מעורפלים בעננים

היום, בשלישי ביוני, לפני 40 שנה בדיוק, יצא לשוק האלבום השביעי של פינק פלויד, Obscured By Clouds, או כמו שאקרא לו בקיצור OBC. זהו פסקול לסרט של במאי די נשכח בשם ברבט שרודר שנקרא La Vallee. זהו בלי ספק האלבום הכי שכוח, זנוח ובלתי נחשב של הלהקה. אבל הוא מהווה ציון דרך חשוב מאוד; לטוב ולרע, פינק פלויד לא הקליטה עוד אלבומים כמו OBC  ובמובנים מסוימים OBC  הוא בדיוק האנטי-תזה לאלבומים שפינק פלויד תוציא אחריו, ובכלל למהות של פינק פלויד כלהקה גדולה מהחיים שמוציאה אלבומי קונספט גדולים מהחיים. זה אלבום קטן, קומפקטי, כמעט מינמליסטי, שמכיל בסך הכל שישה שירים ועוד ארבעה קטעים אינסטרומנטליים קטנים, אווירתיים, שאין מאחוריהם איזו משמעות אדירה ומהדהדת לגבי החיים, היקום וכל השאר. זה האלבום הכי לא פינק-פלוידי: הוא צנוע, לא יומרני ולא בומבסטי. יהיו כמובן שיגידו- חסר משמעות, חסר תכלית, זניח, האלבום הכי אפור של הלהקה. כמו כל האלבומים של פינק פלויד, גם אותו אני אוהב מאוד, בדיוק בגלל שהוא כל כך צנוע, לא אופייני וזניח; יש בו קסם מרושל שאין בשום אלבום של פינק פלויד. יש עוד משהו מיוחד באלבום הזה- הוא תופס את הלהקה ממש רגע לפני הפריצה הגדולה שלה, רגע לפני Dark Side of the Moon הגדול והמפורסם כל כך, ממש שנייה לפני שהם קופצים למי התהילה הכל כך עמוקים והכל כך קרים, אותה תהילה שתגרום לרוג'ר ווטרס ולאחרים להתחרפן ובסופו של דבר תהרוס את פינק פלויד כלהקה אורגנית.

1972 היא שנה קריטית עבור פינק פלויד. הלהקה כבר קיימת 5 שנים, הוציאה שישה אלבומים, והספיקה לעבור חילופי גברא קריטיים כבר בתחילת דרכה, כאשר סיד בארט הועזב\עזב את הלהקה כבר ב-1968. בתקופה הזו הלהקה ביססה את מעמדה כלהקת קאלט משמעותית בזרם הספייס רוק שנע בין פסיכדליה לרוק מתקדם. האבדן של בארט למעשה מוטט את הלהקה והם היו צריכים להמציא את עצמם מחדש, והם עשו זאת, לאורך זמן, עם הרבה ניסויי ותעייה. ב-1972, רוג'ר ווטרס הוא כותב החומר הראשי, עם תרומה משנית אך מהותית מדיוויד גילמור ומריצ'ארד רייט; ווטרס עדיין שר מעט מאוד, גילמור הוא הזמר הראשי ורייט צמוד אחריו. בקילומטראז' של הלהקה יש כבר כמה פרויקטים משמעותיים כמו אלבום פסקול שלם (More המעולה, גם הוא לסרט של ברבט שרודר) והשתתפות בפסקולים של שלושה סרטים אחרים, אלבום כפול שחציו לייב וחציו אוונגרד (Ummagumma המצוין לפרקים), ושני אלבומי מפתח שכל אחד מהם מכיל קטע מוזיקלי שנפרס על פני צד שלם, מה שהפך לטרנד בקרב להקות הרוק המתקדם (Atom Heart Mother ו-Meddle). Meddle כבר הציג את הסאונד הגדול מהחיים והמורכב בקפידה שיבוא אחר כך, בגדול, ברביעיית אלבומי הענק של הלהקה בין 1973-1979, תור הזהב המסחרי של פינק פלויד, כל מה שיבוא עם Dark Side ואחריו.

בין כל התהליך הזה, בולט לו באפרוריותו ובצניעותו OBC. הלהקה הקדישה להקלטתו שבועיים בלבד, ולא היה לה זמן להפקות ענק כמו שהייתה כבר רגילה. ואכן, למאזין שכבר מכיר את האלבומים הקודמים, OBC נשמע כמו כמה וכמה צעדים אחורה. העיבודים וההפקה מאוד מצומצמים ומינוריים- אין כאן שכבות אדירות של סאונד, אפקטים מיוחדים, תזמורת כלי נשיפה, מקהלה. זה בסך הכל גיטרה, באס, תופים, קלידים וקולות, זהו. הסאונד כל כך מופשט שזה נשמע כמו אלבום אנפלאגד. אולי בגלל זה האלבום לא נשמע מרשים במיוחד בשמיעות ראשונות.

אבל בפרספקטיבה של מה שקדם לאלבום, ומה שיבוא אחריו, יש כאן בהחלט משהו מיוחד. מה ששומעים באלבום הזה הוא פינק פלויד הלהקה. ארבע חבר'ה מאוד מוכשרים שמנגנים וכותבים ושרים יחד. זה לא הברק הגאוני, היחיד בדורו, של בארט; לא הדיקטטורה הדורסנית, אם כי היצירתית מאין כמוה, של ווטרס; ולא ההנהגה המאופקת, מאופקת מדי, של גילמור באלבומי הלהקה האחרונים; וגם הרפיון והקיפאון שאחזו ברייט ומייסון מאוחר יותר עדיין לא התרחשו. זו להקה במלוא מובן המילה, כזו שעובדת יחד, ונשמעת יחד (באנגלית יש לזה מילה יפה: Togetherness). יש כאן מעין מקבילית כוחות יפהפייה, כשהקלידים המופלאים של רייט פוגשים את הבאס המיוחד והכתיבה של ווטרס עם הגיטרה המייבבת והכוחנית של גילמור עם התיפוף היציב של מייסון. אף אחד לא רוצה להעיף אף אחד, אף אחד לא רוצה לריב עם אף אחד, יש כאן תחושה של הרמוניה. זו הסיבה שאני כל כך אוהב את האלבומים של פינק פלויד לפני Dark Side- זו הייתה להקה הרמונית ואורגנית, והתחושה הזו הלכה ונאבדה ככל שהמוזיקה של פינק פלויד הפכה להיות גדולה יותר, מצליחה יותר, דורסנית יותר, קאפיטליסטית אפילו.

ויש פה המון המון רגעי יופי: כמו הדואט “Burning Bridges” שיש בו תפקידים מתחלפים של גילמור ורייט, ושהמנגינה שלו מפותחת הלאה באינסטרומנטל המעולה “Mudmen”; כמו השיר האקוסטי “Wot’s uh the deal”, שיר רגוע ונאיבי מסוג שהלהקה כמעט אף פעם לא הקליטה ובטח שלא תקליט יותר; כמו השיר החזק “Childhood’s end”, אחד הקטעים הבודדים של פלויד שגילמור כתב לבדו, שמכיל את המוטיב הקצבי שיופיע מאוחר יותר בשיר האלמותי “Time” מתוך Dark Side; ווטרס שמבליח בתפקיד השירה היחיד והמצוין שלו באלבום, בשיר “Free Four” שהוא שיר מוקדם וחשוב באבולוציה של ווטרס ככותב ואחד הראשונים שלו שמתמודד עם נושא המוות והמלחמה, נושא אהוב על ווטרס; סולו השירה של רייט בשיר הנהדר “Stay”, השיר הכי טוב באלבום שמציג את כל מה שאני אוהב ברייט- העדינות, הצניעות, השקט המיוחד והיופי המלודי (אף אחד אחר בפלויד לא הלחין כמו רייט, שהיה המוזיקאי הכי מלומד בחבורה); והסיום ההזוי באיסנטרומנטל החריג “Absoluetly Curtains”, הקטע היחיד שמתקשר עם הצד הפסיכדלי של פלויד, שנגמר עם סימפול של שבט בפפואה ניו-גיני, אזור ההתרחשות של הסרט של שרודר.

בעיקר, יש כאן תיעוד של רגע מיוחד בחייה של להקה, ממש לפני שהיא משתנה למשהו אחר לגמרי, למשהו גדול, משהו מצליח, משהו אימתני. שבע שנים אחרי, ווטרס יפנטז על להקים חומה ענקית בינו לבין הקהל, גילמור יריב איתו על זמן אולפן ושליטה , רייט יסניף המון קוק ויפוטר מהלהקה, ומייסון בכלל יעדיף לנהוג במכוניות ספורט. ב-1972, זאת עדיין הייתה להקה שיוצרת יחד, ועם כל ההישג האמנותי האדיר של Dark Side וממשיכיו, משהו מזה אבד בדרך ולא יחזור לעולם, ויש משהו נורא עצוב כשהשיר “Stay”  מסתיים לו; פינק פלויד סוגרת מעגל ומתחילה מעגל אחר, לטוב- ולרע.