יום חמישי, 24 בינואר 2013

השילוש הקדוש מתלמי אליהו, חלק ג': רוח הקודש




אחרי גד, ואחרי גדג', הוא מגיע: גבריאל בלחסן. הרבה הרבה זמן אני רוצה לכתוב על האיש הזה. בלחסן הוא בלי ספק הצלע הכי קיצונית, הכי נפיצה, הכי לא יציבה והכי פרובוקטיבית בשילוש הקדוש. אם גד עושה שירים רדיו-פרנדלי עם טקסטים מורכבים וחכמים, וגדג' יותר מאתגר יותר מוזיקלית עם קטעי פרוג-רוק מורכבים וטקסטים הרבה יותר מדממים, אז בלחסן פשוט מקיא החוצה גושי טקסטים ושופך אותם לכל עבר, הוא ממש הארדקור, הרבה פחות מתפשר מהשניים האחרים, מוזיקלית ומילולית כאחד. בלחסן לא קשור בקשרי דם לאחים גדג' ומכאן הוא לא יכול להיכנס לא למשבצת האב ולא למשבצת הבן; אבל בתור האח הרוחני של גדג' וסוג של בנו הרוחני של גד, בלחסן הוא אולי התמצית של תלמי אליהו, וכן של החצר האחורית של החברה הישראלית כולה במובנים מסוימים.

בלחסן רואה במה שהוא עושה סוג של שליחות. הוא החליט לחשוף את כל הדם הרע שמסתובב בראש שלו בלי שום עכבות ובלי תיקונים. להראות לאנשים איך נראה ראש של אדם חולה. לטוב ולרע. זה מה שמניע אותו וזה מה שבוער בו. מצד אחד זו אמת במיטבה ואף אחד לא יכול להאשים את בלחסן בזיוף. מצד שני זה גורם ליצירה שלו להיות לא עקבית באיכותה, עם תנודות גדולות בין אלבומים, בין שירים ואפילו בתוך שירים. לבלחסן חמישה אלבומים, מתוכם שניים בעיניי ממש מדהימים ("רכבות" ו-"בשדות", הטוב באלבומיו), שניים חלשים בסך הכללי ("השנים היפות של גבריאל" ו-"גם כשעיניי פתוחות" שהוא אלבומו הפחות אהוב עליי בפער ניכר מהאחרים) ואחד שהוא גם וגם ("עתיד" שלפעמים מבריק ולפעמים לא חד ומעייף). כשאתה כותב רק אמת ולא מייפייף ולא משייף ולא מעבד, כשאתה נותן תמיד תוצר גולמי, זה לא תמיד אחיד ברמתו. בטקסטים הכי טובים שלו, כמו "עריסת יהלום" או "רכבות"  או "עתיד", סערת הנפש שלו מתרגמת לפואטיקה ברמות הגבוהות ביותר. בטקסטים אחרים כמו "שטן" או "חלום" הוא מתמקד ברשימות אובססיביות שאני פחות מתחבר אליהן. זו הגולמיות עם כל מה שכרוך בה.

אין מי שיגדיר את ההבדל בין גדג' ובלחסן מהאב גד, שהקליט את שני אלבומיו הראשונים של בלחסן (מתוך כתבה של אלון הדר):

היה לו רצון לעשות משהו בלי שכתוב, הוא הגיע לאולפן עם מחברת, ניגן והקליט. אלו היו תקליטי יומן. אלג'יר היו הרבה יותר משכתבים. התפיסה של גבריאל היתה של האמן המדבר על החיים שלו, אביב רצה לעשות אמנות. גבריאל לא גדל להיות כוכב רוק, הוא בכלל לא מושפע ממוסיקה, הוא קורא הרבה יותר משהוא שומע מוסיקה. לכן הוא מחובר לאיכויות קדמוניות.

כדרכו של גד, מילים כדורבנות.

כמו גד וגדג' גם בלחסן הולך יד ביד עם הדימוי המאיים, המצמית, של תלמי אליהו מאחוריו. אם אינני טועה, בניגוד לגד וגדג', בלחסן למעשה עדיין לא עזב את היישוב והוא חוזר להתגורר בו מדי פעם בפעם בצריף שבנה שם, בעיתות של משברים נפשיים או מחסור בכסף (בזמן האחרון הוא עבר לגור בביתה ותחת חסותה של צופית גרנט). נקודת הפתיחה שלי בפוסטים הקודמים הייתה תלמי אליהו וגם כאן אעשה את זה, בשיר "תלמי אליהו" מתוך אלבומו הראשון של בלחסן "רכבות". השיר הזה למעשה לא עוסק במפורש בתלמי אליהו, אלא דווקא בהלוויה, ההלוויה של בלחסן עצמו. ובלחסן מתאר את ההלוויה הזו כמו ארוע חגיגי בהשתתפותו המלאה של הנפטר, אולי אפילו שיא חייו:

...ואז ברגע המתאים,
הם יתחילו להתפלל מעליך.
הם יספידו אותך בשקט.

ואתה תתרגש
והדמעות ירטיבו את האדמה.
עשרה זקנים כפופים
יכסו אותך בחול.
ואתה תשכב מתחת,
והחול האדום ייפול לך על הבטן.

כאן אגב הגיע הזמן להתייחס לאספקט משותף בשילוש הקדוש שלא נתתי עליו את הדעת עד עכשיו, וזה דו השיח האוהב-שונא של גד-גדג'-בלחסן עם בורא עולם והדת. אני לא בטוח לגבי גד אבל גדג' ובלחסן עברו תהליך של חזרה בתשובה ואז יציאה בשאלה, ובסרט התיעודי על בלחסן "גם כשעיניי פקוחות" הוא מתעד את עצמו בבית הכנסת של תלמי אליהו, אומר: "כמה אני אוהב את המקום הזה, וכמה אני פוחד מהמקום הזה". בלחסן גם מתועד בסרט באחד מהתקפי המאניה שלו חוזר בתשובה ומתפקח. האמביוולנטיות הזו באה גם ב"תפילה צעד 11" שבלחסן שר ב"בשדות", לעומת טקסט כופר בעיקר כמו "רק לעוד כמה שעות" מתוך האלבום "עתיד". גם לגדג' יש את האמביוולנטיות הזו, למשל בשיר "הגולם". למרות הכל בלחסן מפנטז לעצמו הלוויה דתית עם תפילות וטקסים והספדים והכל, וגם זה חלחל מתוך הקהילה החוזרת בתשובה של תלמי אליהו. אה כן, ההלוויה תיערך כמובן בתלמי אליהו, הוא רוצה להיטמן באדמת תלמי אליהו, אותה אדמה מקוללת שמצמיחה רק "עקרבים ונחשים" כלשונו. זהו שוב חיבור שונא-אוהב. אמביוולנטי. אגב, השיר הבא באלבום שנפתח בשורות "הוא כבר מת לגמרי, אבל לא נותנים לו להכנס לגן עדן" נקרא "מרכז עזריאלי" ומתרחש בתל אביב כמובן, ההיפך הגמור מתלמי אליהו, אפרופו "המצב" של גד.
תלמי אליהו חוזרת בעוד שירים כמו "עץ אגוז", ובשיר "דשא ב'" מתוך "עתיד" היא לא מוזכרת במפורש אבל היא שם. השיר הזה די דומה ל"נחש בעשב" של גדג'- חזרה לילדות בתלמי אליהו:
...הוא חולם שהוא עף מעל לאנשים
יש לו עולם רוחש בראש וזה הסוד שלו
והאם הוא יזכור
ימים כאלה שלעלים היה ריח
והזמן היה הרפתקה
שהטלית הייתה אוהל והצמר דקר...
 
וכאן אנו מגיעים לאביב גדג' והחיבור לבלחסן. דיברתי כבר על החיבור המיסטי ביניהם, חיבור שהוא גם יצירתי וגם חוויתי אבל גם תחרותי. למשל- "כדורי הרגעה בדבש" גרסאת 2010, שמסיים את "עתיד" של בלחסן, אורך לא פחות מ-16 דקות. האיש היחיד חוץ מבלחסן שמוציא בישראל ב-2010 אלבום שהטרק האחרון בו אורך 16 דקות הוא...ניחשתם נכון, אביב גדג'. מקרי? קשה לי להאמין. הם אפילו לא צריכים לתקשר מילולית או פיזית כדי להתחרות ולאתגר זה את זה, זה כבר טבוע ב-DNA  המנטאלי שלהם. כשכותבים יחד, מסתממים יחד, עולים יחד, נופלים יחד, מתאשפזים באברבנל יחד- זה חיבור הדוק מאין כמוהו, על-טבעי אפילו.
נראה שהאשפוז הכפול שלהם באברבנל הוא אולי נקודת השיא והשפל גם יחד של יחסיהם. מספר בלחסן:
לקחתי מונית ונסעתי לאברבנל. היתה לי התמוטטות נפשית ובעקבותיה דיכאון טהור. התלות וההישענות שלי על אביב היו עצומות, כאיש סוד, כחבר הכי קרוב. הייתי במחלקה 5ב' והוא במיון. שוטטנו לנו במרחב בית החולים, בין העצים ושאלתי אותו: 'אתה מאמין שהגענו לפה'? אביב עזב את בית החולים ואני נשארתי עוד. כעסתי עליו שהוא השאיר אותי שם. כשחזרתי הביתה הסתכלנו אחד על השני. פחד כזה, איך עשינו דבר כזה אחד לשני.
כבר דיברנו על "בתוך הצינורות", שהקרדיט על כתיבתו מתחלק בין גדג' לבלחסן, ומתייחס ישירות לאשפוז של שניהם (אם כי קשה לומר עד כמה הוא באמת משותף להם ועד כמה הוא מייצג רק את הצד של בלחסן). אבל יש גם התייחסויות אחרות של בלחסן לגדג'. למשל, אחד הטקסטים המטלטלים והמבריקים ביותר של בלחסן, "רכבות". בקטע הפשוט וירוטאוזי הזה מדגים בלחסן למאזין מה קורה בראש המסובך של בנאדם בלחץ היסטרי שהחיים עוברים לידו ועוברים לידו מהר, כמו רכבת אקספרס שטסה באלף קמ"ש. בתוך פחות מארבע דקות בלחסן יורה מילים בקצב מטורף וכמעט ללא נשימה, מין מירוץ אדיר לשום מקום שכדורים פסיכיאטרים, פסיכוזה, דיכאון וסתם יומיום דוחה משתלבים בו, ובתוכם גם גדג':
אז אתה מדליק את הטלוויזיה שלך בלי קול, שלא יקום השותף שלך, שבקושי ישן, שרק לפני שבועיים השתחרר מאברבאנל, והוא חבר שלך כבר מגיל תשע, היום הוא נפרד מהחברה שלו בפעם הרביעית, אבל הפעם סופית, והוא חיוור והוא בלוע כדורים, הוא מסתכל עליך ומבקש עצה, אתה רוצה שהוא יישן, גם אתה רוצה לישון, אבל אתה לא יכול.
בעצם הדואליות בין גדג' ובלחסן גדולה כל כך שאפשר גם לקרוא את הטקסט הזה כאילו זה גדג' הדובר והוא מתבונן בבלחסן. כך גם ב"בתוך הצינורות", שאמנם שר בלחסן אבל באותה מידה יכול היה גם לשיר גדג'. מילים משותפות, מחשבות משותפות, חוויות משותפות.
נסיים בגד. בין גד לבלחסן לא קיים קשר סימביוטי כמו בלחסן וגדג', אבל גד היה סוג של אב גם לבלחסן, אם לא רוחנית אז ממש לוגיסטית. גד היה ראשון שהקליט את אלג'יר, הוא הקליט את האלבומים הראשונים של בלחסן והוא התווה לגדג' ובלחסן את הדרך הלאה. הפעם הראשונה שהם נותנים את קולם באותו שיר מתרחשת באלבום "ירושלים" של גד מתוך טרילוגיית המצב (אגב זה בעיניי האלבום הפחות טוב מבין השלושה), שם בלחסן מקריא טקסטים בשני שירים- "בלבנט" ו"נאום הילד", שני שירים שעוסקים במציאות הישראלית: "בלבנט" מתאר מין מצב קדמוני בו המדינה לא הייתה קיימת, או יותר נכון הארץ עצמה לא הייתה קיימת, באיזשהו מצב פרה-היסטורי משונה, ואז לאט לאט קרמה עור וגידים, ו"נאום הילד" הוא מונולוג המופנה לנציגנו בכנסת  זה לא דבר של מה בכך שבלחסן מופיע באלבום- הוא בתקופה של דריכה במקום יצירתית, הוא לא הופיע חמש שנים ולא הקליט שום דבר חדש מאז 2008 ("גם כשעיניי פקוחות" יצא ב-2011 אבל ההקלטות הן שלוש שנים אחורה), וגם ב"ירושלים" נשמע בבירור שגבריאל עדיין אינו בשיאו והוא קצת מתקשה בהקראה, כך שאנחנו שומעים כאן שני קטעים חדשים של בלחסן בארבע שנים וזה די מרגש. "בלבנט" הוא במיוחד קטע חזק, כי פתאום גד כותב טקסט שפיו של בלחסן נשמע כמו משהו שבלחסן עצמו יכול היה לכתוב:
זה כל מה שהיה נחוץ, חוש קצב והיכולת לזהות הזדמנויות עסקיות, באותם ימים שאר החושים שלה היו רדומים, כמו שהם היו מיליוני שנים, העיניים ראו רק את מה שהאוזניים שמעו עליו, האוזניים שמעו רק את מה שהפה דיבר עליו, הפה דיבר רק על מה שהוא חשב שהוא ראה, ומה שהוא ראה, לא היה לו ריח ולא היה לו טעם, אבל זה היה משביע.
וכך סיימנו את המסע שלנו בנבכי השילוש הקדוש מתלמי אליהו, התודעה המשותפת והקשר המיוחד בין שלושה מוחות ולבבות מוזיקליים שיכלו ככל הנראה להגיע רק ממקום אחד. תלמי אליהו.

יום רביעי, 23 בינואר 2013

השילוש הקדוש מתלמי אליהו, חלק ב': הבן






בפוסט הקודם התחלתי לנתח את המשולש שלום גד- אביב גדג'- גבריאל בלחסן והתמקדתי באב, שלום גד. מגד זה מאוד נח ואף טבעי לעבור לבן, גדג'. גדג' הוא הצלע הכי בעייתית מבחינתי במשולש. במשך הרבה שנים התרחקתי מכל מה שקשור לאלג'יר בגלל גדג'. קודם כל הייתה לי, ובמובן מסוים עדיין יש לי, בעיה עם הקול שלו. אבל יותר מזה הייתה לי בעיה עם הפרסונה שלו, שנראתה לי בכיינית ומיוסרת. מה ששינה את התמונה היה האלבום הראשון שלו תחת שמו, "תפילה ליחיד" שהוא באמת אלבום נפלא. גדג' אמור להוציא בקרוב אלבום שני שעדיין לא שמעתי ממנו כלום אבל אני מאוד מצפה לו.

בעצם, ביחס להיקף העבודה המרשים של בלחסן והעצום של גד, גדג' הוא היוצר הכי פחות פורה בשילוש. אלבומו החדש יהיה בסך הכל הרביעי שלו ב-18 שנות קריירה (אני סופר את אלבומי אלגי'ר כאלבומים של גדג', כחתום על כמעט כל החומר). גד עשה שלושה אלבומים רק בשנה האחרונה. למרות זאת גדג' הוא היוצר הכי מצליח, מפורסם ונערץ מבין השלושה. יש לו איכות נסתרת שאין לשניים האחרים- כאריזמה של כוכב רוק אמיתי, שסוחף קהל. אם גד בקושי ממלא את האוזןבר ובלחסן נעדר מהופעות סולו בעקבות בעיותיו הבריאותיות כבר למעלה מחמש שנים, גדג' מפוצץ את הבארבי בכל הופעה. זה הבדל גדול- יש לגדג' קהל גדול מאוד של מעריצים שרק מחכים למוצא פיו.

לפני שנתחיל, גילוי נאות: האמת היא שאני לא כל כך אוהב את שני האלבומים של אלג'יר. הם טובים אבל הם לא מגיעים לרמות של אלבומי הסולו האדירים של בלחסן או "תפילה ליחיד". "נאמנות ותשוקה" הוא אלבום טוב מאוד אבל חסר בו ניסיון החיים העשיר של השניים והחוויות שעיצבו אותם (טבעי לחלוטין, זה אלבום מדהים בהתחשב בעובדה שיצרו אותו אנשים שעוד לא התגייסו). ו"מנועים קדימה" הוא בעיניי אלבום מאוד בעייתי. על אף קטעים באמת מבריקים כמו "ירח במזל עקרב",  הוא נורא ארוך, לא מופק מוזיקלית בצורה טובה, וגם כמו שאני רואה את זה הוא טבול עמוק עמוק במנייריזם. שיר כמו "יום אחד", שבו גדג' שר "יום אחד אהיה מאושר" הוא שיא הקלישאה של אמן מיוסר. אני לא רוצה להישמע מגעיל אבל באיזשהו שלב באלבום אתה כבר אומר לעצמך "נו די, שיתאבד כבר". אפילו השיר היחיד של בלחסן באלבום הזה, "בתוך הצינורות" שכבר צבר מעמד די אגדי, הוא שיר מאוד בעייתי מוזיקלית- בגלל הריפ-אוף המאוד שקוף ל-comfortably numb של פינק פלויד. רק כאשר שמעתי את האלבום הענק של בלחסן "עתיד" התחלתי להתעניין ולהקשיב ליצירות של הצמד ולהעריך אותם ולאהוב אותם מחדש. כך שמבחינתי, המסלול המקובל של לשמוע קודם את אלג'יר ואז לחפור עמוק בעבודות הסולו עבד דווקא הפוך.

למרות ההסתייגות שלי מאלבומי אלג'יר, את היחס של גדג' לסביבתו, לתלמי אליהו, ולגד ובלחסן אני רוצה להתחיל משם. נקודת הפתיחה של הפוסט היא "פעמוני המאה", שיר גאוני (שגדג' לא שר אגב) שמורכב כולו מהטקסט הבא:

על חורבות ירושלים
על הריסות תל אביב
על שאריות בת ים
על שרידי הרצליה
על שאריות באר שבע
על שרידי תלמי אליהו

שימו לב לביצוע הלייב הזה:

קודם כל שימו לב שגדג' עושה כאן בדיוק את מה שגד עשה בטרילוגית המצב שלו- הוא מציב לצד הערים הגדולות והמרכזיות בישראל את המושב הפצפון שלו. נראה שהשיר הזה הוא ההגדרה המילונית למושג "אמביוולנטיות": מצד אחד, עבור גדג' וההיסטוריה הפרטית שלו, תלמי אליהו חשובה בדיוק כמו ירושלים או תל אביב. מצד שני, כל המהות של השיר הוא הרצון להרוס ולהחריב את הקיים, להילחם בניוון כמו שגדג' ובלחסן רצו לעשות עוד כשהיו קטנים. אפשר להסתפק בהרס כשחרור זעם, או דווקא לבנות ערים חדשות ועתיד חדש על הריסות הריקבון- אבל זה לא נאמר בשיר מפורשות, אלו שתי אופציות. כך שבעצם גדג' גם מעריץ את תלמי אליהו וגם רוצה להחריב אותה ולבנות תלמי אליהו חדשה.

נעשה קפיצה בזמן ונקפוץ לאלבום המופת "תפילה ליחיד" ולשיר "נחש בעשב". השיר הזה זורק אותנו ישר לילדותו של גדג' בתלמי אליהו, איך לא. אי אפשר להתנתק מהמקום הזה לעולם:

לעץ הברזל אין ענפים
זה שטח אש עוד משנות השבעים
אוטובוס אחד ביום
קיץ כל השנה...

...יושבים יחפים על הגג הלוהט
ואלול בועט


השיר המעולה הזה תופס מילולית ומוזיקלית את רוח המדבר, הגיטרה של רון בונקר ממש נשמעת כמו אותם שיחי קוצים מתגלגלים בסרטי מערבונים ישנים, וביחד עם האקורדיון של בוריס מרצינובסקי יש כאן תחושה של בדידות ושממה תהומיים. איפה זה ואיפה הבית של שלום גד ב"אצלנו בתלמי אליהו". ואגב שלום גד, הוא מופיע בשיר, בבית הראשון ובבית האחרון:

אחי תפס נחש בעשב
הוא שחרר אותו בשדות
הוא יכול גם לתפוס את העצב
הוא יכול לרמות את השמש...

...אחי התגייס בשישי בספטמבר
ישר אל תוך המלחמה בצפון
הוא שלח לי תמונה מהשלג
של ירח בורק על עץ לבנון

אח קטן כותב על אח גדול, או בן כותב על אב. גדג' גם מעריץ את אחיו הגדול (במאמר מוסגר אומר כי אני לא יודע אם לגדג' יש עוד אחים חוץ מגד אבל גד היה בן 18 ב-1982 כך שהרפרנס נראה מתאים), על כל התכונות המיוחדות שלו ועל השליטה שלו בטבע, אבל גם מרוחק ממנו. ותרא איזו חתיכת ישראליאנה מתוקה-מרירה קלאסית: עד שמישהו מבני המשפחה מצליח לצאת מתלמי אליהו, לצפון הרחוק, זה רק בשביל להילחם בעוד מלחמה מיותרת. בבית אחד מבריק גדג' מחבר את האישי והקולקטיבי.


בפוסט הקודם דיברתי על המרחק והנתק בין גד וגדג' שניתן לקרוא מתוך השיר של גד "עדיין אחיך". נראה שגד הוא אחיו הביולוגי של גד אבל בלחסן הוא אחיו הרוחני, והקשר ביניהם חזק ומשמעותי יותר. מספר גדג' לקובי בן שמחון:

כל פעם היינו מתלבשים על תחום אחר. שנה רק היינו מציירים, התחרינו בינינו מי יותר טוב. מאוחר יותר, בגיל עשר, היינו כותבים ספרים. אני מדבר על ספרים שלמים. רצינו להיות סופרים. היינו קוראים ביחד ספרי הרפתקאות, בטוחים שאנחנו בלשים שהולכים להציל את המושבים סביבנו מניוון.

כלומר כבר מגיל מאוד צעיר השניים התחברו והחלו ליצור ביחד תוך הבנה שהם חיים במציאות סוריאליסטית שהם למעשה מנותקים ממנה ורוצים לצאת ממנה. מאז הם עברו הרבה מאוד ביחד- החלו לנגן ולכתוב ביחד, עשו את הלא ייאומן בהקלטת האלבום הראשון של אלג'יר, חזרו בתשובה ואז יצאו בשאלה, לקחו סמים, התאשפזו יחד באברבנל, הקימו והקליטו שוב את אלג'יר ופירקו אותה כנראה סופית. מאז הפירוק של אלג'יר הם משתדלים לשמור מרחק האחד מהשני אבל זה עדיין מרחק קרוב יחסית.

התייחסות מפורשת של גדג' לבלחסן אפשר אולי למצוא בשיר "הסוד" מתוך "תפילה ליחיד", דווקא לא אחד השירים המצטיינים באלבום:

ממה העיניים שלך נוצצות
סתם מהסתיו או ששוב בלעת כוכב
ומדוע אתה בוער
האם זה מהסוד שאתה שומר
...
כל סירות ההצלה טבעו מזמן


בלחסן טוען כי מחלת הנפש שלו פרצה בעקבות כדור אקסטזי ארור אחד, "כוכב" מקולקל. יש בשיר הזה מין דאגה אבהית נוספת, הפעם של גדג' לבלחסן, והשיר הזה קצת מזכיר לי את השיר "חבר" שבו יענקל'ה רוטבליט דואג באבהיות לשלמותו הנפשית של שמוליק קראוס. השיר הזה הוא גם דוגמא לחולשות המילוליות שגדג' לוקה בהן לפעמים, כשהוא לפעמים נופל לאותן מלכודות של מנייריזם שסלדתי ממנו ב"מנועים קדימה".

אולי נקודה ממש מעניינת בקשר בין גדג' לבלחסן (שבפוסט הבא אציג אותו מנקודת המבט של בלחסן) היא דווקא ההתייחסות הפחות מפורשת שלהם זה לזה, ויותר ההשתקפות שלהם זה בזה, כעדות לקשר המיסטי הזה ביניהם, שני ילדים אבודים ולא מובנים מתלמי אליהו שהוריהם רצו להפריד ביניהם. אולי הדוגמא הכי חזקה ומרגשת לקשר הזה היא המילים הבאות שמחזירות אותנו ל"מנועים קדימה":

אולי איבדתי כל תחושה
חושב שאני עף ואני בעצם על הרצפה
אז שותה את הגשם המלוח
מסומם מהים או שיכור מהרוח

הבית היפהפה הזה, שנכתב כנראה ע"י גדג', מופיע גם ב"דם על הים" ששר גדג' וגם ב"בתוך הצינורות" ששר בלחסן. אלו כנראה שני השירים הכי מרכזיים באלבום , כי הם סוג של "שירי הנושא" של גדג' ובלחסן בהתאמה: אם אי פעם יעשו מחזמר ממחזור שירי תלמי אליהו אלו יהיו השירים שיציגו את הדמויות של גדג' ובלחסן (מישהו מוכן להרים את הכפפה?). כששניהם שרים את אותם מילים בשני שירים שונים- גדג' על הרהורי ההתאבדות שלו, בלחסן על חוויותיו באברבנל כשגדג' עצמו שם ברקע- זו חוויה מאוד חזקה ועוצמתית. מעניין שבלחסן מצטט ומתייחס ב"בתוך הצינורות" גם לשיר אחר של עצמו- "כדורי הרגעה בדבש", בלי ספק אחת מפסגות היצירה של בלחסן שאפילו הגדיל והקליט בשתי גרסאות שונות, כאילו בלחסן מנסה גם להתקשר לעצמו באיזו דרך לא ברורה. עוד משהו מעניין: הקרדיט למילים של ל"בתוך הצינורות" משותף לגדג' ובלחסן ונדמה לי שזה השיר היחיד שהם חולקים בו קרדיט כזה.

את השילוש הקדוש נחתום בפוסט הבא, שיוקדש לנביא הזעם בלחסן והטייק שלו על תלמי אליהו ואביב גדג'.


יום שישי, 18 בינואר 2013

השילוש הקדוש מתלמי אליהו, חלק א': האב


צילום- דרור ורשבסקי



צילום- גרבולון

צילום- יואב בראל



תלמי אליהו הוא מושב בנגב הצפוני מערבי, בחבל אשכול, המשתייך לתנועת המושבים. שם המושב הוא על שמו של אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקוה ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. המושב נוסד בשנת 1970. במושב זה גדלו אביב גדג' וגבריאל בלחסן מלהקת אלג'יר ושמו מוזכר בשיר "פעמוני המאה" מתוך האלבום מנועים קדימה. בשנת 2012 הוציא האמן שלום גד טרילוגיית אלבומים בשם "המצב", ובתוכה אלבום בשם "תלמי אליהו".
-         מתוך ויקיפדיה, תחת ערך "תלמי אליהו"

מי שמביט בתמונה שבמעלה העמוד של הבלוג אולי לא מבין מה הוא רואה, ואני אסביר: שלושה ציורים שבורים של שלושה מוזיקאים שחורים עם סקסופונים. מה שאתם רואים הוא מה שזכה לכינוי "השילוש הקדוש של הג'אז החופשי", שאותו הגדיר הסקסופוניסט אלברט איילר: משמאל לימין, האב ג'ון קולטריין, הבן פרעה סנדרס, ורוח הקודש שהיא איילר עצמו. בלי להיכנס ליותר מדי תיאולוגיה (בעיקר כי אני לא מבין בזה יותר מדי), השילוש הקדוש הוא מין קונספט רופף ומבלבל למדי לפיו יש אל אחד אבל הוא מופיע בשלושה מופעים, כך שקולטריין, סנדרס ואיילר הם למעשה שלוש צורות של אותה מהות, על אף ההבדלים הברורים ביניהם. טריין אמנם החל כמוזיקאי שקול ומיושב בדעתו עד שנתפס בקסמי הפרי ג'אז. הוא הוריש את המהות הזו לסנדרס שבתחילת הדרך הלך הרבה יותר רחוק מטריין אבל לאחר תהליך התבגרות החל לנגן בסגנון מאוד דומה לטריין. ואיילר השפיע והושפע משניהם ועם זאת הלך בדרך מאוד שונה, למעשה מאוד שונה מרוב המוזיקאים באותה תקופה. הרעיון הזה של שילוש, הכפלה שהיא גם חלוקה וגם אינטראקציה, מאוד מוצא חן בעיניי, ואני רוצה ליישם אותו על שילוש אחר, שלא רואים כמעט כמותו במוזיקה הישראלית, וזהו השילוש הקדוש מתלמי אליהו, שמורכב מהאב- שלום גד; מהבן- אביב גדג'; ומרוח הקודש- גבריאל בלחסן.

הסיפור של השלישייה הזו כבר די מוכר, ואפשר למצוא ברשת הרבה מאוד חומר על כל אחד מהם; אבל אני רוצה לדבר על הקשר בין שלושתם, כפי שהוא משתקף מהיצירות האישיות שלהם שמשתקפות זו בזו. בלחסן וגדג' היו חברי ילדות בתלמי אליהו, וההיסטוריה המשותפת שלהם הולכת משהו כמו 25 שנה אחורה. דרכיהם הצטלבו ואחר נפרדו ושוב הצטלבו ושוב נפרדו, כשהאב\אח גדול גד משקיף מהצד בדרכו שלו שהיא מאוד שונה. וברקע, כך נדמה, תמיד ניצב לו היישוב בו גדלו כולם, תלמי אליהו, המדבר הגדול והלוהט שבו עוצבו שלושתם וממנו הם מנסים תמיד לברוח ולא מצליחים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גרו בסוף 2011 282 אנשים בתלמי אליהו. הערך בויקיפדיה מכיל 68 מילים, שזה בערך מילה על כל שלושה תושבים. איך קורה שמתוך יישוב שכוח אל כזה, הפריפריה של הפריפריה של הפריפריה הישראלית, יוצאים שלושה יוצרים כל כך מהותיים וייחודיים?

קודם כל, כמה עובדות יבשות. גדג' ובלחסן, מיותר לציין, החלו לנגן יחד עוד ב-1995 והוציאו שני אלבומים במסגרת אלגי'ר.  גד נגן באס באלבום הראשון של אלג'יר. גד הקליט את שני האלבומים הראשונים של בלחסן והקליט שיר אחד בשלישי. גדג' משתתף באלבום השני והשלישי של בלחסן. בלחסן משתתף באלבום השני בטרילוגיית "המצב" החדשה של גד, "ירושלים", וגדג' משתתף באלבום השלישי בטרילוגיה שאדבר עליו בהרחבה, ששמו "תלמי אליהו" (לחצו על הלינק כדי להיכנס לבאנדקמפ ולשמוע את השירים). כשמוסיפים גם את אחיו של בלחסן (יש לו 11 אחים) שמתארחים באלבומיו השונים ואף קשורים בדרכים מסוימות לאחים גדג', וגם מוסיקאים אחרים ששיתפו איתם פעולה כמו הגיטריסט האדיר רון בונקר, (לדעתי אחד הגיטריסטים הטובים ביותר בארץ, שניגן גם באלג'יר כמחליף של בלחסן וגם באלבומי סולו של בלחסן וגדג'), יש כאן תחושה של איזו משפחה גדולה עם יצירה משותפת, שונה אבל מאוד דומה. למרות שבין גדג' לגד מפרידות בערך עשר שנים, ולמרות שגד השקט והעדין, שרוצה לעשות מין גרסת מיינסטרים לאינדי, לא ייצור משהו כמו "כדורי הרגעה בדבש" האימתני של בלחסן, יש קווי דמיון ברורים בינהם.

רציתי בהתחלה לכתוב פוסט אחד על גד-גדג'-בלחסן יחד, אבל מהר מאוד גיליתי שאני כותב מאות מילים ולא מצליח לסיים. לכן, ברוח השילוש הקדוש, הטרילוגיה של גד ובכלל טרילוגיות למינהם, אני מפצל את הפוסט לשלושה חלקים.

הצלע בשילוש שממנה אתחיל היא דווקא זו שאני פחות מכיר, וזה גד. את גד אני לומד להכיר רק עכשיו. יש לו אמנם משהו כמו עשרה אלבומים, קצת קשה לעקוב, אבל אני מכיר את אלבומי טרילוגיית "המצב". מדובר בשלושה אלבומים באמת מצוינים, בעיקר "תלמי אליהו". מה שמפתיע באלבומים האלו הוא שהשירים הם קליטים, פשוטים, סוחפים- נו בקיצור, להיטים. לגד יש את המתנה הצנועה הזו שלא מפסיקה לתת- היכולת לכתוב פשוט שירים טובים (ויש לו גם קול נהדר, טוב בהרבה מגדג' למשל). למעשה הוא עושה את זה כל כך טוב שנשאלת השאלה למה הוא לא אמן מצליח, לפחות ברמה של נניח, אהוד בנאי. הרוב הגדול של השירים של "תלמי אליהו" הוא ממש חומר רדיו פרופר. נראה שגד עצמו בוחר להתחמק מאור הזרקורים, לא להתמסחר ולא להתפרסם יותר מדי. הרבה יותר נחמד לו להופיע מול מאה איש באוזןבר מאשר בארבי או קיסריה. אישית אני חייב לומר שחבל שאיש מוכשר כל כך מעדיף לעבוד עם קהל מצומצם כל כך, אבל גד הוא באמת אמן קאלט ונראה שהחריש העמוק שהוא עושה כל כך הרבה שנים בשוליים הישראליים מתחיל להוכיח את עצמו.



הנה משהו שגד אמר על בלחסן וגדג' לפני תשע שנים בראיון לקובי בן שמחון:
הם תמיד נראו לי מאוד בשלים, גם מבחינה מוסיקלית וגם מבחינת הטקסטים, אפילו בגיל 17 . בדור שלי, כשפונץ' התחילה, היינו בני 25 והייתה לנו פחות מודעות. הספיק לדעת לנגן כדי להקים להקה. באלג'יר כבר ראיתי בשלות מסוג אחר. כשהם ניגנו אפשר היה לשמוע את הכישרון שלהם.

הנה משהו מעניין מאוד שגד אמר בראיון לבן שלו לפני שלוש שנים:
היום, אם אתה בשוליים, זה אומר שיש לך שירים של 10 דקות שאתה רק צועק. ולא שיש לי משהו נגד גבריאל. אני מת על גבריאל. אבל מה שאני ניסיתי לעשות זה להיות בשוליים ולעשות ביטלס. זה מעניין. לזה יש הצדקה.

אפשר ללמוד הרבה מהמשפט האחד הזה. קודם כל על גד עצמו, שבוחר לו דרך משלו להגיד וליצור דברים, גם אם זה לא אופנתי או "נכון" או "מגניב". וזה גם אומר הרבה על היחס שלו לבלחסן וגדג', שניים שכאמור הוא ראה מגיל צעיר את ההתפתחות וההתקדמות שלהם. גד מאוד מעריך אותם ומאמין, אבל לעצמו הוא מייעד דרך אחרת. ב-2004, בשיא ההצלחה של אלג'יר עם "מנועים קדימה", אלג'יר נראתה כפולחן רוקנרול סטייל אביב גפן. גד בחיים לא היה רוצה פולחן כזה סביבו.

האלבום "תלמי אליהו" הוא בעיניי אבן דרך חשובה במיתולוגיה של יוצאי תלמי אליהו. קודם כל, יש כאן אלבום ששמו תלמי אליהו. זה מצטרף לשיר "תלמי אליהו" של בלחסן מתוך אלבומו הראשון, "רכבות", לאזכור הבולט של היישוב הקטנטן לצד ערים גדולות בהרבה בשיר "פעמוני המאה" של אלג'יר, ולרפרנסים אחרים. גד בחר בשם היישוב שלו כחלק האחרון מטרילוגיה שאלבומיה האחרים נקראים "תל אביב" ו"ירושלים", כלומר- לצד שתי הערים הגדולות ביותר בארץ, עם שלל המשמעויות והסימבוליות הכרוכים בהם, גד מציב את היישוב הזעיר שלו, שבטח בכל רחוב בתל אביב גרים יותר אנשים מבכל תלמי אליהו יחד. כמו שאני רואה את זה, תלמי אליהו מייצגת עבור גד את חלום ההתיישבות הציוני, הארץ-ישראלי, ושברו. אותה נאיביות וחולמנות שאפיינה את ההורים של גד וגדג', שלפי עדותו של גדג' חשבו שיפריחו את השממה וגילו שהם למעשה חלקאים גרועים. ב"תלמי אליהו" יש נסיון להתמודד עם מות החלום הזה, עם הפריפריה הכושלת שלא מצליחה להיות אלטרנטיבה לרוחניות הטוטאלית של ירושלים ולחילוניות הריקנית של תל אביב. זה מתבטא בעיקר בשני שירים: בשיר הראשון באלבום, "הכל מחוק", שבו גד חוזר למקום שעזב אותו בעבר:

הכל מחוק, פלא שהגענו
אין אפילו שלט אחד
הכל מחוק, יש רק סדין קרוע
שמישהו השאיר על סולם
דווקא יפה סידרו הזונות שקנו את המגרש
לא כמו יער הגרוטאות שהיה כאן בעבר

בשיר הכל כך חכם ומלא ניסיון החיים הזה (ולא סתם אני מכנה את גד "האב" בשילוש הקדוש שלי) גד גם מבכה את המקום שאותו עזב, גם מתחשבן איתו, ובסוף אפילו מודה שמי שקנה זכויות על הקרקע לאחר שעזב דווקא עשה לו רק טוב. זו ממש לא נוסטלגיה אלא מין חשבון נפש- הייתה כאן החמצה ללא ספק אבל אלו החיים. זה לא בדיוק כאב, זה מין שילוב של מלנכוליה והשלמה.

אבל מעבר לכשלון האנושי, יש גם כישלון של הארץ עצמה, של האדמה המקוללת. תלמי אליהו נמצא בלב השממה הישראלית, מקום שלא צומח בו כלום. המים שלא מחלחלים לאדמת תלמי אליהו חלחלו ועוד איך ליוצרים שיצאו מתלמי אליהו. "עקרבים ונחשים האדמה הזו מצמיחה", מדקלם בזעם בלחסן ב"כדורי הרגעה בדבש". "אבל האדמה לא נותנת צ'אנס אחד", שר גדג' בשיר "הגולם". וגד מתייחס לכשלון הזה בשיר הא-קאפלה המדהים "העלייה לקרקע", על חקלאי כושל שלא מצליח לגדל שום גידול, עד שהוא מתייאש ולמעשה מת, כי האדמה מצמיחה רק קברים:

כשהוא הגיע למושה עם כל הסומק בלחיים
הוא התיישב על המפה, אכל פרוסה, שתה לחיים
והוא סימן את התלמים והוא שתל את הפרחים
והוא השקה אותם במים
והם השחירו תוך יומיים


אבל שני השיאים באלבום המדהים הזה הם שני שירים שבהם יש נוכחות ברורה של גדג'- האחד הוא שיר בהשתתפותו שנקרא "אצלנו בתלמי אליהו", השני הוא שיר-מכתב שמיועד אליו בשם "עדיין אחיך". "אצלנו בתלמי אליהו" מתייחס כמובן ל"אצלנו בכפר טודרא" של הברירה הטבעית, והוא בנוי בשני בתים שהם תמונת ראי האחד של השני. את הראשון שר גד ואת השני שר גדג'. כשגד שר, הוא שר על תלמי אליהו באהבה, בנוסטלגיה, החלום עדיין לא נשבר ולשממה עדיין היה פוטנציאל לפרוח:

אצלנו בתלמי אליהו שבנגב המערבי
אלוהים, הוא תמיד איתנו,
השנה היא תמיד שבעים


הקול של גד הוא עדין, מדויק, עגול. ואז מגיע גדג', כמו אביר האופל, ושר בצורה אחרת לגמרי- לא עגול, דיקציה לא מושלמת, בצורה מתריסה:

אצלנו בתלמי אליהו שבנגב המערבי
אלוהים, הוא תמיד נגדנו
השנה היא תמיד שמונים

כאן כבר יש התפקחות ברורה- המושב נכשל ונשארנו עם השממה והדיכאון. וכל כך יפה לשמוע את הניגוד בין שני האחים, זהו ניגוד של שתי פיסות עולם מנוגדות.

השיר הכי יפה ומרגש בעיניי בכל טרילוגיית ה"מצב" הוא "עדיין אחיך". זהו מכתב געגועים קורע לב אך לא מתבכיין, ובלי טיפה של שמאלץ, בין גד לגדג'. מהשיר-מכתב ניכר מרחק גדול מאוד בין שני האחים. גד רוצה "רק לעדכן" את גדג' שהוא הולך להתחתן אבל מודה שזו לא באמת הייתה הסיבה שבגלל כתב את השיר- הוא רוצה שגדג' יחזור, שהם יחזרו להיות בקשר:
העיר שלי צריכה אותך, כי היא גוועת משעמום
ואם אתה תבוא לכאן, אולי נבנה פה משהו...
אתה ודאי תצעק עליי שאני נולדתי בטעות
ושפחדתי על חיי כשאתה רצית רק למות
אל תקלל ואל תירק, אל תשתולל ואל תצעק,
אני עדיין אחיך
אל תיתמם ואל תברח, אל תתחמק ואל תשכח
אני עדיין אחיך
למרות שזהו סוג של סיכום וחשבון נפש מצד גד על היחסים ביניהם, גד הוא לא סתם אח של גדג', הוא אחיו הגדול, או יותר נכון סוג של אב, וכך גם הוא מתייחס אליו, עם סדרה של הוראות. למרות זאת הוא רוצה לתקן, לפשר.
צריך לראות את הדקירה משני צידי הלהב...
אתה לא חייב לענות עכשיו, תישן על זה מאתיים שנה
דבר איתי אם יבוא לך, אני אשב כאן בפינה.
מעניין לציין כי בהתחשב בהיכרות שלנו עם ההיסטוריה של השניים, המרחק הרב הניכר בינם נראה קצת מוזר ואפילו מופרך- גד תמך בגדג' לכל אורך היצירה שלו, והנה כאן גדג' מחזיר טובה לגד ומשתתף באופן בלוט באלבום שלו (בכל זאת, גדג' מפורסם היום הרבה יותר מגד). אולי בעצם אין לפרש את השיר כמו שאני רוצה להכתיב לו, אולי השיר אינו עוסק בכלל בגד ובגדג' אלא באחים אחרים או כמטאפורה מורכבת יותר, אם כי קשה לי להאמין שגד לא היה מודע לפרשנות האפשרית הזו ששואבת מההיסטוריה המשפחתית המפורסמת שלו.
ועד כאן השילוש הקדוש מצידו של האב גד. בחלקים הבאים נעסוק בשתי הצלעות האחרות.
אם אתה יוצא לבדוק את קצה הדרך
אל תשמור כוחות
כי לא יהיה אחר כך אף פעם
(מתוך "אינדינגב")