייה. ב-1972, רוג'ר ווטרס הוא כותב החומר הראשי, עם תרומה משנית אך מהותית מדיוויד גילמור ומריצ'ארד רייט; ווטרס עדיין שר מעט מאוד, גילמור הוא הזמר הראשי ורייט צמוד אחריו. בקילומטראז' של הלהקה יש כבר כמה פרויקטים משמעותיים כמו אלבום פסקול שלם (More המעולה, גם הוא לסרט של ברבט שרודר) והשתתפות בפסקולים של שלושה סרטים אחרים, אלבום כפול שחציו לייב וחציו אוונגרד (Ummagumma המצוין לפרקים), ושני אלבומי מפתח שכל אחד מהם מכיל קטע מוזיקלי שנפרס על פני צד שלם, מה שהפך לטרנד בקרב להקות הרוק המתקדם (Atom Heart Mother ו-Meddle). Meddle כבר הציג את הסאונד הגדול מהחיים והמורכב בקפידה שיבוא אחר כך, בגדול, ברביעיית אלבומי הענק של הלהקה בין 1973-1979, תור הזהב המסחרי של פינק פלויד, כל מה שיבוא עם Dark Side ואחריו.


בין כל התהליך הזה, בולט לו באפרוריותו ובצניעותו OBC. הלהקה הקדישה להקלטתו שבועיים בלבד, ולא היה לה זמן להפקות ענק כמו שהייתה כבר רגילה. ואכן, למאזין שכבר מכיר את האלבומים הקודמים, OBC נשמע כמו כמה וכמה צעדים אחורה. העיבודים וההפקה מאוד מצומצמים ומינוריים- אין כאן שכבות אדירות של סאונד, אפקטים מיוחדים, תזמורת כלי נשיפה, מקהלה. זה בסך הכל גיטרה, באס, תופים, קלידים וקולות, זהו. הסאונד כל כך מופשט שזה נשמע כמו אלבום אנפלאגד. אולי בגלל זה האלבום לא נשמע מרשים במיוחד בשמיעות ראשונות.

אבל בפרספקטיבה של מה שקדם לאלבום, ומה שיבוא אחריו, יש כאן בהחלט משהו מיוחד. מה ששומעים באלבום הזה הוא פינק פלויד הלהקה. ארבע חבר'ה מאוד מוכשרים שמנגנים וכותבים ושרים יחד. זה לא הברק הגאוני, היחיד בדורו, של בארט; לא הדיקטטורה הדורסנית, אם כי היצירתית מאין כמוה, של ווטרס; ולא ההנהגה המאופקת, מאופקת מדי, של גילמור באלבומי הלהקה האחרונים; וגם הרפיון והקיפאון שאחזו ברייט ומייסון מאוחר יותר עדיין לא התרחשו. זו להקה במלוא מובן המילה, כזו שעובדת יחד, ונשמעת יחד (באנגלית יש לזה מילה יפה: Togetherness). יש כאן מעין מקבילית כוחות יפהפייה, כשהקלידים המופלאים של רייט פוגשים את הבאס המיוחד והכתיבה של ווטרס עם הגיטרה המייבבת והכוחנית של גילמור עם התיפוף היציב של מייסון. אף אחד לא רוצה להעיף אף אחד, אף אחד לא רוצה לריב עם אף אחד, יש כאן תחושה של הרמוניה. זו הסיבה שאני כל כך אוהב את האלבומים של פינק פלויד לפני Dark Side- זו הייתה להקה הרמונית ואורגנית, והתחושה הזו הלכה ונאבדה ככל שהמוזיקה של פינק פלויד הפכה להיות גדולה יותר, מצליחה יותר, דורסנית יותר, קאפיטליסטית אפילו.

ויש פה המון המון רגעי יופי: כמו הדואט “Burning Bridges” שיש בו תפקידים מתחלפים של גילמור ורייט, ושהמנגינה שלו מפותחת הלאה באינסטרומנטל המעולה “Mudmen”; כמו השיר האקוסטי “Wot’s uh the deal”, שיר רגוע ונאיבי מסוג שהלהקה כמעט אף פעם לא הקליטה ובטח שלא תקליט יותר; כמו השיר החזק “Childhood’s end”, אחד הקטעים הבודדים של פלויד שגילמור כתב לבדו, שמכיל את המוטיב הקצבי שיופיע מאוחר יותר בשיר האלמותי “Time” מתוך Dark Side; ווטרס שמבליח בתפקיד השירה היחיד והמצוין שלו באלבום, בשיר “Free Four” שהוא שיר מוקדם וחשוב באבולוציה של ווטרס ככותב ואחד הראשונים שלו שמתמודד עם נושא המוות והמלחמה, נושא אהוב על ווטרס; סולו השירה של רייט בשיר הנהדר “Stay”, השיר הכי טוב באלבום שמציג את כל מה שאני אוהב ברייט- העדינות, הצניעות, השקט המיוחד והיופי המלודי (אף אחד אחר בפלויד לא הלחין כמו רייט, שהיה המוזיקאי הכי מלומד בחבורה); והסיום ההזוי באיסנטרומנטל החריג “Absoluetly Curtains”, הקטע היחיד שמתקשר עם הצד הפסיכדלי של פלויד, שנגמר עם סימפול של שבט בפפואה ניו-גיני, אזור ההתרחשות של הסרט של שרודר.




בעיקר, יש כאן תיעוד של רגע מיוחד בחייה של להקה, ממש לפני שהיא משתנה למשהו אחר לגמרי, למשהו גדול, משהו מצליח, משהו אימתני. שבע שנים אחרי, ווטרס יפנטז על להקים חומה ענקית בינו לבין הקהל, גילמור יריב איתו על זמן אולפן ושליטה , רייט יסניף המון קוק ויפוטר מהלהקה, ומייסון בכלל יעדיף לנהוג במכוניות ספורט. ב-1972, זאת עדיין הייתה להקה שיוצרת יחד, ועם כל ההישג האמנותי האדיר של Dark Side וממשיכיו, משהו מזה אבד בדרך ולא יחזור לעולם, ויש משהו נורא עצוב כשהשיר “Stay”  מסתיים לו; פינק פלויד סוגרת מעגל ומתחילה מעגל אחר, לטוב- ולרע.