יום רביעי, 23 בינואר 2013

השילוש הקדוש מתלמי אליהו, חלק ב': הבן






בפוסט הקודם התחלתי לנתח את המשולש שלום גד- אביב גדג'- גבריאל בלחסן והתמקדתי באב, שלום גד. מגד זה מאוד נח ואף טבעי לעבור לבן, גדג'. גדג' הוא הצלע הכי בעייתית מבחינתי במשולש. במשך הרבה שנים התרחקתי מכל מה שקשור לאלג'יר בגלל גדג'. קודם כל הייתה לי, ובמובן מסוים עדיין יש לי, בעיה עם הקול שלו. אבל יותר מזה הייתה לי בעיה עם הפרסונה שלו, שנראתה לי בכיינית ומיוסרת. מה ששינה את התמונה היה האלבום הראשון שלו תחת שמו, "תפילה ליחיד" שהוא באמת אלבום נפלא. גדג' אמור להוציא בקרוב אלבום שני שעדיין לא שמעתי ממנו כלום אבל אני מאוד מצפה לו.

בעצם, ביחס להיקף העבודה המרשים של בלחסן והעצום של גד, גדג' הוא היוצר הכי פחות פורה בשילוש. אלבומו החדש יהיה בסך הכל הרביעי שלו ב-18 שנות קריירה (אני סופר את אלבומי אלגי'ר כאלבומים של גדג', כחתום על כמעט כל החומר). גד עשה שלושה אלבומים רק בשנה האחרונה. למרות זאת גדג' הוא היוצר הכי מצליח, מפורסם ונערץ מבין השלושה. יש לו איכות נסתרת שאין לשניים האחרים- כאריזמה של כוכב רוק אמיתי, שסוחף קהל. אם גד בקושי ממלא את האוזןבר ובלחסן נעדר מהופעות סולו בעקבות בעיותיו הבריאותיות כבר למעלה מחמש שנים, גדג' מפוצץ את הבארבי בכל הופעה. זה הבדל גדול- יש לגדג' קהל גדול מאוד של מעריצים שרק מחכים למוצא פיו.

לפני שנתחיל, גילוי נאות: האמת היא שאני לא כל כך אוהב את שני האלבומים של אלג'יר. הם טובים אבל הם לא מגיעים לרמות של אלבומי הסולו האדירים של בלחסן או "תפילה ליחיד". "נאמנות ותשוקה" הוא אלבום טוב מאוד אבל חסר בו ניסיון החיים העשיר של השניים והחוויות שעיצבו אותם (טבעי לחלוטין, זה אלבום מדהים בהתחשב בעובדה שיצרו אותו אנשים שעוד לא התגייסו). ו"מנועים קדימה" הוא בעיניי אלבום מאוד בעייתי. על אף קטעים באמת מבריקים כמו "ירח במזל עקרב",  הוא נורא ארוך, לא מופק מוזיקלית בצורה טובה, וגם כמו שאני רואה את זה הוא טבול עמוק עמוק במנייריזם. שיר כמו "יום אחד", שבו גדג' שר "יום אחד אהיה מאושר" הוא שיא הקלישאה של אמן מיוסר. אני לא רוצה להישמע מגעיל אבל באיזשהו שלב באלבום אתה כבר אומר לעצמך "נו די, שיתאבד כבר". אפילו השיר היחיד של בלחסן באלבום הזה, "בתוך הצינורות" שכבר צבר מעמד די אגדי, הוא שיר מאוד בעייתי מוזיקלית- בגלל הריפ-אוף המאוד שקוף ל-comfortably numb של פינק פלויד. רק כאשר שמעתי את האלבום הענק של בלחסן "עתיד" התחלתי להתעניין ולהקשיב ליצירות של הצמד ולהעריך אותם ולאהוב אותם מחדש. כך שמבחינתי, המסלול המקובל של לשמוע קודם את אלג'יר ואז לחפור עמוק בעבודות הסולו עבד דווקא הפוך.

למרות ההסתייגות שלי מאלבומי אלג'יר, את היחס של גדג' לסביבתו, לתלמי אליהו, ולגד ובלחסן אני רוצה להתחיל משם. נקודת הפתיחה של הפוסט היא "פעמוני המאה", שיר גאוני (שגדג' לא שר אגב) שמורכב כולו מהטקסט הבא:

על חורבות ירושלים
על הריסות תל אביב
על שאריות בת ים
על שרידי הרצליה
על שאריות באר שבע
על שרידי תלמי אליהו

שימו לב לביצוע הלייב הזה:

קודם כל שימו לב שגדג' עושה כאן בדיוק את מה שגד עשה בטרילוגית המצב שלו- הוא מציב לצד הערים הגדולות והמרכזיות בישראל את המושב הפצפון שלו. נראה שהשיר הזה הוא ההגדרה המילונית למושג "אמביוולנטיות": מצד אחד, עבור גדג' וההיסטוריה הפרטית שלו, תלמי אליהו חשובה בדיוק כמו ירושלים או תל אביב. מצד שני, כל המהות של השיר הוא הרצון להרוס ולהחריב את הקיים, להילחם בניוון כמו שגדג' ובלחסן רצו לעשות עוד כשהיו קטנים. אפשר להסתפק בהרס כשחרור זעם, או דווקא לבנות ערים חדשות ועתיד חדש על הריסות הריקבון- אבל זה לא נאמר בשיר מפורשות, אלו שתי אופציות. כך שבעצם גדג' גם מעריץ את תלמי אליהו וגם רוצה להחריב אותה ולבנות תלמי אליהו חדשה.

נעשה קפיצה בזמן ונקפוץ לאלבום המופת "תפילה ליחיד" ולשיר "נחש בעשב". השיר הזה זורק אותנו ישר לילדותו של גדג' בתלמי אליהו, איך לא. אי אפשר להתנתק מהמקום הזה לעולם:

לעץ הברזל אין ענפים
זה שטח אש עוד משנות השבעים
אוטובוס אחד ביום
קיץ כל השנה...

...יושבים יחפים על הגג הלוהט
ואלול בועט


השיר המעולה הזה תופס מילולית ומוזיקלית את רוח המדבר, הגיטרה של רון בונקר ממש נשמעת כמו אותם שיחי קוצים מתגלגלים בסרטי מערבונים ישנים, וביחד עם האקורדיון של בוריס מרצינובסקי יש כאן תחושה של בדידות ושממה תהומיים. איפה זה ואיפה הבית של שלום גד ב"אצלנו בתלמי אליהו". ואגב שלום גד, הוא מופיע בשיר, בבית הראשון ובבית האחרון:

אחי תפס נחש בעשב
הוא שחרר אותו בשדות
הוא יכול גם לתפוס את העצב
הוא יכול לרמות את השמש...

...אחי התגייס בשישי בספטמבר
ישר אל תוך המלחמה בצפון
הוא שלח לי תמונה מהשלג
של ירח בורק על עץ לבנון

אח קטן כותב על אח גדול, או בן כותב על אב. גדג' גם מעריץ את אחיו הגדול (במאמר מוסגר אומר כי אני לא יודע אם לגדג' יש עוד אחים חוץ מגד אבל גד היה בן 18 ב-1982 כך שהרפרנס נראה מתאים), על כל התכונות המיוחדות שלו ועל השליטה שלו בטבע, אבל גם מרוחק ממנו. ותרא איזו חתיכת ישראליאנה מתוקה-מרירה קלאסית: עד שמישהו מבני המשפחה מצליח לצאת מתלמי אליהו, לצפון הרחוק, זה רק בשביל להילחם בעוד מלחמה מיותרת. בבית אחד מבריק גדג' מחבר את האישי והקולקטיבי.


בפוסט הקודם דיברתי על המרחק והנתק בין גד וגדג' שניתן לקרוא מתוך השיר של גד "עדיין אחיך". נראה שגד הוא אחיו הביולוגי של גד אבל בלחסן הוא אחיו הרוחני, והקשר ביניהם חזק ומשמעותי יותר. מספר גדג' לקובי בן שמחון:

כל פעם היינו מתלבשים על תחום אחר. שנה רק היינו מציירים, התחרינו בינינו מי יותר טוב. מאוחר יותר, בגיל עשר, היינו כותבים ספרים. אני מדבר על ספרים שלמים. רצינו להיות סופרים. היינו קוראים ביחד ספרי הרפתקאות, בטוחים שאנחנו בלשים שהולכים להציל את המושבים סביבנו מניוון.

כלומר כבר מגיל מאוד צעיר השניים התחברו והחלו ליצור ביחד תוך הבנה שהם חיים במציאות סוריאליסטית שהם למעשה מנותקים ממנה ורוצים לצאת ממנה. מאז הם עברו הרבה מאוד ביחד- החלו לנגן ולכתוב ביחד, עשו את הלא ייאומן בהקלטת האלבום הראשון של אלג'יר, חזרו בתשובה ואז יצאו בשאלה, לקחו סמים, התאשפזו יחד באברבנל, הקימו והקליטו שוב את אלג'יר ופירקו אותה כנראה סופית. מאז הפירוק של אלג'יר הם משתדלים לשמור מרחק האחד מהשני אבל זה עדיין מרחק קרוב יחסית.

התייחסות מפורשת של גדג' לבלחסן אפשר אולי למצוא בשיר "הסוד" מתוך "תפילה ליחיד", דווקא לא אחד השירים המצטיינים באלבום:

ממה העיניים שלך נוצצות
סתם מהסתיו או ששוב בלעת כוכב
ומדוע אתה בוער
האם זה מהסוד שאתה שומר
...
כל סירות ההצלה טבעו מזמן


בלחסן טוען כי מחלת הנפש שלו פרצה בעקבות כדור אקסטזי ארור אחד, "כוכב" מקולקל. יש בשיר הזה מין דאגה אבהית נוספת, הפעם של גדג' לבלחסן, והשיר הזה קצת מזכיר לי את השיר "חבר" שבו יענקל'ה רוטבליט דואג באבהיות לשלמותו הנפשית של שמוליק קראוס. השיר הזה הוא גם דוגמא לחולשות המילוליות שגדג' לוקה בהן לפעמים, כשהוא לפעמים נופל לאותן מלכודות של מנייריזם שסלדתי ממנו ב"מנועים קדימה".

אולי נקודה ממש מעניינת בקשר בין גדג' לבלחסן (שבפוסט הבא אציג אותו מנקודת המבט של בלחסן) היא דווקא ההתייחסות הפחות מפורשת שלהם זה לזה, ויותר ההשתקפות שלהם זה בזה, כעדות לקשר המיסטי הזה ביניהם, שני ילדים אבודים ולא מובנים מתלמי אליהו שהוריהם רצו להפריד ביניהם. אולי הדוגמא הכי חזקה ומרגשת לקשר הזה היא המילים הבאות שמחזירות אותנו ל"מנועים קדימה":

אולי איבדתי כל תחושה
חושב שאני עף ואני בעצם על הרצפה
אז שותה את הגשם המלוח
מסומם מהים או שיכור מהרוח

הבית היפהפה הזה, שנכתב כנראה ע"י גדג', מופיע גם ב"דם על הים" ששר גדג' וגם ב"בתוך הצינורות" ששר בלחסן. אלו כנראה שני השירים הכי מרכזיים באלבום , כי הם סוג של "שירי הנושא" של גדג' ובלחסן בהתאמה: אם אי פעם יעשו מחזמר ממחזור שירי תלמי אליהו אלו יהיו השירים שיציגו את הדמויות של גדג' ובלחסן (מישהו מוכן להרים את הכפפה?). כששניהם שרים את אותם מילים בשני שירים שונים- גדג' על הרהורי ההתאבדות שלו, בלחסן על חוויותיו באברבנל כשגדג' עצמו שם ברקע- זו חוויה מאוד חזקה ועוצמתית. מעניין שבלחסן מצטט ומתייחס ב"בתוך הצינורות" גם לשיר אחר של עצמו- "כדורי הרגעה בדבש", בלי ספק אחת מפסגות היצירה של בלחסן שאפילו הגדיל והקליט בשתי גרסאות שונות, כאילו בלחסן מנסה גם להתקשר לעצמו באיזו דרך לא ברורה. עוד משהו מעניין: הקרדיט למילים של ל"בתוך הצינורות" משותף לגדג' ובלחסן ונדמה לי שזה השיר היחיד שהם חולקים בו קרדיט כזה.

את השילוש הקדוש נחתום בפוסט הבא, שיוקדש לנביא הזעם בלחסן והטייק שלו על תלמי אליהו ואביב גדג'.


2 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. מרתק לקרוא. בכלל את הטרילוגיה..
    חולק עליך באשר לגדולת אלבומי אלגי'ר. 'מנועים קדימה' הוא אלבום מופת. לא הייתי מתאר את גדולת 'תפילה ליחיד' ללא קודמיו. 'דם על הים' ועוד אחרים כמובן מתוך מנועים, הם שיריo עצומים.
    אהבתי את ההתעכבות על 'נחש בעשב'. כאן עוד כמה מילים עליו-
    http://folknrock.blogspot.co.il/2009/10/blog-post.html


    השבמחק