יום שבת, 25 באוגוסט 2012

טעון קיפוח






לאחרונה, כמו שקורה מדי כמה זמן במוזיקה הישראלית, השד העדתי שוב יצא מהבקבוק. לפני כחודש דודו אהרון הכריז שהוא יוצא למאבק נגד העוול שנגרם לו, כדבריו, מצד גלגל"צ. "העובדה שמתעלמים מאמן בסדר הגודל שלי היא מחדל", טוען אהרון ומאז הצטרפו אליו עוד כמה אמנים ממה שמכונה "מוזיקה מזרחית", אבל אני אקרא לו כאן "פופ ים-תיכוני" ובקצרה פי"ת. ולפני שבוע, אורטל בן דיין כתבה טורפרובוקטיבי  באתר "קפה גיברלטר" שבו היא טענה, בגדול, שהתוכן של אמנים אשכנזים נתפס באופן שונה מתוכן אקוויוולנטי שלאמנים מהפי"ת: טקסט שלילי, כלומר כזה שלוקה בשוביניזם, מיזוגניה, לאומנות, ציניות, טפשות או עלגות שנכתב ע"י אשכנזי נתפס כ"חתרני", בעוד שטקסט כזה, אם יושר (בדגש על "אם") ע"י זמר פי"ת, ייתפס כעילג ואלים.  מכיוון שאנחנו חיים ביום ב-2012 ולא ב-1982, טענות כאלה וטענות דומות שעולות מדי פעם ממלאות אותי תמיהה.

קודם כל, בואו נבחן את המציאות: אמני הפי"ת, שנמנים על בני עדות המזרח, הם המצליחים ביותר היום בישראל. אייל גולן, קובי פרץ, דודו אהרון ואחרים הם בחזקת מיליונרים. הם מפוצצים הופעות, הם מוכרים המון תקליטים, הם גרים בדירות פאר ונוסעים במכוניות ראוותניות, הם חורשים וקורעים את הארץ ועובדים מאוד קשה, והם מרוויחים יפה מאוד. ההצלחה המסחרית שלהם לא מוטלת בספק. מהבחינה הזו הם מנצחים בנוקאאוט את האמנים המזוהים עם הממסד האשכנזי ,גם כאשר אותם אמנים גם הם בחלקם ממוצא מזרחי; אלו לא בדיוק סוגרים את החודש. מה שכן, מבחינה אומנותית, אמני הפי"ת אינם בון-טון, הם נתפסים כיצרנים של בידור נמוך מצח ונחות, וכבר היה מי שאמר שזו מוזיקה ש"לא ברא השטן". מהבחינה הזו, אמני הממסד האשכנזי זוכים ליד מלטפת וחיבוק חם הרבה יותר.

דוד אהרון השתדל לא לתת למחאה שלו אפיל "מזרחי". הוא טוען כי על אף שהוא לא צריך את גלגל"צ, לא מתעניין בגלגל"צ ואפילו לא שומע בעצמו את גלגל"צ, הוא מרגיש שנגרם לו עוול כאשר אמן בסדר גודל שלו לא מושמע שם (ניסוח שלו). התחנה הזו נתפסת בעיניי אהרון כגולת הכותרת של המיינסטרים, אפילו יותר מקיסריה הנכספת- אחרי הכל, כל אחד יכול להופיע בקיסריה אם הוא מוכן לשאת בעלויות, אבל לגלגל"צ צריך להיבחר, צריך להיכנס לפלייליסט. את הסיפוק הזה, הכיבוש הזה, לא נותנים לאהרון ואת זה הוא דורש בכח. כך שהקו של אהרון הוא- מקפחים את אמני הפי"ת. לא חשוב מאיזו עדה.

אורטל בן דיין, לעומתו, מדברת דוגרי- היא מוציאה את השד באופן גלוי. נקודת המוצא שלה הוא מקרה היפותטי לחלוטין, שלא באמת ארע במציאות: היא גוללת את סיפורו של הזמר זהר צברי, שבא לבצע שיר של האשכנתוז אביב גפן, ובו שינה שורה אחת מהמקור, שהתייחסה לרצח בת זוג, ועידן אותה. כשנשאל למה, אמר כי אם היה שר את השורה היה נחשב כמסית לאלימות נגד נשים. על סמך הסיכוי ההיפותטי שצברי היה מואשם בדבר כזה, גוללת בן דיין תזה לא מאורגנת במיוחד לפיה מה שמותר לאשכנזי אסור למזרחי. הקו של בן דיין מיליטנטי בהרבה- מקפחים את האמנים המזרחיים.

אלו שני מקרים שבהם עדיין מרגישים אמני הפי"ת ומייצגיהם שהם מופלים לרעה, גם היום, ב-2012. בואו נבחן את שני המקרים. קודם כל במקרה של אהרון, המציאות  של 2012 מתנפצת על פניו מכמה וכמה סיבות. קודם כל, גלגל"צ אינה אמצעי התקשורת היחיד שבו אמן פי"ת יכול להישמע ולהתבטא. למעשה, אם נבחן זאת לעומק נראה שלאמני הפי"ת יש כמה מוסדות תרבות בארץ שמשויכים להם כמעט בלעדית, כמו ערוץ 24 שעדיין מתכנה "ערוץ מוזיקה ישראלית" אך בפועל הפלייליסט שלו הוא בעיקר פי"ת, וכמה מתוכניות הרדיו הפופלריות במדינה, כמו התוכנית של אליקו ברדיו לב המדינה. אך לאהרון כל אלה לא מספיקים, הוא רוצה לכבוש את גלגל"צ. הטענה של אהרון היא שגלגל"צ אינה מספיק פלורליסטית. אבל, מדוע שאותו עקרון לא יחול גם על ערוץ 24? או על אליקו? בכנות, כמה פעמים אליקו, או ירון אילן, שידרו שירים של אביב גפן או שלום חנוך? הטענה לפיה גלגל"צ מייצגת את המיינסטרים, או דבר כלשהו, מגוחכת. גלגל"צ אמנם ממומנת מכספי ציבור, וניתן לשאול מה הלגיטימיות לכך (ובכלל לשאול מדוע אנחנו צריכים תחנה שמופעלת ע"י צה"ל, אבל זה כבר דיון אחר לגמרי), אבל בסופו של דבר זו תחנה עם אג'נדה, שניתן להסכים לה וניתן שלא, אבל זו זכותה המלאה להחזיק בה, בדיוק כמו שלערוץ 24 יש אג'נדה ולאליקו יש אג'נדה. האג'נדה שלה לא כוללת, כנראה, את דודו אהרון ואמני פי"ת. אבל, הפתעה, היא לא כללה למשל את להקת היהודים, שעדיין הצליחו בגדול בלי להיות מושמעים בה. היא גם לא כוללת אמני אינדי ישראליים כמו יהוא ירון ועוזי רמירז, וגם להם הולך לא רע בלי גלגל"צ. אז דבר ראשון, לא שמעתי עדיין שאורית שחף ותום פטרובר, או יהוא ירון, רוצים לצאת למאבק כדי להיכנס לפלייליסט של גלגל"צ. מאידך, לא שמעתי גם את שלומי שבן או אביב גפן יוצאים לרחובות כדי להיות מושמעים ברדיו לב המדינה או בערוץ 24. כן שמעתי את דודו אהרון, וכל זאת כאשר הוא טוען שהוא "בכלל לא צריך את גלגל"צ". והוא צודק: עצם העובדה שהוא הצליח- בענק- בלעדיהם, מעידה הן על מגוון האפשרויות שעומדות היום בפני אמן פי"ת, שהוא גדול בהרבה מזה של אמן "אשכנזי", הן על קהל הפי"ת שככל הנראה לא צורך גלגל"צ, והן על גלגל"צ עצמה שככל הנראה אינה כזו מיינסטרים אחרי הכל, אם היא מצליחה לפספס הצלחה אדירה כמו דודו אהרון. אז אהרון לא שומע גלגל"צ, הקהל שלו לא שומע גלגל"צ, ובכל זאת- הוא תובע להיות שם.



הטענות של בן דיין הם סיפור אחר. מוצאו של האמן מטעין את הטקסט במשמעות יותר מהתוכן של שיריו, טוענת דיין. היא לא תוחמת את הדיון לאמני פי"ת, אלא לאמנים מזרחיים באשר הם. ובכן, אלו טענות שמאוד קל להפריך, כשמסתכלים על האחוז הנכבד של אמנים ממוצא מזרחי שכן זוכים להערכה אומנותית גדולה. מספיק לציין את דודו טסה, שעשה בשנה שעברה מה שאף אמן פי"ת לא ייעשה בדעתו השפויה- להקליט אלבום שלם של שירים עירקאיים מאמצע המאה הקודמת בשפת המקור, וקיבל על כך תשבוחות מקיר לקיר, ובצדק; את עמיר בניון, שאמנם יחסיו עם התקשורת די פתלתלים אבל בגדול הוא מקבל הערכה גדולה, הגם שיש דמיון גדול בין המוזיקה שלו לפי"ת; אביתר בנאי הפרסי, ששיר שלו שמתאר אונס ורצח ("כלום לא עצוב") היה להיט ענק לפני 15 שנה ואיש לא חשב להאשים אותו בהסתה לאלימות; ואעצור כאן כדי לא להיסחף לניימדרופינג מייגע. לעומת זאת, יש את המקרה של זמרות כמו איה כורם וקרן פלס, שאמנם לא בדקתי בציציותיהן אך דומני כי הם אשכנזיות, ששיריהם נקטלו ע"י המבקרים בני אותה תפוצה, ואף זכו לחיקוי משעשע ב"ארץ נהדרת". לא בדיוק מסתדר עם התזה של בן דיין. מה שאולי ניתן לטעון הוא שז'אנר הפי"ת אינו מקבל הערכה, אבל כפי שהוכחתי, זה לא בגלל המזרחיות נטו של יוצריו, אלא בגלל התוכן עצמו.

במילים אחרות, גם הטיעונים של אהרון וגם הטיעונים של בן דיין לא מחזיקים מים. אבל זה לא כל כך העניין. השאלה היא מדוע עדיין, ב-2012, מתקיימים דיונים כאלה. אין ספק שהייתה אפליה למוזיקה מזרחית בעבר. אין ספק שגם היום יש פערים רבים בין אשכנזים ומזרחים, ברוב תחומי החיים. אבל בכנות אני לא רואה את האפליה הזו בכל מה שקשור להצלחתה והשתלבותה של מוזיקת הפי"ת בנוף התרבות המקומי. אז למה בכל זאת אהרון ובן דיין מניפים בגאווה את דגל הקיפוח? שתי סיבות- האחת היא אגו, השנייה היא יחצ"נות. לדודו אהרון כואב באגו שהוא לא בגלגל"צ, זו הפסגה האחת שהוא לא מצליח לכבוש וזה משגע אותו. בנוסף, זה פשוט קל לרכוב על גבי טענות הקיפוח הישנות כדי לקבל עוד קצת כותרות ותשומת לב, שבסופו של דבר גם יגרמו לכיבוש הר גלגל"צ ולחיזוק האגו של אהרון. במקרה של בן דיין, היא סוג של לוחמת צדק עם אג'נדה פמיניסטית-מזרחית לוחמנית, היא הולכת עם זה בכל הכוח ובפול גז, וככל הנראה היא רואה קיפוח גם במקומות שבהן הוא עדיין לא התרחש בפועל, כלומר- פול גז בניוטרל. כל זאת, כשאת טענותיה ניתן להפריך בקלות רבה. מהבחינה הזו, אורטל בן דיין אינה שונה מאותם בעלי טורים אותם היא תוקפת- מנחם בן, איתמר הנדלמן סמית'- שיצאו נגד הפי"ת; אלה וגם אלה רודפים קצת יחצ"נות ועושים זאת תוך שימוש מתמיד בשד העדתי.

וכנראה שהשיח הזה לא ייגמר לעולם, וחבל. לא צריך להמציא גזענות וקיפוח במקומות שבהן אין כאלה. בסופו של דבר, אהרון מרוויח מלא כסף ועושה המון אנשים מאושרים עם המוזיקה שלו, וזה צריך להספיק לו, עם המבקרים או בלעדיהם, עם גלגל"צ או בלעדיה. ואורטל בן דיין יכולה למקד את האנרגיה המהפכנית שלה בעוולות אמיתיות שמופנות כלפי בני עדות המזרח, כפי שכבר עשתה בעבר בהצלחה, ולא בכאלה שהיא ממציאה או מנפחת. אבל זה כנראה לא יקרה, כי כמו שסקס מוכר, גם עדתיות מוכרת.

יום רביעי, 22 באוגוסט 2012

הסנטור בהופעה




נדמה שהשנה היא שנת האינדי העולמי בישראל. מה שקורה כאן בחודשים האחרונים הוא סוג של מבול- בואן של להקות כמו אוף מונטריאול, הבראיין ג'ונסטאון מאסאקר, הווקמן, הפאזטונס, שלא לדבר על חזון אחרית הימים הממשמש ובא בדמות פסטיבל לולהפלוזה. הכצעקתה? הלו, לא שמעתם על איראן והפצצה? מה, רק עלינו השיט של ביבי עובד? אפשר לחשוב שאנחנו שייכים לאיחוד הארופי או משהו. בכל מקרה, כל המרבה הרי זה משובח, ולא בכל יום נוחתת בבארבי פיגורת אינדי בדמותו של סטיבן מלקמוס, שרבים גדלו עליו בניינטיז כסולן פייבמנט המיתולוגית. יש הנוטים להתכרבל בשמיכת פיקה עם אלבומי להקת האם, מנגד יש הטוענים כי מלקמוס ולהקתו הנוכחית, הג'יקס (אין שום משמעות למילה ג'יקס, היא כולה פרי המצאתו), אפילו מתעלים על פייבמנט, ושמלקמוס רק משתבח עם השנים. כצפוי, הבארבי עמוס וגדוש במאות מלקמוסיסטיים שרק מחכים למוצא פיו של המנהיג.


הופתעתי מאוד לטובה כשגיליתי ש-Drunk Machine עולים למופע חימום. הדראנקים, טריו גיטרה-באס-תופים מקומי, הם להקה עם סאונד מאוד שונה ממלקמוס והג'יקסים, הם מנגנים הרבה יותר רועש ומלוכלך, מין Pאנק שגובל במטאל אבל מנוגן מאוד אינטיליגנטי, עם תיפוף חזק מאוד של רן כהן שנמנה על זן המתופפים הקילרים שמנגנים כאילו הם עובדים באטליז, ובעיקר הבאס האדיר ומלא הפאז של סולן הלהקה, ליאור אבל. לא זוכר מתי שמעתי באס בולט ומובחן כל כך בלהקה ישראלית, ואני מת על באס עם פאז. הם עלו לסט קצר ומאוד אפקטיבי. דבר אחד להגיד לחובתם, שלדעתי הוא בעייתי עבור כל להקה עברית ששרה באנגלית- בווליום רצחני כזה אין שום סיכוי להבין את השירה של ליאור אבל, אפשר היה לשמוע רק צעקות, ובסאונד של הערב כולו- שעוד נגיע אליו- השירה נשמעה כמעט מיותרת.

ואז עלה סטיבן עם הג'יקס שלו. למרות קריירה של עשרים שנה, ולמרות שהוא בלי צל של ספק כוכב הערב, מלקמוס עולה ביחד עם חברי ההרכב שלו, בלי שום כניסה דרמטית. יש משהו מאוד נעים ומחמם לב בהתנהלות של מלקמוס, שנראה ומתנהג כמו מי שהיית שמח לבלות איתו ערב בפאב שכונתי, בלי הרבה פוזות, לבוש חולצת טי פשוטה. מלקמוס לא נותן תחושה שלפניך מופיע רוק סטאר עם אגו מטורף, לפרקים הוא אפילו קצת עצי כשהוא עומד עם הגיטרה שלו. בהמשך הערב, כשהוא משתחרר, הוא מציג לראווה את נגינת הגיטרה המצוינת שלו, ולא פעם הוא מוצא את עצמו מנגן עם הגיטרה מאחורי הגב ועוד שטיקים הנדריקסיים שכאלה. מלקמוס במצב רוח מצוין, מסתחבק עם הקהל ולא מהסס להתבדח לכל אורך הערב על להקות אחרות- גרין דיי, קווין, פרל ג'אם, ביסטי בויז ועוד.


תחילת ההופעה הרגישה קצת מאכזבת: קודם כל, הסאונד הבעייתי שהתחיל עוד בהופעה של דראנק משין המשיך גם כאן, עם יותר מדי באס, גיטרות חזקות מדי, ושירה חלשה מדי של מלקמוס. מעבר לכך, לי הייתה תחושה שבחלק מהשירים מלקמוס והלהקה לא כל כך סוחבים, שחסרה שם אנרגיה. למשל, השירים מהאלבום האחרון של מלקמוס, Mirror Traffic, שהרכיבו חלק גדול מהפלייליסט של ההופעה, הרגישו לי באלבום רעננים יותר. לדעתי, הסיבה העיקרית לחוסר ההתרוממות נעוצה בחברי הלהקה האחרים, שהם נגנים הרבה פחות מרשימים ממלקמוס עצמו (למשל, הבאסיסטית ג'ואנה בולם, שאמנם ניגנה חזק אבל מאוד נוקשה) ולמרות שמלקמוס כאמור אינו רוק סטאר ביי דפינישן הם מצליחים להיות חיוורים ממנו. מעריצי מלקמוס כנראה לא יסכימו כי רוב הקהל בבארבי היה על הרגליים.
בהמשך הערב, כשהשירים מתארכים יותר ומקבלים יותר נפח ובשר, נראה שמלקמוס והג'יקס מתחממים ונכנסים יותר לעניינים. זה קורה כשמלקמוס מתחיל יותר לנגן יותר ולתת סולואים ולהדליק את האווירה, ובעיקר כשהוא מתחיל לטבול בתוך בוץ טובעני של פסיכדליה הגונה, בסגנון שמזכיר לי את מייקל קארולי, גיטריסט "קאן" האגדי שמלקמוס מעריץ. גם כשמלקמוס והגיטריסט השני, מייק קלארק (שרוב הערב ניגן בקלידים), החלו לנגן יותר יחד, ובקטע אחד אפילו נכנסו למין יוניסון יפהפה שהזכיר לי את עבודות הגיטרה של רוברט פריפ ואדריאן בלו ב"קינג קרימזון" של שנות השמונים. מלקמוס עצמו שר מצוין, ובעיקר מאוד נהנה מעצמו, מהקהל ומהלהקה; בהדרן הם חזרו במצב רוח מבודח במיוחד ואפילו הרשו לעצמם להשתטות קצת בקאבר ל-Men At Work שהמתופף שר.

לסיכום, לא אפריז ואומר שהמלך הוא עירום, כבודו של מלקמוס בהחלט מונח, אבל אני יצאתי מההופעה בתחושה שמלקמוס וחבריו היו רוב הזמן בין הילוך שני לשלישי. בהרבה שירים בהופעה הייתה תחושה שחסר משהו, שחסר דרייב. אבל כנראה הייתי בדעת מיעוט, והקהל הרב בבארבי כנראה חשב אחרת; מבחינה זו, מלקמוס האגדי בהחלט סיפק את הסחורה.


יום שלישי, 7 באוגוסט 2012

מחמוד ופרעה



כתבתי בעבר כאן כמה אני מחבב מפגשים בין תרבותיים, כמו זה בין הסילבר אפלס לפורטיסהד, או זה בין דיוויד בואי ובריאן אינו לבין פיליפ גלאס. היום אני רוצה לספר על מפגש סופר מרגש ומרתק, שהוא בין תרבותי, בין זמני, בין- שפתי, מפגש חוצה יבשות שהוא גם סוג של סגירת מעגל, וזה האלבום המשותף המדהים של המוזיקאי המרוקאי בן שבט הגנוואה (Gnawa), מעלם מחמוד גאניה (Maleem Mahmoud Ghania), לבין הסקסופוניסט האפרו-אמריקאי פרעה סנדרס (Pharoah Sanders), שכבר כתבתי עליו לא מעט בעבר. מעבר לאיכות המוזיקלית, המפגש הזה הוא איחוד של שני קצוות היסטוריים של המוזיקה האפריקאית לדורותיה- העתיק פוגש את המודרני, ישן את החדש, והשילוב בין שני הקצוות מראה עד כמה הם דומים, ועד כמה הג'אז ובלוז המתקדמים ביותר- על גבול האוונגרד- מושתתים ומושרשים אחורה, באפריקה הרחוקה בזמן ובמרחק.

סנדרס התחיל את הקריירה שלו שלושים שנה קודם, כאשר הצטרף להרכב הג'אז של ג'ון קולטריין הגדול בדיוק בנקודה בו ג'ון החל לנגן אוונגרד. סנדרס הפך מהר מאוד לנגן הכי בוער, הכי קיצוני בסצנת הפרי ג'אז. הוא ניגן מתוך תשוקה אדירה, מוזיקה כמעט הרסנית שתוארה ע"י מבקר הג'אז נט הנטוף כ"דיבור בלשונות", כטראנס דתי, כפולחן. הוא שבר את מוסכמות המלודיה והקצב, השתמש באופן מהפכני בתווי אלטיסימו (שימוש באוברטונים הטבעיים של הכלי, מה שמאפשר לו לנגן תווים גבוהים בהרבה מהרגיסטר המקובל של הסקסופון) ופיתח צליל ייחודי, שסימן ההיכר המיידי שלו הוא שאגה אדירה שסנדרס מגיע אליה מדי פעם.

פרעה סנדרס

צריך להבין שהפרי ג'אז לא הייתה סתם עוד סגנון פורץ דרך, זאת תמיד הייתה גם מוזיקה מאוד מחאתית ואף פוליטית, שהצטרפה לרוח המחאה הכללית של שנות השישים ובפרט להתעוררות האפרו-אמריקאית של שנות השישים, לעליית הכח השחור והפנתרים השחורים, למלקולם אקס ולמשורר הרדיקלי לירוי ג'ונס שהפך לאמירי באראקה; עצם הכינוי שפרעה לקח על עצמו (במקור שמו הוא פארל) מעיד על הניסיון להיות שונה ולהצהיר על השונות הזו, וגם על התנועה של חזרה לשורשים ולאפריקה, לנסיון השחור להתחבר מחדש לזהות הפאן-אפריקאית. אפרו-אמריקאים רבים חשו שעליהם להבין את עצמם, להתחקות עם עברם האפריקאי, לזנוח את הממסד הלבן והמשעבד, ופרעה היה שותף לגל הזה, ובשלב מסוים החל לשלב את הזיקה האפריקאית במוסיקה שלו.

בסוף שנות השישים ותחילת השבעים החל פרעה לעדן את סגנונו שלוח הרסן ולנגן הרבה יותר מלודי, כשבד בבד הוא החל לשלב במוזיקה שלו הרבה מאוד רוחניות והרבה השפעות של מוזיקת עולם- כמו מוזיקה הודית ובעיקר הרבה מוזיקה אפריקאית; באלבומים כמו Death Dumb Blind ו-Black Unity הוא החל לחקור מקצבים אפריקאיים, לצד אמנים אחרים מאותה תקופה כמו ארצ'י שפ וארט בלייקי, שנסעו לאפריקה כדי לגלות את שורשיהם הרחוקים ולהתחבר למורשת האפריקאית. החיבור האפריקאי של סנדרס בוטא גם בשנות השמונים, באלבומים כמו Journey to the one ו-Africa, אלו אלבומים עם סאונד אייטיז סינטטי למדי והם פחות מוצלחים.

ב-1994, אחרי כמה שנות דשדוש בקריירה, פרעה סנדרס חזר פתאום לתודעה. הקריירה של סנדרס הותנעה מחדש בעקבות השתתפותו באלבום המעולה Ask The Ages של גיטריסט האוונגרד וידידו הטוב סוני שארוק. באלבום זה חזר פרעה לנגן עם הרבה אש וזעם קדוש, כמו פעם, וקיבל הרבה תשבוחות על השתתפותו באלבום. באופן מצער, שארוק נפטר זמן קצר לאחר יציאת האלבום. בעקבות העניין המחודש, סנדרס ומפיק העל ביל לסוול (Bill Laswell) החליטו לצאת במסע לאפריקה, למרוקו, עם מעט ציוד הקלטה והסקסופון של פרעה, כדי לפגוש את מחמוד גאניה ובני משפחתו.

 כאן אני חייב להסביר מיהם אנשי הגנאווה ומהי המוזיקה המיוחדת שלהם. הגנוואה הם עם מדברי שמשתייך לזרם הסופי של האיסלאם, והיום הם מתגוררים במרוקו ואלג'יר. הם משתייכים לעמים הברברים או האמזיגים, שישבו בימי קדם בצפון אפריקה, ומוצאם הוא מדרום הסהרה, מגאנה. הגנוואה הם אמנם מוסלמים אך משמרים מנהגים קדומים וטקסים עתיקים שכוללים מוזיקה וריקוד ייחודיים; הטקסים האלו כוללים גירוש שדים וריפוי מדיבוקים. בטקסים האלו המשתתפים נכנסים לטראנס רוחני עמוק, מתוך ניסיון לקרוא לנשמות וקדושים כדי לרפא את החולי והדיבוק. כאן נכנסת המוזיקה המיוחדת של הגנוואה. הגנוואה אמנם ממוקמים במרוקו אך המוזיקה הזו שונה מאוד מה"מיינסטרים" של המגרב, למעשה היא אינה נשמעת כמו מוזיקה ערבית כלל. זו מוזיקה מאוד פשוטה- שר הטקס, המוזיקאי הראשי שהוא ה'מעלם', ה'מאסטר' של הטקס, מנגן בכלי מיוחד שניקרא גימברי. זהו כלי מיתר דמוי לאוטה, בן שלושה מיתרים, בעל סאונד נמוך דמוי באס, וזהו למעשה הכלי המלודי היחיד במוזיקת הגנוואה. באופן מדהים, הגנוואה משתמשים בסולם הפנטטוני- אותו סולם שתרבויות אסייאתיות משתמשות בו, וכמובן, אותו סולם שמשמש את הבלוז והג'אז במערב. כאן המקום לציין שאתנומוזיקלוגים רבים מציינים כי המקור למוזיקה האפרו-אמריקאית הוא למעשה ממערב אפריקה, מעמים כמו הגנוואה, כך שהקשר רחוק מלהיות מקרי, והיה כבר מי שכינה את מוזיקת הגנוואה כבלוז מרוקאי. למעלם, שהוא גם הדמות הדתית המשמעותית בטקס, יש חבורה של מוזיקאים מלווים שמצטרפים אליו בשירה ובכלי הקשה דמויי קסניאטות בשם קרקב. למעשה המוזיקה היא לרוב חזרה רפטטיבית על אותו מוטיב באס ועל אותה שורה ווקלית שמשתתפי הטקס שרים, שוב ושוב כשהריטואל צובר עוד ועוד כח עד שכולם נכנסים לטראנס היפנוטי.

מחמוד גאניה הוא כנראה המוזיקאי החשוב והמוכר ביותר מבין אנשי הגנוואה, עד כדי כך שהומצאה אפילו אגדה אורבנית שלפיה ג'ימי הנדריקס לקח ממנו כמה שיעורים. מעבר לכריזמה שלו כזמר (אם ניתן לקרוא לו זמר, תפקידו הוא הרבה יותר מרק לשיר) הוא בעיקר עושה פלאים על הגימברי, כלי שהדמיון שלו לקונטרבאס מערבי הוא פשוט מדהים. עוד משהו מדהים הוא שלמעשה אין כמעט שום מוטיבים ערביים במוזיקה של הגנוואה (למעט שימוש נדיר בכלי נשיפה דמויי זורנה), השימוש הכמעט מוחלט בסולם הפנטטוני למעשה נותן לה תחושה מערבית מאוד, ולמאזין המערבי ההדיוט יהיה קל למדי להתמצא.


מחמוד גאניה

וכאן אנו מגיעים סופסוף לאלבום עצמו ולמפגש הדורות בין סנדרס וגאניה. באלבום 9 קטעים מאוד ארוכים, וצריך קצת סבלנות ואורך נשימה- המוזיקה של הגנוואה היא בבסיסה רפיטטיבית, וכמובן למאזין חסר המימד הויזואלי של הטקסים עצמם.  רוב הקטעים באלבום בנויים סביב ליין באס ושורה מלודית שמספק גאניה עצמו. הכנופיה של גאניה מייד מגבה אותו בהמון קצב, עם מחיאות כפיים, שירה קצבית ושימוש מאסיבי בכלי ההקשה. כל זה בעצם משמש מצע עשיר עבור סנדרס שמאלתר. כמעט כל הקטעים הם לחנים מסורתיים של הגנוואה, למעט קטע אחד בשם “Peace in Essoauira” פרי עטו של סנדרס, שבו הוא מנגן קינה קולטריינית לחברו סוני שארוק על רקע כלי ההקשה של הגנוואה.



הקטעים מתפתחים לאט אבל צוברים עוד ועוד תאוצה, כשהתחושה העיקרית היא הקצב; זו באמת מוזיקה לריקוד. השיאים באלבום הם בקטעי הדיאלוג בין השפה הקדמונית המוזיקלית של הגנוואה לשפה האולטרה-מודרנית של סנדרס (שלא משתתף בכל הקטעים). כאן קורה דבר מאוד מעניין- כששתי האסכולות האלו מנגנות יחד, על אף ההבדלים העצומים בהיסטוריה ובתרבות, הם פתאום נשמעות מאוד דומות. סנדרס, אדם בקיא בשורשיו האפריקאיים, שוחה כמו דג במים ומלהטט בבטחה בתוך הסבך הריתמי של גאניה ושות'. הפראיות השבטית של הגנוואה משתקפת היטב בנגינה של סנדרס, והוא מרשה לעצמו גם לצרוח ולשאוג כמו שהוא אוהב. כשסנדרס מנגן עם הגנוואה, אתה שומע בעצם את כל ההיסטוריה של הג'אז והמוזיקה האפרו-אמריקאית- מסנדרס עצמו, שמייצג זרם קיצוני ומודרני של ג'אז אוונגרד, דרך מקדימים שלו כמו קולטריין וצ'ארלי פארקר, משם ללואי ארמסטרונג, משם לגוספל ושירי עבדים, ומשם חזרה לאפריקה, כשהסולם הפנטטוני, הבלוזי, שזור לכל אורך הדרך הזו.



שיתוף הפעולה הזה עובד כל כך טוב בעיקר בגלל הגישה של סנדרס. למרות שזה אלבום משותף, הקרדיט לאלבום הוא דווקא לגאניה "בהשתתפות" סנדרס (למרות שבלי ספק הגעתי לאלבום הזה בתור מעריץ שרוף של סנדרס), הוא לגמרי מפנה את הבמה ושם את האגו שלו הצידה. זו אינו שיתוף פעולה קולוניאליסטי, סנדרס ולאסוול נותנים המון כבוד ובסך הכל באים לתעד את מוזיקת הגנוואה ולהוסיף את שני הסנט שלהם; אין כאן שום שימוש בטכניקות הקלטה מורכבות שיהרסו את המורשת של הגנוואה, רק הסקסופון של פרעה שלא משתלט ולא דוחק הצידה את גאניה. אבל המעט שסנדרס מוסיף הוא בחזקת מעט המחזיק את המרובה, זה מה שנותן לאלבום את ההערך המוסף שלו ואת סגירת המעגל בין שני הקצוות.






פעם למעלה, פעם למטה



שמוליק קראוס הוא אחד הגיבורים הגדולים שלי. אם דיברתי לפני כמה פוסטים על אריס סאן, קראוס וסאן נמנים עם הרוקסטארים האמיתיים הבודדים שהיו לנו בארץ. כמו אריס, גם החיים של קראוס רצופים בשערוריות שקשורות לשילוש הקדוש סקס-סמים-רוקנרול, שנדמה כבר שכולם מכירים ולכן אין לי צורך אמיתי למנות אותן כאן. במקרה של קראוס, מה שעושה את דמותו כל כך מיוחדת הוא הניגוד. הקונטרסט הגדול בין ההלחנה הרגישה, העדינה, המרגשת, השירים היפים כל כך, עם האישיות המסוכסכת, הכואבת, הקרועה. פרא האדם הזה ידע ליצור מוזיקה שפורטת על כל המיתרים הנכונים. ד"ר שמוליק ומיסטר קראוס. בגלל הבעיות האישיות, ולמרות הכשרון הגדול, הקריירה של קראוס פתלתלה ומתסכלת, ומכילה שיאים גדולים שמרוחקים זה מזה מרחק רב. בהנחה שקראוס כנראה לא יוציא עוד אלבומים בגילו ובמצבו הבריאותי, הוא הוציא בסך הכל אלבום אחד עם החלונות הגבוהים, אלבום נוסף משותף עם ג'וזי כץ, אלבום אולפן מאולתר שנותר גנוז שנים רבות ויצא רק לפני כמה שנים, ארבעה אלבומי סולו, ועוד כמה שירים שהתגלגלו לאוספים שונים. הספק לא רב ל-35 שנות קריירה, למרות שהוא טען כי מספיק לו האלבום של החלונות הגבוהים. מה שמעניין זה לא הכמות אלא האיכות הנדירה של השירים. שתי אפיזודות מרתקות בקריירה של קראוס, התרחשו פחות או יותר לפני 30 ו-20 שנה: אלבום הסולו פרופר הראשון שקראוס מוציא, רק בגיל 47, "גלגל מסתובב", שיצא ב-1982, הופעת ה"קאמבק" של קראוס בפסטיבל ערד 1992, מול כמה אלפי בני נוער שגילם חצי מגילו, אחרי כמעט עשר שנים מאז הופעתו האחרונה. בשתי האפיזודות האלו, קראוס הוא אדם לא צעיר, אחרי הרבה שנים בשטח על אש קטנה, אש שבוערת בעצמותיו.


הסיפור של "גלגל מסתובב", לטעמי אחד מגדולי האלבומים הישראליים בכל הזמנים, מגולל בתוכו את כל היצירה של קראוס. זה לא שקראוס לא היה פעיל ב-15 השנים שבין אלבום זה לחלונות הגבוהים, אבל כל פעם שהיה נראה שהוא עולה סופסוף על המסלול, חייו המתסובכים הכו אותו שוב ושוב ("החיים מכים אותך כואב, ואין לך איך להחזיר", שר קראוס שנים אחר כך). "גלגל מסתובב" הוא למעשה האלבום הראשון של קראוס עם הצוות הכי משמעותי עבורו- יענקלה רוטבליט ככותב שירים (קראוס כתב מילים לעיתים נדירות מאוד), שפשוט כותב עבור קראוס את המילים שקראוס היה אמור לכתוב בעצמו, רוטבליט מצא דרך להזדהות לחלוטין עם אורח החשיבה ורחשי הלב של קראוס עצמו, הוא ממש כותב מגרונו של קראוס; והאיש השני הוא המעבד והמפיק אילן וירצברג, ששיתף עם קראוס פעולה לאורך שלושה אלבומים וגם ניהל אומנותית את ההופעות החיות המעטות של קראוס. איש נוסף שתרם להצלחת האלבום הוא כותב המילים השני באלבום, המשורר הבוהמייני וחברו של קראוס לכמה וכמה כוסיות ב"כסית", יבי. הכתיבה של יבי מאוד שונה מזו של רוטבליט, הוא לא מנסה לכתוב את קראוס אלא כותב את עצמו, בסגנון קצת יותר פיוטי ומליצי, פחות אישי ויותר גלובאלי.


מעבר לצוות, מי שעושה את האלבום לבולט כל כך הוא קראוס עצמו, שבאחת הפעמים הבודדות בקריירה שלו נשמע בבית, שולט בעניינים. הוא ממוקד, הוא ברור, הוא בפרונט, והוא רעב. בחלונות הגבוהים הוא אמנם היה המנוע והמח מאחורי ההרכב, אבל אריק וג'וזי בשירה לקחו לו את הפוקוס. ב"מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", הג'אם הענק והחד פעמי ההוא, קראוס היה זועם ובוער אבל לא מיושב בדעתו. ב"אחרי עשרים שנה", האלבום אחרי "גלגל מסתובב", וגם ב"יום רודף יום", אלבומו האחרון ככל הנראה קראוס נשמע בעיקר מובס וכואב, ובאלבום השכוח והחלש "ידידותי לסביבה" קראוס סתם לא נשמע בעניינים. אבל כאן, הוא בשיאו, השיר החצי-שיכורה שתמיד מחליקה למטה את התו האחרון בכל משפט יושבת בול, הלחנים פוגעים, הטקסטים של יבי ורוטבליט הם הטובים ביותר באלבום של קראוס אי פעם, וההפקה של וירצברג עושה את מלאכתה נאמנה.

קראוס והצוות רוטבליט-יבי-וירצברג גוללים סריה של שירים מנצחים, בזה אחר זה. מהפתיחה עם השיר "גלגל מסתובב" הציני והמפוכח, דרך "שיר שמש" שהוא כמעט המנון אצטדיונים, השירה אוהבת האדם והארץ של יבי ב"פרחים" ו"ארצי", "חייכי" החריג בעיבוד הג'אז הכובש שלו, וכלה בשלושת השירים האינטרוספקטיביים שמסיימים את האלבום: "חבר", אחד השירים הכי מרגשים שקראוס ורוטבליט עשו יחד, בו מתבונן רוטבליט, חד כתער ואוהב, בחברו קראוס ובידידות הכואבת שלהם, ("לא יודע איך אתה רואה אותם, את כל הדברים שעברנו, כמו אב או ילד"); "גיטרה" שגם הוא כמובן על קראוס עצמו, אולי השיר הכי חשוב להבנת הדמות של קראוס, מין התחשבנות צינית על התקשורת והחיטוט שלה בחיים המופרעים של שמוליק, ועל התחייה המחודשת שלו באלבום כולו; ו"איך עושים תקליט" שמתאר בחצי צחוק איך גובש התקליט סביב חברים והרבה שתייה (ולא לשכוח את משה איש כסית בחיקוי ענק של אביו חסקל). ואם כל זה לא מספיק, מצורף לאלבום כסוג של בונוס השיר "רואים רחוק רואים שקוף", שלא הופיע באלבום המקורי, שהוא כמובן קלאסיקה כל ישראלית (באורח תמוה אותו שיר צורף כבונוס גם ל"אחרי עשרים שנה"...).






זה היה אלבום הסולו האמיתי הראשון של קראוס. הוא זכה להצלחה מסחרית ולהערכה גדולה, ולווה בהופעות חיות. היה נראה כי סוף סוף כוכבו של קראוס דרך, שהוא הולך לשחק אותה. וכמו שכבר קרה בעבר, קראוס שוב לא עלה על המסלול ושוב לא השכיל לנצל את המומנטום. אותן בעיות אישיות מן העבר חזרו והכו אותו שוק על ירך, כמו שגרטל אוהב לומר. קראוס הצליח, במאמצים גדולים, להקליט אלבום אחד נוסף וגדול, "אחרי עשרים שנה", אלבום כבד, אפל, כואב ומעורער בהרבה מ"גלגל מסתובב". עשר שנים חלפו להן פתאום, ובפעם המי יודע כמה, נראה היה שקראוס גמור. ובפעם המי יודע כמה, הוא חזר פתאום. הגל הגדול של רוקסן גרם לו פתאום לחשיפה מחודשת, למשל עם קאבר של זקני צפת ל"לוח וגיר". פתאום, לדוד המופרע של משפחת הרוק הישראלי נהיה ביקוש והכרה. וכך, כנגד כל הסיכויים, קראוס שינס מותניים, אסף את וירצברג ועוד כמה נגנים צעירים, והלך להופיע בפסטיבל ערד 92', ההופעה הראשונה שעשה אחרי כמעט עשור.. קראוס חשש מההופעה הזו, היא הלחיצה אותו. "הרבה שנים לא ראיתי אתכם", הוא אומר לקהל בנקודה מסוימת. כשעלה על הבמה, לא בטוח שחשב שזו תהיה הופעה מפוצצת, שכל כך הרבה אנשים יבואו לראות אותו, ושאלו יהיו אנשים צעירים ממנו בכמעט 40 שנה. הייתי רק בן 9 כשההופעה הזו התרחשה, אבל נחשפתי לגרסה מוקלטת שלה באתר "ישראבוט", והיא פשוט חייבת לעלות לדיסק בהקדם. 

קראוס עבר בהופעה הזו בכל התחנות המשמעותיות של עשרים וחמש שנות קריירה: שירים מהחלונות הגבוהים (כמו "בובה זהבה" של מרים ילן שטקליס ששמוליק כל כך גאה בו), שירים מעידן "כף התקווה הטובה" ("לוח וגיר", "בלדה לעוזב קיבוץ" שבמקור מבוצע ע"י אלי מגן), שירים שקראוס כתב ואחרים שרו ("סוס עץ", בעיניי השיר הישראלי הכי יפה בכל הזמנים, ששר איינשטיין, או "זה קורה" העוצמתי והכואב, עם טקסט נדיר ומדהים של קראוס עצמו, ששר אריק לביא), וכמובן שירים רבים מ"גלגל מסתובב" ו"אחרי עשרים שנה" (על השיר "אחרי עשרים שנה" עצמו קראוס אמר בהופעה- "פעם בעשרים שנה בא שיר כזה"). אבל מה שעושה את ההופעה הזו לבלתי נשכחת הוא קראוס עצמו- שוב הוא בבית, ב"מקום" שלו, שוב הוא רעב, שוב הוא בועט, שוב הוא מפוקס וממוקד (גם אם הוא מפספס כמה שורות פה ושם), הוא סוחב את ההופעה הארוכה הזו ועוד איך, מתקשר עם הקהל ועם הנגנים. האיש פשוט היה חיית במה, כשרצה- וכשיכול היה להיות. יותר מכל, מרגשת התקשורת של קראוס עם קהל שעדיין לא נולד כשקראוס שר את "בובה זהבה"- הם יודעים את כל השירים, בכמה מהם הם שרים אותם לבד כשקראוס משתתק בשביעות רצון, והם אוהבים את קראוס לאין קץ.

כצפוי, ולמרבה הצער קראוס לא עלה על הגל גם אחרי ההופעה הזו. הוא המשיך להופיע וגם השתתף בפסטיבל ערד ב-1993, הוציא ב-1994 את "ידידותי לסביבה", החלש ביצירתו, המשיך להסתבך, הפסיק להופיע, הקליט ב-2003 את "יום רודף יום" הקשה והדכאוני, ומאז לא הקליט וכנראה גם לא יקליט (למרות שהוא הצהיר לא פעם שהוא ממשיך לכתוב שירים). חייו המקצועיים והיצירתיים הם מהקשים שחווה מוזיקאי ישראלי, אולי משתווה רק לאפיזודות הפסיכוטיות של אביב גדג' וגבריאל בלחסן; קשה לומר שהיו לו הרבה רגעי חסד, אבל "גלגל מסתובב" וההופעה בערד, שני שיאים במרחק של עשור זה מזה וכמה עשורים מעכשיו, היו בהחלט כאלה.