שמוליק
קראוס הוא אחד הגיבורים הגדולים שלי. אם דיברתי לפני כמה פוסטים על אריס סאן,
קראוס וסאן נמנים עם הרוקסטארים האמיתיים הבודדים שהיו לנו בארץ. כמו אריס, גם
החיים של קראוס רצופים בשערוריות שקשורות לשילוש הקדוש סקס-סמים-רוקנרול, שנדמה
כבר שכולם מכירים ולכן אין לי צורך אמיתי למנות אותן כאן. במקרה של קראוס, מה
שעושה את דמותו כל כך מיוחדת הוא הניגוד. הקונטרסט הגדול בין ההלחנה הרגישה,
העדינה, המרגשת, השירים היפים כל כך, עם האישיות המסוכסכת, הכואבת, הקרועה. פרא
האדם הזה ידע ליצור מוזיקה שפורטת על כל המיתרים הנכונים. ד"ר שמוליק ומיסטר
קראוס. בגלל הבעיות האישיות, ולמרות הכשרון הגדול, הקריירה של קראוס פתלתלה
ומתסכלת, ומכילה שיאים גדולים שמרוחקים זה מזה מרחק רב. בהנחה שקראוס כנראה לא
יוציא עוד אלבומים בגילו ובמצבו הבריאותי, הוא הוציא בסך הכל אלבום אחד עם החלונות
הגבוהים, אלבום נוסף משותף עם ג'וזי כץ, אלבום אולפן מאולתר שנותר גנוז שנים רבות
ויצא רק לפני כמה שנים, ארבעה אלבומי סולו, ועוד כמה שירים שהתגלגלו לאוספים
שונים. הספק לא רב ל-35 שנות קריירה, למרות שהוא טען כי מספיק לו האלבום של
החלונות הגבוהים. מה שמעניין זה לא הכמות אלא האיכות הנדירה של השירים. שתי
אפיזודות מרתקות בקריירה של קראוס, התרחשו פחות או יותר לפני 30 ו-20 שנה: אלבום
הסולו פרופר הראשון שקראוס מוציא, רק בגיל 47, "גלגל מסתובב", שיצא
ב-1982, הופעת ה"קאמבק" של קראוס בפסטיבל ערד 1992, מול כמה אלפי בני
נוער שגילם חצי מגילו, אחרי כמעט עשר שנים מאז הופעתו האחרונה. בשתי האפיזודות
האלו, קראוס הוא אדם לא צעיר, אחרי הרבה שנים בשטח על אש קטנה, אש שבוערת
בעצמותיו.
הסיפור
של "גלגל מסתובב", לטעמי אחד מגדולי האלבומים הישראליים בכל הזמנים,
מגולל בתוכו את כל היצירה של קראוס. זה לא שקראוס לא היה פעיל ב-15 השנים שבין
אלבום זה לחלונות הגבוהים, אבל כל פעם שהיה נראה שהוא עולה סופסוף על המסלול, חייו
המתסובכים הכו אותו שוב ושוב ("החיים מכים אותך כואב, ואין לך איך
להחזיר", שר קראוס שנים אחר כך). "גלגל מסתובב" הוא למעשה האלבום הראשון
של קראוס עם הצוות הכי משמעותי עבורו- יענקלה רוטבליט ככותב שירים (קראוס כתב
מילים לעיתים נדירות מאוד), שפשוט כותב עבור קראוס את המילים שקראוס היה אמור
לכתוב בעצמו, רוטבליט מצא דרך להזדהות לחלוטין עם אורח החשיבה ורחשי הלב של קראוס
עצמו, הוא ממש כותב מגרונו של קראוס; והאיש השני הוא המעבד והמפיק אילן וירצברג, ששיתף
עם קראוס פעולה לאורך שלושה אלבומים וגם ניהל אומנותית את ההופעות החיות המעטות של
קראוס. איש נוסף שתרם להצלחת האלבום הוא כותב המילים השני באלבום, המשורר
הבוהמייני וחברו של קראוס לכמה וכמה כוסיות ב"כסית", יבי. הכתיבה של יבי
מאוד שונה מזו של רוטבליט, הוא לא מנסה לכתוב את קראוס אלא כותב את עצמו, בסגנון
קצת יותר פיוטי ומליצי, פחות אישי ויותר גלובאלי.
מעבר
לצוות, מי שעושה את האלבום לבולט כל כך הוא קראוס עצמו, שבאחת הפעמים הבודדות
בקריירה שלו נשמע בבית, שולט בעניינים. הוא ממוקד, הוא ברור, הוא בפרונט, והוא
רעב. בחלונות הגבוהים הוא אמנם היה המנוע והמח מאחורי ההרכב, אבל אריק וג'וזי
בשירה לקחו לו את הפוקוס. ב"מדינת ישראל נגד קראוז שמואל", הג'אם הענק
והחד פעמי ההוא, קראוס היה זועם ובוער אבל לא מיושב בדעתו. ב"אחרי עשרים
שנה", האלבום אחרי "גלגל מסתובב", וגם ב"יום רודף יום",
אלבומו האחרון ככל הנראה קראוס נשמע בעיקר מובס וכואב, ובאלבום השכוח והחלש
"ידידותי לסביבה" קראוס סתם לא נשמע בעניינים. אבל כאן, הוא בשיאו, השיר
החצי-שיכורה שתמיד מחליקה למטה את התו האחרון בכל משפט יושבת בול, הלחנים פוגעים,
הטקסטים של יבי ורוטבליט הם הטובים ביותר באלבום של קראוס אי פעם, וההפקה של
וירצברג עושה את מלאכתה נאמנה.
קראוס
והצוות רוטבליט-יבי-וירצברג גוללים סריה של שירים מנצחים, בזה אחר זה. מהפתיחה עם
השיר "גלגל מסתובב" הציני והמפוכח, דרך "שיר שמש" שהוא כמעט
המנון אצטדיונים, השירה אוהבת האדם והארץ של יבי ב"פרחים"
ו"ארצי", "חייכי" החריג בעיבוד הג'אז הכובש שלו, וכלה בשלושת
השירים האינטרוספקטיביים שמסיימים את האלבום: "חבר", אחד השירים הכי
מרגשים שקראוס ורוטבליט עשו יחד, בו מתבונן רוטבליט, חד כתער ואוהב, בחברו קראוס
ובידידות הכואבת שלהם, ("לא יודע איך אתה רואה אותם, את כל הדברים שעברנו,
כמו אב או ילד"); "גיטרה" שגם הוא כמובן על קראוס עצמו, אולי השיר
הכי חשוב להבנת הדמות של קראוס, מין התחשבנות צינית על התקשורת והחיטוט שלה בחיים
המופרעים של שמוליק, ועל התחייה המחודשת שלו באלבום כולו; ו"איך עושים
תקליט" שמתאר בחצי צחוק איך גובש התקליט סביב חברים והרבה שתייה (ולא לשכוח
את משה איש כסית בחיקוי ענק של אביו חסקל). ואם כל זה לא מספיק, מצורף לאלבום כסוג
של בונוס השיר "רואים רחוק רואים שקוף", שלא הופיע באלבום המקורי, שהוא
כמובן קלאסיקה כל ישראלית (באורח תמוה אותו שיר צורף כבונוס גם ל"אחרי עשרים
שנה"...).
זה
היה אלבום הסולו האמיתי הראשון של קראוס. הוא זכה להצלחה מסחרית ולהערכה גדולה,
ולווה בהופעות חיות. היה נראה כי סוף סוף כוכבו של קראוס דרך, שהוא הולך לשחק
אותה. וכמו שכבר קרה בעבר, קראוס שוב לא עלה על המסלול ושוב לא השכיל לנצל את
המומנטום. אותן בעיות אישיות מן העבר חזרו והכו אותו שוק על ירך, כמו שגרטל אוהב
לומר. קראוס הצליח, במאמצים גדולים, להקליט אלבום אחד נוסף וגדול, "אחרי
עשרים שנה", אלבום כבד, אפל, כואב ומעורער בהרבה מ"גלגל מסתובב". עשר
שנים חלפו להן פתאום, ובפעם המי יודע כמה, נראה היה שקראוס גמור. ובפעם המי יודע
כמה, הוא חזר פתאום. הגל הגדול של רוקסן גרם לו פתאום לחשיפה מחודשת, למשל עם קאבר
של זקני צפת ל"לוח וגיר". פתאום, לדוד המופרע של משפחת הרוק הישראלי
נהיה ביקוש והכרה. וכך, כנגד כל הסיכויים, קראוס שינס מותניים, אסף את וירצברג
ועוד כמה נגנים צעירים, והלך להופיע בפסטיבל ערד 92', ההופעה הראשונה שעשה אחרי
כמעט עשור.. קראוס חשש מההופעה הזו, היא הלחיצה אותו. "הרבה שנים לא ראיתי
אתכם", הוא אומר לקהל בנקודה מסוימת. כשעלה על הבמה, לא בטוח שחשב שזו תהיה
הופעה מפוצצת, שכל כך הרבה אנשים יבואו לראות אותו, ושאלו יהיו אנשים צעירים ממנו
בכמעט 40 שנה. הייתי רק בן 9 כשההופעה הזו התרחשה, אבל נחשפתי לגרסה מוקלטת שלה באתר "ישראבוט", והיא פשוט חייבת לעלות לדיסק בהקדם.
קראוס
עבר בהופעה הזו בכל התחנות המשמעותיות של עשרים וחמש שנות קריירה: שירים מהחלונות
הגבוהים (כמו "בובה זהבה" של מרים ילן שטקליס ששמוליק כל כך גאה בו),
שירים מעידן "כף התקווה הטובה" ("לוח וגיר", "בלדה לעוזב
קיבוץ" שבמקור מבוצע ע"י אלי מגן), שירים שקראוס כתב ואחרים שרו
("סוס עץ", בעיניי השיר הישראלי הכי יפה בכל הזמנים, ששר איינשטיין, או
"זה קורה" העוצמתי והכואב, עם טקסט נדיר ומדהים של קראוס עצמו, ששר אריק
לביא), וכמובן שירים רבים מ"גלגל מסתובב" ו"אחרי עשרים שנה"
(על השיר "אחרי עשרים שנה" עצמו קראוס אמר בהופעה- "פעם בעשרים שנה
בא שיר כזה"). אבל מה שעושה את ההופעה הזו לבלתי נשכחת הוא קראוס עצמו- שוב
הוא בבית, ב"מקום" שלו, שוב הוא רעב, שוב הוא בועט, שוב הוא מפוקס
וממוקד (גם אם הוא מפספס כמה שורות פה ושם), הוא סוחב את ההופעה הארוכה הזו ועוד
איך, מתקשר עם הקהל ועם הנגנים. האיש פשוט היה חיית במה, כשרצה- וכשיכול היה
להיות. יותר מכל, מרגשת התקשורת של קראוס עם קהל שעדיין לא נולד כשקראוס שר את
"בובה זהבה"- הם יודעים את כל השירים, בכמה מהם הם שרים אותם לבד
כשקראוס משתתק בשביעות רצון, והם אוהבים את קראוס לאין קץ.
כצפוי,
ולמרבה הצער קראוס לא עלה על הגל גם אחרי ההופעה הזו. הוא המשיך להופיע וגם השתתף
בפסטיבל ערד ב-1993, הוציא ב-1994 את "ידידותי
לסביבה", החלש ביצירתו, המשיך להסתבך, הפסיק להופיע, הקליט ב-2003 את
"יום רודף יום" הקשה והדכאוני, ומאז לא הקליט וכנראה גם לא יקליט (למרות
שהוא הצהיר לא פעם שהוא ממשיך לכתוב שירים). חייו המקצועיים והיצירתיים הם מהקשים
שחווה מוזיקאי ישראלי, אולי משתווה רק לאפיזודות הפסיכוטיות של אביב גדג' וגבריאל
בלחסן; קשה לומר שהיו לו הרבה רגעי חסד, אבל "גלגל מסתובב" וההופעה
בערד, שני שיאים במרחק של עשור זה מזה וכמה עשורים מעכשיו, היו בהחלט כאלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה