נערי בי עושים עם הפריק פריק (לאדם יאוך ז"ל)

אני לא אוהב היפ-הופ. ממרומי בורותי אני יכול לומר שהיפ-הופ הוא מהז'אנרים שאני הכי סולד מהם. זה אמנם טפשי, עלוב, פחדני ומגוחך מצדי לקטול ז'אנר שלם (וטפשי, עלוב, פחדני ומגוחך בכלל להשתמש בקטלוגים שכאלה) אבל אני פשוט לא מתחבר לז'אנר ברמות הכי גבוהות. יכול להיות שהמיינסטרים ההיפ-הופי גרוע מאוד, ואם אתאמץ לשמוע MF DOOM  ודומיו אני עשוי להתבדות ולאכול את הכובע, זה כבר קרה בעבר פעמים רבות. ובכל זאת, בדר"כ אני חי מצוין בלי היפ-הופ. כנראה שאני אולטרה-שמרן וסופר-מקובע אבל מפריעים לי שני דברים עיקריים: הריפרופ עצמו, שזה פרופר עניין של טעם- אני פשוט לא אוהב את זה שמישהו מטיח בי את המילים ככה; ואת ההסתמכות של המוזיקה על ביטים וסימפולים חוזרים שלאוזניי נשמעים מאוד פשטניים לרוב, שלא לומר עצלים. זה מאוד פשוט- אני אוהב מישהו ששר על פני מישהו שלא שר, ואני אוהב מישהו שמנגן בכלים מוזיקליים אמיתיים על פני מי שלא מנגן בכאלה. כשמחברים את שני הפקטורים האלה לפוזה ולעוונטות ולנושאי השירה (אני-מזיין-מלא-ביצ'ס-ויורה-בהמון-ניגאז-אחרים-יו) מתקבל משהו שעל פי רוב ממש, אבל ממש, לא עושה לי חשק.

החודש ארע דבר עצוב מאוד. אדם יאוך, MCA, שליש מהלב הפועם שנקרא ביסטי בויז, הלך לעולמו ואיתו כמובן הלהקה כולה. למרות שאני לא עוקב אחרי הבי-בויז כבר שנים רבות, חסרונם כבר בולט- הם היו הצדיקים בסדום של ההיפ-הופ בשבילי. אול בגלל שגדלתי עליהם, אולי בגלל שאני מכיר את אלבומיהם הראשונים מאוד לעומק, אבל דווקא הביסטיז מהווים עבורי את החוליה החסרה, חסרה כל כך, בין ההיפ הופ לסגנונות אחרים של מה שמכונה באופן מאוד נרחב "מוזיקה שחורה". קצת קשה לי להבין את האבולוציה של המוזיקה השחורה: איך עברו האפרו-אמריקאים ממוזיקה מלאת נשמה וחיות כמו בלוז, Fאנק ואר-אנ-בי (אמיתי, לא זה שמוכרים לכם באותו שם ב-MTV), וממוזיקה מלאת מורכבות ותחכום כמו ג'אז לסוגיו, למשהו חלול ונבוב (לאוזניי, לאוזניי) כמו היפ הופ. בתפיסה שלי, יש בכל זאת הבדל גדול בין מוזיקאי שמנגן כלים חיים למוזיקאי שלא מנגן כלים חיים, והעובדה ששלישיית הברוקלינאים הם כולם גם מוזיקאים "פרופר", שהתחילו בכלל בתור רוקיסטים (ולא סתם, אלא כלהקת הארדקור), נותנת להם לדעתי את הפרספקטיבה הרחבה ואת הפתיחות ורוחב האפיקים שכל כך מאפיין ומייחד אותם.

כאמור, בהיפ-הופ אני לא מבין הרבה, ואת הצד ההיפ-הופי של הביסטי בויז אני משאיר לאחרים; אבל צד שלהם שאני רוצה לדבר עליו הוא הזהות שלהם כלהקה אינסטרומנטלית. באלבומם הראשון, Liscensed to ill  שמיתג אותם כילדים הלבנים הרעים, הם זנחו את הכלים שלהם. באלבום השני, Paul’s Boutique המפורסם והמוערך כל כך (חייב לציין שאף פעם לא הבנתי ממש למה, נכון שזה אלבום חדשני מאוד אבל הוא אף פעם לא נשמע לי טוב כמו אלבומים אחרים שלהם), הם עדיין התבססו כמעט לחלוטין על סימפולים אבל כבר היה פה ושם שימוש בכלים חיים, כמו בקטע ההארד-קורי הגאוני “Looking down a barrel of a gun”. באלבום השלישי, Check your head הנפלא שיצא ב-1992, יש כבר שינוי מאוד מאסיבי במוזיקה של ההרכב שמתבטא כבר בעטיפה, שמציגה צילום שחור לבן נהדר של שלושתם- עם גיטרה ובאס. ואכן, אחד החידושים בסאונד של הבי-בויז באלבום הזה הוא החזרה של הלהקה לשימוש בכלים חיים, ושינוי סגנון מהותי- הלהקה החלה לנגן קטעים אינסטרומנטליים שכמעט כולם מושפעים מג'אז-Fאנק.

זאת הייתה ממש התגלות- בקטעים האלה הביסטי בויז היא למעשה להקה חדשה: מייק די מתגלה כמתופף עם סאונד שמן וחלקלק, אד רוק הוא גיטריסט קצב מצוין וסאונד הווא-ווא שלו חד ואפקטיבי, ושניים מתבלטים במיוחד- MCA  שבנוסף לכישוריו כראפר ובמאי הוא גם באסיסט פשוט מעולה, גם בגיטרה (זוכרים את ליין הבאס ההורס ב-“Sabotage”? שלו) וגם בקונטרה-באס, והנשק הסודי של הלהקה, הקלידן "מוני" מארק נישיטה. אם על בילי פרסטון נהוג לומר שהיה ה"ביטלס החמישי", על נישיטה ניתן לומר שהוא ה"בי-בוי הרביעי" (אגב, יש קשר מאוד מעניין בין הביסטי בויז והביטלס ואני מתכוון לכתוב עליו מתישהו); הFאנק פשוט נוטף מאשף הקלידים הזה והתרומה שלו היא אדירה (ניכר שקלידן הג'אז-פאנק ג'ימי סמית' השפיע קשות על הלהקה). צרפו למשחק גם כמה נגני כלי הקשה ובראשם אריק בובו ותקבלו מין להקת בת בתוך המעטפת של ביסטי בויז, שנעה בין קטעים סטלניים וכיפיים כמו “Groove Holmes” לבין Fאנק סופר מקפיץ כמו ב-“Pow” ו-“In 3’s”.

Check your head, האלבום האהוב עליי של הלהקה, תיקלט באופן מזהיר בין ההיפ-הופ עמוס הסימפולים והשיגועים לבין המוזיקה האינסטרומנטלית האווירתית והמקפיצה; הנוסחה הזו שוכללה גם באלבום הבא, Ill Communication. האלבום הזה נחשב בעיניי רבים לטוב שבאלבומי הלהקה, אני חושב שהוא קצת פחות טוב ופחות זורם מהאלבום הקודם (בעיקר לא אהבתי את השימוש המאסיבי של הלהקה באפקט שמצמצם את בתדרים הנמוכים מהשירה, מה שנותן אפקט של סאונד דמוי טלפון שמקשה על הבנת המילים), מצד שני כאן  הלהקה הולכת אפילו יתר רחוק עם קטעים יותר שאפתניים ויותר אווירתיים, כמו הקטע מפיל הלסת “Shambala” שמשתתפת בו קבוצה של נזירים טיבטיים לשירה גרונית, או “Eugene’s lament” שמשתתף בו כנר כליזמר-אוונגרד לסולו בלתי נשכח- תראו לי אלבום היפ-הופ אחד שיש בו קטע כזה. בקטעים אחרים כמו “Sabrosa” או “Futterman’s rule” אי אפשר לפספס את הבאס האדיר של MCA, שהיה כנראה המוזיקאי הטוב יותר מבין השלושה.

מיטב הקטעים מהתקופה הזו, 1992-1994, יצאו גם באוסף שנקרא The In sound from way out! שמאגד כמה קטעים משני האלבומים פלוס עוד כמה שאריות. פה אני אודה לבושתי שהפסקתי לעקוב אחרי הביסטיז ואני לא מכיר את אלבומיהם החל מ-Hello Nasty והלאה. מה שכן, ב-2007 הם החליטו להקליט אלבום חדש שלם שכולו על טהרת האינסטרומנטל בשם The Mix Up. על אף הדמיון בקונספט, איכשהו האלבום הזה הרבה פחות חד ומרשים מהמוזיקה האינסטרומנטלית משנות התשעים; יכול להיות שהמוזיקה הזו עובדת דווקא בתוך הקונטקסט ההיפ-הופי של הלהקה אבל לא עומדת בזכות עצמה. ואולי בכל הם היו כבר אחרי שיאם.

אני מאמין שהרוב הגדול של מעריצי ביסטי בויז דווקא לא מת על הפן האינסטרומנטלי שלהם. בכל זאת, זאת תמיד הייתה ותמיד תהיה בראש ובראשונה להקת היפ-הופ. אבל לדעתי אי אפשר לנתק את הקטעים האלה והתרומה שלהם למהות של הלהקה, היכולת שלהם גם לרפרפ וגם לעשות משהו שלכאורה אינו קשור כלל, מין להקה בתוך להקה, וכמובן רוחב היריעה, כל אלו עשו את הביסטי בויז ללהקה גדולה.

יהי זכרו של MCA, והביסטי בויז, ברוך.