יום חמישי, 26 באפריל 2012

קאטלר, קאלט-ר




My Father once had an intercourse with a polar bear in Canada
If you ask him he will deny this, not completely astonished
CANADA? he will shout, in a restrained manner, playing for time

????

מי יכול לכתוב דבר משונה כזה?
אייבור קאטלר, זה מי.
ומי זה בדיוק?

למעשה, השם "אייבור קאטלר" אמור להדליק שתי נורות אדומות: למי שראה את הסרט הכושל של הביטלס Magical Mystery tour ולכל מי שאוחז באלבום המופת של רוברט וויאט, Rock Bottom. בשני המקרים מדובר ביצירות מאוד משונות שברגע מסוים מבליחה מתוכם דמות עוד יותר משונה בתפקיד אורח: בסרט של הביטלס מופיע כרטיסן ביזארי, קירח, ממושקף ואטום מבט  בשם Buster Bloodvessel שבשלב מסוים מתאהב בדודתו של רינגו סטאר, ובהזיה של וויאט מופיע פתאום משום מקום, בשני השירים בעלי השם הכמעט זהה   Little red riding hood hit the road ו-Little red robin hood hit the road, קול באריטון מונוטוני (כלומר, שר תו אחד) בעל מבטא סקוטי עמוק ששר\מדקלם טקסט מוזר ביותר (כמו כל הטקסטים של האלבום הזה) על טרמפיסט או בטלן שמסתובב בדרכים, מנפץ את הטלוויזיה ושובר את הטלפון. בשני המקרים, ההופעה הקצרצרה של אייבור קאטלר משאירה רושם חזק של דמות אזוטרית, אקסצנטרית וחסרת פשר אבל בעלת הרבה נוכחות וקסם.



מיהו קאטלר? זו הגדרה ממש לא חד משמעית. קאטלר הוא אדם חידתי מאוד; ספק משורר, ספק כותב סיפורים, ספק כותב לילדים, ספק מכוון דווקא למבוגרים, ספק זמר, ספק נגן. קאטלר גדל כילד יהודי בגלזגו שבסקוטלנד, חוויה שככל הנראה עיצבה והשפיעה רבות על חייו, שכן אחוז ניכר מיצירתו מוקדש לעולם הילדות שלו, גם ממרחק של עשרות שנים אחר כך. קאטלר בכלל לא רצה להיות איש של מוסיקה או איש של מילים, והוא בכלל התחיל את חייו כנווט (!) כחיל האוויר הבריטי המלכותי; אחר כך ניסה להיות מורה אבל עזב כי סירב להכות את תלמידיו כפי שהיה נהוג אז במוסדות החינוך הבריטיים; לבסוף הוא התגלגל לרדיו ה-BBC ושם התחיל להפיץ את שיריו ודקלומיו. בשלב מסוים הביטלס ובעיקר פול מקרטני החלו להריץ וסידרו לו הופעה בסרט הנ"ל ואלבום בהפקתו של ג'ורג' מארטין; ואחרי שוויאט, עוד מעריץ נלהב, שילב אותו באלבומו הנפלא, קאטלר כבר הפך לדמות קאלט בהגדרה וקיבל כבר חוזה מסודר להקלטות בחברת וירג'ין לאלבומים נוספים.


מה בדיוק קאטלר עושה שהופך אותו לכל כך מוזר אבל גם לכל כך קורץ? קודם כל הפרסונה שלו עצמו. את היצירות של קאטלר ניתן לקטלג לשני סוגים- שירים מוסיקליים של ממש, או יצירות ספוקן וורד, עם או בלי ליווי מוסיקלי, בהם הוא מקריא את הסיפורים\משלים\פואמות שלו. בשני המקרים, קאטלר עושה את זה בצורה ייחודית לגמרי; את השירים הוא שר בקול באריטון פשוט נהדר, מאוד מאוד רהוט ושקול, גם כשהמילים מאוד משונות. השירים מאוד קליטים וכמעט כולם בסולם מז'ורי, כשקאטלר מנגן בהרמוניום, אותו עוגב מיניאטורי שגם ניקו ניגנה בו. את הסיפורים הוא מקריא בצורה מונוטונית, רהוטה במיוחד עם מבטא סקוטי אדיר ומודגש בכוונה, ויש משהו מאוד מאוד מצחיק באדם שמנסה בכוח להיות רציני ו"שטוח". יש גם משהו מאוד מיוחד באיש לא צעיר, קירח ובלתי סקסי בעליל, עם פרצוף קפוא וחולמני ואפילו קצת מלנכולי, שמברבר או שר שירי אבסורד משעשעים כאלה.

מעבר להגשה של קאטלר יש את הטקסטים עצמם; כאן טמון סוד הקסם האמיתי של קאטלר משום שלא ברור מה בדיוק עושים עם הטקסטים האלה. האם אלו שירים לילדים, או שהם רק מתחזים לשירים לילדים, או שהם בכלל לא שירים לילדים אלא לילדים שלא התבגרו כמו קאטלר? אם אלו לא שירי ילדים, למה שמבוגרים יגלו בהם עניין? קאטלר מעולם לא הגדיר את עצמו ככותב לילדים; קאטלר מתחבר כאן למסורת של לואיס קרול ואדוארד ליר (ובמובן מסוים- גם של רוברט וויאט, ושל כותבים כמו של סילברסטיין שכתבתי כאן אודותיו), של תערובת של נונסנס, ביזאריות ושנינות שמתאימים לילדים ומבוגרים כאחד. הטקסטים של קאטלר, שוב בדומה לניקו למשל או לסיד בארט ומארק בולאן המוקדם, מגלים אדם שחי בעולם משלו ואין לו שום צורך להתחבר לעולם החיצון. ויש גם הרבה משפטים סתומים ואבסורדיים, סיפורים שלמים סתומים ואבסורדיים או שפשוט "נגמרים" באמצע, והמון הומור בריטי דק מן הדק, כמעט בלתי מורגש. ב-1974, כשהאלבום Dandruff, עליו אני רוצה לדבר כאן, יצא, יש בעולם החיצוני רוק מתקדם ויש גלאם רוק ויש הבי מטאל ומתחילים ניצנים של פאנק ויש גם פיוז'ן וג'אז-רוק ועוד הרבה דברים, אבל את קאטלר יותר מעניין לשבת על ההרמוניום להתרפק על זכרונות הילדות שלו מגלזגו- ושימו לב שבזמן שזאטוטים כמו וויאט מצויים רק באמצע שנות העשרים שלהם, קאטלר היה כבר בן מעל חמישים כשיצא Dandruff. כך שהאמנות של קאטלר היא מין שמורת טבע אישית כזו, עולם פנימי מאוד עשיר שכיף להיכנס אליו, דווקא כי לא מבינים אותו עד הסוף.


Dandruff היה הראשון מבין אלבומיו של קאטלר שיצא אחרי ההתעניינות המחודשת בו בעקבות הופעת האורח המוחצת שלו ב-Rock Bottom, והוא אחד מאלבומיו המפורסמים והמייצגים ביותר. בהתאם לרוח הקאטלרית, בתקליט שאורכו 44 דקות יש לא פחות מ-45 קטעים, בממוצע פחות מדקה לקטע. הקטעים האלו מתחלקים לשירים, קטעי דיקלום, קטעי דקלום עם ליווי הרמוניום, וכמה קטעי דקלום קצרים במיוחד (אף אחד מהם לא אורך יותר מעשרים שניות) שמדקלמת משוררת בשם פיליס קינג, סוג של שותפה ליצירה של קאטלר (שגם הייתה בת זוגו, מה שנקרא- לכל סיר יש מכסה). הדקלום הראשון שמופיע באלבום הוא זה שממנו ציטטתי למעלה, והוא לוכד את רוח הדברים באופן מושלם. קאטלר הוא אמן הנונסנס, האבסורד, הביזאריות, השנינות וההפתעה, וזה מה שעושה את האלבום הזה לכל כך כייפי. הקטעים הטובים ביותר באלבום הזה הם השירים, כי רק קאטלר יכול לכתוב שירים כאלה, לדוגמא “I believe in bugs” שהוא סוג של קאליפסו-ג'אז על הארמוניום ורק משמו אפשר להבין שהוא מטופש ביותר, או “Goozeberries and billberies” שמתאר מה קורה אחרי שאוכלים דג פירנאה (ובמיטב המסורת של אדוארד ליר, קאטלר ממציא כאן מילים כיד הדמיון הטובה עליו), או שיר גאוני כמו “Trouble trouble” שבו שר קאטלר מבטא שהוא מין הכלאה בין סקוטי לג'מייקאני (!):

Why don’t a man love a man
And why don’t a woman love a woman
For if a man love a woman
It trouble trouble trouble all the time




מעבר לעובדה שהשירים האלו מאוד משעשעים, הקול של קאטלר כל כך רהוט וצלול שזה פשוט כיף לשמוע, כמו בשיר הכי טוב באלבום, “I’m walking to a farm”. אבל רוב האלבום הוא דווקא דיקלומים; כאן הנונסנס המתפרץ של קאטלר, בשילוב עם דקדקנות לפרטים קטנים, בא יותר לידי ביטוי, אם כי קצת יותר קשה להאזין לדקלומים עד הסוף. למשל, סיפור מוזר על סנונית מדברת בשם פרמזלי שקאטלר מציל מפני בריון עם שני כלבים, רק כדי לאכול אותה בסוף היום עם צ'יפס, או מה היה קורה אם כל הקורנפלקס, הסוכר, החלב והילדים בעולם היו זורמים לים ונפגשים (התשובה- כלום, הפואמה מסתיימת בלי פיתרון לשאלה החשובה הזו). לפעמים אלו פואמות קצרות מאוד שמכילות פחות או יותר משפט אחד, כמו למשל קטע בן 8 שניות שבו קאטלר אומר את המשפט הבא:

If everybody liked everybody, there would be nobody left for 
anybody else



ואם זה לא מספיק תלוש מהמציאות אז יש גם את הפואמות של פיליס; למשל, אחת מהן, שאורכת 3 שניות, הולכת ככה:

When I was too small to reach, I had a box


??? ואז מה??? אבל גם זו פואמה בעולם של קאטלר. זה קאטלר, שכמו הרבה אמנים כמו ביפהארט או דניאל ג'ונסטון הוא אמן קאלט אמיתי, מה שידידי א' קורא לו Avant-man. אם רוצים להאזין לו צריך לזנוח מוסכמות ופרה-קונספציות לטבול בעולם הבלתי מובן. זה בסדר, לא חייבים להבין הכל...אבל אתם הולכים ליהנות.


יום ראשון, 22 באפריל 2012

החלום ושברו



האלבום הישראלי הכי טוב שמסתובב באזור בזמן האחרון הוא "החבר אני" של פורטיס. פורטיס הפך באלבום הזה, אחרי ניתוח לב פתוח, לסוג של חכם הזן של הרוק הישראלי, עם כתיבה מאוד אבסטרקטית שמתכתבת עם זרמי תודעה תת קרקעיים. ראיון שנתן ב"הארץ" לאחרונה אף מצייר אותו כבעל כוחות מאגיים מסוימים, והאזנה לאלבום עצמו היא חוויה מאוד מיוחדת. אבל לא על "החבר אני" אני מעוניין לכתוב, יש על האלבום הזה כבר כמה וכמה ביקורות מצוינות. הקריירה של פורטיס היא אחת המדהימות ברוק הישראלי, וידעה המון עליות ומורדות. מכיוון שמטרת העל שלי בכתיבה על מוזיקה היא להכיר לקורא שמורות טבע מוזיקליות בלתי מתוירות, אני רוצה לדבר היום על האלבום שנדמה לי שנחשב לנקודת השפל בקריירה הפורטיסית, האלבום הכי זנוח ונטוש של האיש, אולי כי פורטיס עצמו לא מעוניין להיזכר בו, וזה האלבום האחרון שפורטיס עשה עם סחרוף במסגרת הסיבוב הראשון שלהם, "להתראות בחלומותיי", שהשנה חוגג 20 שנה. כלומר, אני חוגג לו, אף אחד אחר לא מעוניין לעשות את זה.


זה לא סוד ששנות התשעים הן תקופה לא פשוטה עבור פורטיס. הן דווקא התחילו חזק מאוד עם "1900?", אלבום מאוד מצליח שהוא למעשה האלבום היחיד מאותה תקופה שבאמת נחשב לאלבום של פורטיסחרוף ולא רק פורטיס. אחרי 1900? למעשה הצמד מתחיל להתמוסס, אבל באופן מדורג- פורטיס מוציא את "להתראות בחלומותיי" שעוד נדון בו כמובן, עדיין עם לחנים משותפים עם סחרוף, וסחרוף מוציא את אלבום הבכורה של סחרוף, "הכל או כלום", בו עדיין רוב המילים נכתבו ע"י פורטיס. אחרי אלבום ההופעה המצליח גם הוא "כשהגיטרה מנסרת את הלילה" נפרדים השניים. בזמן שסחרוף מבסס את עצמו לכל אורך העשור כאמן הרוק המצליח של התקופה, פורטיס מנסה לגשש ולא מצליח להגיע לקהל חדש. אמנם "שוטר פושע והענק הלוחש" עם האחים פורטיס הוא אלבום ע-נ-ק, לטעמי אחד הטובים ביותר של פורטיס ושל הרוק הישראלי בכלל, אבל "איפה הסוסים" ושיתוף הפעולה של פורטיס עם שלומי ברכה היו פלופים מפוספסים. כך מצא את עצמו מי שעשור לפני נחשב מלך הרוק ישראלי, כמי שנדמה שגמר את הסוס. רק ב"חצי אוטומטי" שכבר יצא בשנות האלפיים פורטיס באמת מצא את עצמו.


אז ב-1992 פורטיס הקליט, עם סחרוף בגיטרות (ובלי שום שיר בו הוא שר סולו), גיל סמטנה בבאס וקונטרבאס ויובל שפריר בתופים (השניים האחרונים מלווים את פורטיס עד היום, וגם ב"החבר אני"), את "להתראות בחלומותיי". בעיניי זהו אחד האלבומים הכי מרתקים של פורטיס. הם מציגים אמן בן 38, בסוג של משבר גיל העמידה, עומד על פי תהום גדולה של ריקנות. הריקנות הזו, העייפות היומיומית, הבנאליות של החיים, חוסר המעש והקיפאון הגדול. בדוקומנטרי של קוטנר על אלבום הבכורה של אביתר בנאי, בנאי מתאר את אלבומו כ"צעקה גדולה של חוסר תכלית". במקרה של פורטיס, זה סוג של מלמול שקט. זה אלבום משברי, אבל זה לא משבר של סמים, אהבה נכזבת,  או משהו רומנטי שכזה. זה פשוט דיכאון סתמי, ייאוש קיומי, קטן, מינורי, אפור- ומהדהד. זו גם הסיבה לדעתי שהאלבום לא זכה להצלחה גדולה. אין בו שירים שאוחזים אותך בשמיעה ראשונה, העיבודים ברוב השירים פשוטים מאוד- גיטרות-באס-תופים, למעט הקונטרבאס האימתני של סמטנה שמבליח בכמה שירים- והתחושה היא של אלבום מינורי, אולי לא מורגש, בשמיעות ראשונות. מה קרה לפורטיס המשוגע? הוא הפך לפורטיס המשועמם. אבל, זה ממש לא אלבום משעמם. למעשה זה אחד האלבומים הכי עמוקים של פורטיס.

הדיכאון\שיעמום\קיפאון הזה מתחיל כבר ממכות התופים של שפריר בתחילת "מצבים משתנים". פורטיס נשמע שונה לגמרי מהפורטיס הנלהב של "אמריקה" שפתח את 1900?, למעשה הוא נשמע כאילו מכבש עלה עליו. "מסביבם רגעים עוברים, אך הם עדיין לא, לא תופסים, איך הזמן בורח לפעמים, והמצבים לא משתנים". זו התמה של האלבום, הזמן בורח ונוזל בין הידיים ואנחנו באותו מקום. המרוץ הלא נגמר לשום מקום ממשיך גם ב"סתם עוד יום ראשון", שבו גם מופיעה לראשונה אישה; הנשים בשירי "להתראות בחלומותיי", כמו בהרבה שירים אחרים של פורטיס, הן עוינות, מרושעות, קרות ובלתי מתמסרות. "ריק בפנים, בחוץ עומדת עיר בלי רחמים", מייבב פורטיס, ואם זה לא מספיק, הוא נרתע ממגע גופה של האישה שאיתו כמו "דת זרה". ב"איזה מין מין?", החצי להיט הכמעט יחיד באלבום שהוא גם השיר היחיד בו שומעים את סחרוף שר, וגם אחד השירים היחידים באלבום בהם יוצא פורטיס מהקיפאון שלו, מגוללים פורטיס וסחרוף בדואט זורם את הבנאליות של הסקס עצמו בגיל כמעט ארבעים. גם זה כבר לא מעניין, גם את זה כבר צריך "לתחזק".



הפסיכולוגיה של השיעמום מנותחת בשני שירים מצוינים שעומדים לדעתי מעל לשאר השירים באלבום- הראשון הוא שיר הנושא של האלבום, שבו, כמו בפסיכואנליזה קלאסית, פורטיס מכניס אותנו לעולם החלומות שלו. "בחלומותיי, אני עומד בשדה מוקף קוצים, והזמן הפסיק לנוע, בחלומותיי, הייתי איש מחייך ללא פנים, ונעלם כמו אור ברוח". עולם הנפש הפנימי של פורטיס מבולבל, מיובש, מרוקן. שיר שני, בעיניי השיר הכי טוב בדיסק ואחד השירים הכי יפים ומיוחדים של פורטיס בכלל, הוא "אדומים ברוח" שמבוצע בלי תופים, ע"י גיטרה וקונטרבאס ופורטיס בלבד. זה השיר שהכי מייצג את רוח האלבום: "עוד עונה חולפת, משאירה אותך יבש, ושואל מדוע", מקונן פורטיס בקול הכי נמוך שלו, "סתם פועל של בית-חרושת שנקרא חיים".


הבעסה של פורטיס מחיי היומיום ממשיכה גם בשירים "אנ'לא יכול" שמביע חוסר שביעות רצון ממשהו שפורטיס לא יכול לשים עליו את האצבע, ובאופן יפהפה ב"האיש שאין לו שם" שבו פורטיס מתאר בגוף שלישי אדם "ללא גוף וללא זהות, האיש שאין לו שם" והוא כמובן שוב מתייחס לריקנות שלו עצמו. שירים פחות מוצלחים באלבום הם אלו מז'אנר ה"פם פטאל" הפורטיסי, זה שמתאר נשים כוחניות והרסניות: כאן אלו "להשתחרר" ו"שוט הרחמים". כמו כן, השיר היחיד שפורטיס מדי פעם מבצע בהופעות, "לונדון תל אביב ברלין או בריסל", מנסה להוציא את הריקבון הפורטיסי החוצה ולהשליך אותו על העולם המערבי כולו. למרות שהשיר שמר על פופולריות לאורך השנים, בעיניי הוא אחד החלשים באלבום.

שני שירים מאוד מיוחדים מסיימים את האלבום, חותכים מהתמה הכללית ועוסקים בנושא אחר שפורטיס הוא בין היחידים במוזיקה הישראלית שעוסקים בו, אפילו באובססיביות: אפוקליפסה. ב"הנה בא השקט" המופתי, השיר עם העיבוד הכי נועז והרפתקני באלבום, עם התיפוף הכבד והקונטרבאס החופר של סמטנה, פורטיס מתאר שקט- אבל זה לא שקט אמיתי, זה שקט ישראלי, כזה שבא לפני הסערה, לפני המלחמות. ובשיר האחרון באלבום, "התופת", פורטיס ממשיך את הקו שהתחיל ב"שקיעתה של הזריחה" וממשיך גם בשירים כמו "עצים צועקים" וכמובן מאוד רלוונטי לזמננו, שואה גרעינית\אקולוגית. פורטיס סוגר מעגל- מה שהתחיל כחידלון אישי מתפתח לחידלון קולקטיבי.



נקודה אחרונה ומרתקת לגבי האלבום הזה הוא הסינרגיה בין פורטיס וסחרוף. סחרוף מאוד לא בולט באלבום הזה, לא בשירה ולא בגיטרה, ומחוסר נוכחותו באלבום נראה ברור שהשניים על סף פרידה זה מזה. עצם העובדה ששמו לא מוזכר על עטיפת האלבום (אגב, זו כנראה העטיפה הכי מכוערת של אלבום ישראלי אי פעם) מראה שהוא כבר רגל בחוץ, ואולי הפרידה הזו גם אחראית לקיפאון של פורטיס במידה מסוימת. הפרידה של סחרוף הזניקה את הקריירה שלו אבל לפורטיס לקחו כמה שנים למצוא את הדרך שלו בלי סחרוף, אבדן דרך שמתחיל ב"להתראות בחלומותיי". "להתראות" אינו האלבום הכי טוב של פורטיס, מכר הרבה פחות משני האלבומים שקדמו לו, ונשכח מאחור. אבל הוא בעיניי אבן דרך מאוד משמעותית שרבים מפספסים.


יום ראשון, 15 באפריל 2012

מתנת יומולדת (יפאן בת שנה!)


היום לפני שנה העליתי לראשונה את הבלוג הזה. מאז עברו בשעריו קצת יותר מ-17,000 פעם וזה מרגש אותי ברמות שאין לתאר. המטרה של הבלוג הזה היא להכיר את הבלתי מוכר, לדבר על הבלתי-מדובר, ואם בזכות הבלוג הזה אנשים זכו לשמוע מוזיקה סופר-אזוטרית שאין עליה שום תוצאה בגוגל בעברית- אז עשיתי את שלי, וכמה שיותר אזוטרי יותר טוב. אז תודה רבה לכל מי שהעיף מבט לכאן בשנה האחרונה, ואני מקווה שתמשיכו להציץ כאן. אני מבטיח להמשיך לשפוך אור ולתת את שתי האגורות השחוקות שלי.

לכבוד היומולדת, החלטתי לתת לכם משהו אחר, אפשר לקרוא לזה מתנה מהבלוג. אני תמיד כותב על מה שאחרים עושים, ורציתי לשתף אתכם באי.פי. שהייתי שותף ליצירתו. לפני שנתיים, עוד כשגרתי בירושלים, השתתפתי בפרויקט הגמר של חברי שי דיאמנט, שהיה תלמיד בבית הספר "מוסררה" באותה תקופה. שי, שמנגן באס וגלוקנשפיל והלחין את כל הקטעים, אסף את עבדכם הנאמן על סקסופון אלט ומלודיקה, את חברינו המוכשר כשד רועי פדידה (חבר להקת הכלייזמר אמחיה ומנגן בלהקת "החיים" של ערן רייס) עלי גיטאר, ואת התופיסט הנועז מרק מילבסקי (מרביעיית שירה ז. כרמל ועוד פרויקטים). להרכב הזמני הזה, שנוצר בשביל פרויקט הגמר, שי קרא Frankabilly, הלחמה של פרנק זאפה וביל פריזל עם רוקבילי, שם שבמילה אחת צורר כמה השפעות על המוזיקה. מה שניגנו הוא סוג של פרי-ג'אז-רוק שכזה, עם מבנים סדורים יותר או פחות, כולל קטע אחד שהולחן בצורה גרפית, על גבול האימפרוביזציה החופשית. הקלטנו אי.פי בשם It's Open (ההקלטה בוצעה בלייב וארכה בדיוק שעתיים ושלושים ואחת דקות), הופענו פעמיים, ואז אני עברתי לגבעתיים וכל אחד נפוץ לענייניו הוא. את התוצאה הסופית ניתן עכשיו לשמוע ואף להוריד חינם כאן.



ועוד משהו קטן- למי שתהה בשנה האחרונה לפשר שם הבלוג:


תבלו!

יום שני, 9 באפריל 2012

ג'ונתן, בוא הביתה


 הכל התחיל בכלל מגלי גונן, הכותבת המאוד מוכשרת של הבלוג Growing Backwards . גלי סיפרה על הערצתה לג'ונתן ריצ'מן (Jonathan Richman), משורר הפרוטו-פאנק הנודע ועוד אחד מהמוסיקאים הטובים ביותר שאתם לא מכירים, ועל הופעה שלו שראתה בלונדון. אני שאלתי את גלי שאלה פשוטה: איך יהודי מבדח וטוב ודובר עברית כמו ריצ'מן לא מופיע בארץ? משם הדרך לקבוצת פייסבוק שפתחנו לטובת הבאתו של ריצ'מן לארץ הייתה קצרה. מהון להון, רועי צ'יקי ארד שיש לו היכרות אישית עם ריצ'מן כתב בקבוצה שהסיכוי שזה יקרה נמוך , ובכל זאת אני מאמין שאם תצטרף מסה קריטית מסוימת של אנשים זה יקרה.

וזה צריך לקרות, כי רי'צמן הוא אמן מיוחד מאד שמאוד נוגע ללב, והייתי רוצה שדרך הפוסט הזה אנשים יכירו אותו יותר (אודה שאני עצמי רק באמת מתחיל לשמוע אותו). ריצ'מן זכה לתהילת עולם בזכות אלבום הבכורה שלו ולהקתו, The Modern Lovers; איכשהו, בלי בכלל להתכוון, רי'צמן הפך לסוג של נביא הפאנק. באלבום הנצחי ההוא, העולם זכה להכיר לראשונה את ריצ'מן, עוד אחד מאותם ילדים נצחיים שאני כל כך אוהב (כמו ביפהארט, סיד בארט, מארק בולאן, אלברט איילר), שהגיש גרסה ראשונית וגולמית של פאנק בסגנון "נקמת היורמים", קצת כמו שאומר מאור כהן בדוקומנטרי על "זקני צפת": "לא היה לי מה להגיד, אבל רציתי שאנשים יקשיבו". ריצ'מן הפך לאבטיפוס של של הטינאייג'ר המתוסכל, מלך הגיקים והדחויים, שמפנטז על סלואו עם ה-homecoming queen אבל בסוף נשאר עם יד ימין. כשכל זה הצטרף לשירה אדישה וחסרת ברק במכוון, ומראה טינאייג'רי מובהק, ריצ'מן מיצב את עצמו כגיבור של הרבה דחויים כמוהו, ובלי להתכוון פרט על הרבה לבבות- תשאלו את ג'ון ליידון או בלאק פרנסיס או רבים אחרים.

אבל האלבום ההוא של ה-modern lovers היה רק יריית פתיחה של קריירה של 40 שנה, ולמרבה הפרדוקס הוא ממש לא מייצג את האישיות המוזיקלית האמיתית של ריצ'מן. בעקבות סיבוב הופעות בברמודה, ריצ'מן זנח לחלוטין את הדיסטורשן והחל בסגנון הרבה יותר קליל, שמאוחר יותר הגדיר כ-campfire soul; לאחר שהלהקה נפוצה לכל עבר, ריצ'מן החל בקריירת סולו ומיתג את עצמו כטרובדור של גיטרת-מדורות. בתור ילד תמידי ונאיבי, השירים של ריצ'מן תמיד מסתכלים אחורה- בין אם הנושאים הנוסטלגיים שעוסקים הרבה בבוסטון ובמסצ'וסטס שם ריצ'מן גדל, או הסגנון המוסיקלי שמושפע מרוקבילי, סרף ואר'נ'בי. ריצ'מן הפך עם השנים אמן קאלט אמיתי, כזה שיש לו קהל מעריצים קטנטן אבל מאוד נאמן. ריצ'מן משלב המון נאיביות, שמחת חיים, רגישות, הומור, כיפיות, אופטימיות וטונות של קסם אישי שקשה לעמוד. אבל סוד ההצלחה שלו הוא מאוד פשוט: הוא פשוט כותב שירים מאוד מאוד מאוד טוב, יש לו את הדבר החמקמק הזה שמאפשר לו לשלוף מהשרוול שירים פשוט מבריקים שכל אחד יכול להתחבר אליהם , אולי זה בזכות מראה ה-boy next door  שלו. לא פחות מזה שאתה רוצה לשמוע אותו שר, בא לך לשתות איתו בירה אחר כך, הוא כל כך חף מפוזה ויומרנות וזה פשוט כובש.


נדמה לי שכרטיס הכניסה הכי טוב לעולם המיוחד של ריצ'מן הוא אחד האלבומים הכי מפורסמים שלו, שנקרא I, Jonathan שיצא ב-1992. בעצם, האלבום הזה יוצא כמעט עשרים שנה אחרי ההקלטות הראשונות של ריצ'מן, וזה מדהים שבזמן שבעולם האמיתי נירוונה ופרל ג'ם בדיוק מפצחים גיטרות, ריצ'מן ממשיך עם אותם שטיקים. בניגוד למפלצות הדיסטורשן שבחוץ, האלבום של ריצ'מן הוא קטן וצנוע, הליווי המוזיקלי בכל השירים הוא מאוד מינימליסטי ומכיל פחות או יותר את ריצ'מן בשירה (עשרים שנה אחרי האלבום הראשון, ריצ'מן שר כאן הרבה יותר טוב והרבה פחות אדיש) וגיטרה קלאסית לרוב, עוד איזו גיטרה לרפואה, קצת כלי הקשה וזהו. בעולם של ריצ'מן ממש לא צריך יותר מזה.

כבר בשיר הראשון, “Parties in the USA”, ריצ'מן מציג את שמחת החיים הכובשת והנוסטלגית שלו. עם ריף גנוב מ"גריז", רי'צמן מספר שהוא בא מהסיקסטיז, כשהשיר "לואי לואי" היה להיט (אותו "לואי לואי" שפרנק זאפה נהנה לשחוט שוב ושוב), וברור לו שאותם זמנים לא יחזרו, אבל היי, למה שלא נעשה מסיבות כמו שהיו אז? ריצ'מן הוא לא רק פריק של נוסטלגיה אלא גם של אמריקנה, כמו כל אמריקאי מבסוט מעצמו. הנוסטלגיה הכל-אמריקאית הזאת צצה באלבום שוב ושוב, כמו למשל בשיר הפסאודו-סרף הגאוני  “Rooming house in Venice Beach” בו ריצ'מן משתף אותנו בזכרונותיו מהדירה המעפנה שהייתה לו בסיקסטיז בווניס ביץ', קליפורניה, ממלכת הפריקים וההיפים של התקופה, ורק ריצ'מן יכול לכתוב שורות כאלה:

It was rough rough rough
With ancient rustic hippie stuff
It was cheap cheap cheap
Nowadays i hear that rents are steep


הנוסטלגיה הריצ'מנית בולטת גם בשירים כמו “Twilight in Boston” שבה הוא כמובן מתגעגע לבוסטון עיר מולדתו, או בסרף האינסטרומנטלי  “Grunion Run”. שיר מרתק במיוחד הוא “Velvet Underground” שמוקדש כמובן לכנופייה הניו-יורקית שריצ'מן למעשה חייב לה את כל הקריירה שלו; בזכותם הוא התחיל לכתוב שירים, ובזכות ג'ון קייל האלבום הראשון של המודרן לאברז קרם עור וגידים. השיר הוא כמובן המנון שמפאר את הלהקה- “How in the world were they making that sound?” שואל ריצ'מן, ובאמצע השיר חותך פתאום ל-“Sister Ray” של הוולווטים, אחד השירים שהכי השפיעו עליו, תוך חיקוי מושלם של לו ריד.

עוד שני קטעים מאוד בולטים כאן הם השיר ההורס “I was dancing in the lesbian bar” שבו ריצ'מן מספר איך בילה לילה בבאר מבאס, ואיך הלילה הסתיים באופן לוהט בבאר לסבי סמוך. מי בעולם יכול לכתוב שיר כזה? שיר נוסף הוא “Higher Power”, שהמילה "מקסים" (אם מישהו עוד יכול להשתמש בה בכלל, אחרי שבתוכניות ריאליטי של שירה משתמשים בה בהפקרות) נתפרה למידותיו- תקשיבו למילים:
It's magic It's magic the way we got together,
There's magic around us in the air
It's magic It's magic, no not at random
And there must be a higher power somewhere.


אבל ה-שיר, בעיניי אחד השירים הכי יפים בעולם, הוא השיר “That Summer feeling”. בשני אקורדים גנובים מלו ריד, ריצ'מן מביא את השיר הנוסטלגיה האולטימטיבי, ומתרפק על אותם ימי קיץ חסרי דאגות של תקופת הנעורים, התקופה בה אתה לא חייב לעשות שום דבר שאתה לא רוצה, שלחברים שלך יש זמן לבלות איתך ואין לך סיבה לא לסמוך עליהם, ובכל מקום יש את הריח של הדשא מסביב. והיום, כשאתה מבוגר מריר, תחושת הקיץ והגעגועים ההם רודפים אותך. שיר מאוד מאוד פשוט אבל הוא כל כך נכון ומדויק, כל כך קל להתחבר אליו, שפשוט מצאתי את עצמי מאזין לו בריפיט שוב ושוב עם דמעות בעיניים.

When even fourth grade starts looking good

Which you hated,
And first grade's looking good too,
Overrated,
And you boys long for some little girl
That you dated
Do you long for her of for the way you were,
That summer feeling is gonna haunt you
One day in your life.


אז זה רק קמצוץ מהעולם של ריצ'מן, עולם שאני רק מתחיל לחקור ולהעריך. אני אאמץ את הגישה האופטימית\נאיבית של ריצ'מן ואאמין שאם ארצה מספיק, ריצ'מן יבוא להופיע בישראל. אתם איתי?