יום רביעי, 20 במרץ 2013

ברוצמאן יורה בתוך הנגמ"ש




בזמן האחרון יצא לי להשתתף בסדנה מוזיקלית נחמדה מאוד שמנהל ומדריך המוזיקאי יוני סילבר. נושא הסדנה הוא אלתור חופשי, לא ג'אם אלא מה שיוני קורא לו “Idiom-less music”, כלומר מוסיקה שלמעשה אמורה להיות נטולת סגנון מוגדר (קצת כמו שבקט כתב את הרומנים הקלאסיים שלו בצרפתית, שאינה שפת האם שלו, כדי לכתוב באופן חסר סגנון) . בסדנה הזו נפגשתי עם כמה מוזיקאים ברמות שונות של הכשרה, חלקם (או רובם הגדול) יותר מלומד ממני וחלקם פחות, חלקם תלמידים או מוזיקאים מקצועיים וחלקם לא, לחלקם רקע או זיקה לאלתור חופשי וחלקם לא, ופשוט התחלנו לנגן יחד כשיוני מדריך ומכווין אותנו. הנושא הזה של אלתור חופשי, שקרוב אבל שונה מג'אז חופשי, הוא משהו שמעסיק ומרתק אותי הרבה שנים; איך מנגנים מוסיקה שאינה מוסיקה, איך מנגנים משהו שלא ניגנת מעולם בעבר, ועד כמה בעצם אפשר להיות מקורי בלי לחקות, כי אלתור חופשי הוא משהו הרבה יותר קשה ממה שזה נשמע. בין שאר הדוגמאות שיוני נתן לנו, הוא השמיע קטע מתוך אחד מעמודי התווך של הג'אז החופשי והאלתור החופשי, אלבום שלא שמעתי זמן רב ובזכות הסדנה נזכרתי בו, והחלטתי לכתוב עליו כאן, כי הוא לא סתם אלבום קריטי להבנת הז'אנר אלא בעיניי אחד האלבומים החשובים והמרתקים שהוקלט אי פעם: Machine gun  של הסקסופוניסט הגרמני פטר ברוצמאן.

אני חושב שאחד הדברים האנושיים שהכי פחות מדברים או רוצים לדבר עליהם הוא יצר ההרסנות. באמנות אוהבים לדבר על יוצרים בעלי יצר הרס עצמי, אבל בני אדם מתחברים להרס בצורה כללית יותר, בעיקר גברים (אני לא כל כך יודע להגיד לגבי נשים): אני יכול להעיד על עצמי שבתור ילד מאוד אהבתי לנפץ בקבוקי זכוכית, לפוצץ נפצים, לירות באקדחי קפצונים, ולשבור דברים באופן כללי (הפייבוריט שלי היה לשבור נורות פלורסנט, הן היו מתנפצות לחלקיקים מיקרוסקופיים ויוצרות מין ענן אבק-זכוכית נפלא).  חשוב להדגיש כי זו לא בהכרח האלימות או האקט האלים שמושך, אלא התוצאה,  ההרס עצמו הוא שמעניין, יש משהו שהוא גם מרתק וגם משחרר בלראות משהו נשבר. פעם אחת יצר ההרס שלי אפילו גרם לי לזרוק אבן גדולה, כמעט בלוק, על ראש של ילד אחר, ארוע טראומטי למדי. אבל אני לא היחיד: בני אדם ובעיקר גברים אוהבים לראות מכוניות ואופנועי מרוץ מתרסקים, לבהות ב"סקרנות" בתאונות דרכים, לראות בניינים מתפוצצים, להסתכל בהשתאות בפטריות אטומיות, לראות ולהשתתף בקרבות אגרוף או האבקות, לראות סרטי אקשן אלימים וכו' וכו'. גם בהקשר של הרס עצמי, אנחנו מתמוגגים מלראות מישהו שהורס את עצמו ואת סביבתו באופן שיטתי ואף מעריצים את האנשים האלה, כמו למשל מתופף דה הו האגדי קית' מון (המלצה חמה: אם עוד לא ראיתם, קחו שעתיים וצפו באוטוביוגרפיה של אסי דיין, "החיים כשמועה", שבה נהניתי כל כך לראות את אסי דיין משמיד את עצמו עד שראיתי אותה בשלמותה כבר פעמיים). שוב, אני לא יודע כמה זה קיים אצל נשים, אבל גברים פשוט אוהבים להרוס דברים.

פטר ברוצמאן, שכתבתי עלו בעבר ב"שרת העיוור", הוא אחד שיודע דבר או שניים על הרס. ברוצמאן מנגן את הפרי ג'אז הקיצוני ביותר כבר קרוב לחמישה עשורים. היכולת שלו לגרום לסקסופון להישמע כמו מכונת ירייה, שנתנה לאלבום את שמו, היא מרהיבה ואפילו לירית. וזהו אחד הדברים שגרמו ועדיין גורמים לי להתעניין בסקסופון ובפרי ג'אז באופן כללי; לסקסופון יש את הדבר הזו שגורם לו להישמע כמו אקט טרוריסטי לכל דבר, מה שאפילו גיטרה חשמלית מפוצצת אפקטים לא יכולה לעשות. כשברוצמאן מנגן אתה מדמיין את כל האולפן, אולי אפילו את כל העולם, רועד, וזו תחושה נהדרת. Machine Gun, אלבומו השני בסך הכל, שהוקלט ב-1968 ויצא בתחילה בתור מהדורה מוגבלת של כמה מאות עותקים והפך במרוצת השנים לאלבום פולחן, הוא האלבום הקלאסי ביותר שלו.



Machine Gun, סוג של אלבום ביג באנד אוונגרדי שמשתתפים בו שמונה נגנים (נגיע אליהם בהמשך), מייצג את השלב הסופי בהקצנה האדירה שעבר הג'אז האוונגרדי-חופשי במהלך שנות השישים, בדגש על אלתור קבוצתי. מי שהתחיל את מגמת האלתור הקבוצתי החופשי היה אורנט קולמאן באלבומו הקלאסי (והמוערך יתר על המידה בעיניי) שנתן את שמו לז'אנר כולו, Free Jazz ב-1960, שם כינס אורנט "רביעייה כפולה" של נגנים. אצל אורנט הדגש תמיד היה על מלודיה חופשית וחסרת מוסכמות, אבל בסופו של דבר מבחינה ריתמית האלבום הזה הוא מסורתי למדי. אלבום מתקדם וטוב בהרבה הוא Ascension המופלא של קולטריין, בו ניגנו 11 הנגנים הטובים ביותר של התקופה; זה היה אלבום הרבה יותר סוער וכאוטי שהלך הרבה יותר רחוק. התקדמות נוספת רשם אלברט איילר באלבום New York Eye and Ear Control שהיו בו עוד פחות מבנים מוסכמים מהאלבום של טריין. ואז הגיע Machine Gun, ואחריו כבר שום דבר לא נשאר כמו שהוא.

ב-Machine Gun יצר ברוצמאן הרכב על, פאן-ארופאי, שבו כמעט כל נגן הוא בעל לאומיות אחרת: אל ברוצמאן בסקסופון מצטרפים הבריטי אוון פארקר (שכבר כתבתי אודותיו כאן) וההולנדי ווילם ברוקר בכלי נשיפה, הפסנתרן הבלגי פרד ואן הוב, שני מתופפים- האן בנינק ההולנדי וסוון-אקה ג'והנסון השוודי, ושני באסיסטים- פטר קוואלד הגרמני ובושי ניברגאל השוויצרי (כן, יש גם ג'אז בשוויץ). כל החבר'ה כאן הם מדור הבייבי בום הארופאי; במקרה של ברוצמאן, האלבום מבטא בעיניי את תחושת חוסר התכלית ואת הרצון העז להתגבר על העבר המאיים של גרמניה הנאצית, ולהמציא את עצמך מחדש. אין כמעט שום דבר אמריקאי באלבום, למעט כמה הבלחות של ריתם אנד בלוז שנשמע תלוש בכוונה; לאלבום אין אפילו את אותו ראש של הפרי ג'אז האמריקאי, הוא לגמרי תוצר של ארופה, ולא בסגנון חברת ההקלטות ECM.


מוזיקלית, מה שכל כך מוצא חן בעיניי ב-Machine Gun הוא העובדה שהוא מפרק, ממוסס ומתיך ז'אנרים מוסיקלים זה בזה עד שהם הופכים למשהו חדש, מין מפלצת מוטנטית חדשה ומאיימת שזוללת כל מה שניכרה בדרכה. באופן די מדהים הוא אפילו מערבב ז'אנרים שלמעשה עדיין לא נוצרו או אפילו נהגו, סוג של מנבא אותם. קודם כל זה אלבום ג'אזי (כי יש בו מוטיבים ג'אזיים והוא משתמש במבנים ג'אזיים מקובלים, הגם שבאופן מאוד קיצוני); זה אלבום אוונגרדי כמובן ששואב הרבה מהמסורת האטונלית הארופאית; למרות שאין כאן גיטרות או רוק במובן המקובל, זה אלבום עם ראש רוקיסטי כסאחיסטי, הייתי אומר אפילו פאנקיסטי ואולי גם אפילו מטאליסטי, שמבחינה זו הוא מאוד שונה מג'אז שבדרך כלל לא מגיע מהמקומות האלה  של הרסנות וזעם ואנרכיה; זה גם אלבום נויז ברמה מסוימת, הרבה לפני שהמושג כמו שאנו מכירים אותו נקבע, כשהוא נמנע ככל האפשר מצלילים מוסיקליים מקובלים וממלודיות, למעט כמה מקרים ספורים שבהם יש מלודיה, וגם אז זה נעשה באירוניה, בסוג של פארודיה על מוזיקה "נורמלית"; זה גם אלבום לו-פיי מובהק, עם הבחירה המכוונת בסאונד באיכות ירודה, דבר שאני כמעט לא מכיר בשום אלבום אחר שמוקלט לתקופה; וזה כמובן אחד מהאלבומים הראשונים בז'אנר החדש יחסית של אלתור חופשי. זו בעצם מוסיקה שאינה מוסיקה, או משהו שמתקרב מאוד- וגם מתרחק מאוד- מההגדרה של מוסיקה; במובן הזה, Machine Gun מתעלה מעל ז'אנרים או הגדרות מוסיקליות, אלא הוא פשוט מה שהוא.


מה שעושה אותו חריג מאוד הוא שזה אלבום שמוקדש לרגש אחד בלבד: הרסנות. ברוצמאן והחבורה הארופאית שלו זועמים, וזועמים מאוד, וכמו מיליציה טרוריסטית הם מסתובבים לך באוזניות עם סקסופוני-מכונות-ירייה ומשמידים כל חלקה טובה. הנגינה שלהם היא סוג של primal scream, התחברות לרגש פרימיטיבי ביותר, לאיד הכי טהור והכי לא מפותח שיש. כל אחד, אני מאמין, יכול להתחבר לזה. לשמוע שעה של רעש הרסני זה לא משהו קל, ורוב האנשים לא יחשבו שמדובר בכלל במוזיקה. אבל כמו תאונה שאי אפשר להסיט ממנה את העיניים, אני באופן אישי מת על המוסיקה הזו ושומע אותה ואת שכמותה שוב ושוב. לשמוע את האלבום זה כמו לאכול מנה ענקית של וואסאבי, משהו חריף כל כך שפותח לך את הראש ואת האף ואת הנקבוביות ואת כל הסוגרים ומרגיש כמו מכת חשמל ענקית לראש וזה כיף, זה באמת כיף. בנוסף, בתור אחד שלפעמים מתחרע על סקסופון בצורה כזו (קצת קשה לי לנגן בצורות אחרות) , ובתור שובר בקבוקים סדרתי מילדות, אני יכול לומר בוודאות שלמוזיקאים באלבום היה כיף לעשות את המוזיקה הזו. יש כיף ילדותי גדול בלשבור את החוקים, לשבור את הכלים ופשוט לעשות את זה. אני אפילו מקנא בהם, והייתי נותן הרבה כדי לחזור בזמן ולהשתחל איכשהו להרכב האימתני שבאלבום.


ההרס באלבום גדול כל כך, שאתה תוהה אחרי ההאזנה: מה נשאר מ"מוסיקה", בעצם? כשנשברים כל הכללים והמוסכמות, כשנפרצים כל הסכרים, מה עוד נשאר? במילים אחרות- איך הקריירות של ברוצמאן  וחבריו, ואיך הג'אז כולו, יכולים להמשיך מכאן? האם אפשר להסלים מכאן עוד יותר או שזה הסוף? אלו שאלות חשובות מאוד, ובאמת הרבה נגני אוונגרד דוחפים את עצמם לפינות כל כך קיצוניות שנראה כי קשה מאוד להתקדם מהן או לצאת מהן. ברוצמאן עצמו לדעתי הצליח לחקור מקומות חדשים ולנהל קריירה אמנותית מלאה, למשל בהרכב הפרי-פאנק-ג'אז המעולה Last Exit וכל מיני פלירטוטים עם מטאל. אבל ההישג הגדול של ברוצמאן ו-Machine gun הוא בממשיכי הדרך שלו, אלו שספגו את ההשראה האדירה של ההליכה של ברוצמאן אל הקצה; בלי Machine Gun ספק אם הייתם שומעים על סוניק יות', מעריצים כבדים של ג'אז ואלתור חופשי ושל ברוצמאן בפרט; ספק אם הייתם שומעים למשל את ההרכב Moonchild והרכבים אחרים של ג'ון זורן, שנשמעים כמו המשך ישיר של Machine Gun; ואולי אפילו להקות כמו הסטוג'ס, שהשתמשה בסקסופון חורקני אה-לה-ברוצמאן באלבום Funhouse, או הבירת'דיי פארטי שבה ניק קייב עצמו ניגן מדי פעם סקסופון זועם, היו נשמעות אחרת לגמרי. אלה אמנים שידעו לנתב ולהשתמש בהרסנות הברוצמאנית כדי להביע גם את עצמם, ובעיניי זו התרומה הגדולה של ברוצמאן, היכולת לבטא בסאונד את יצר ההרסנות הטבוע בכולנו.


ההגדרה הכי חשובה של פרי ג'אז ושל אלתור חופשי נטבעה ע"י אלברט איילר- במוזיקה הזו מנגנים רגשות, לא תווים. במובן הזה, ברוצמאן הוא אחד הנגנים הכי מרגשים שיש; את האנרגיה האלימה וההרסנית שבאלבום אי אפשר לפספס. האלבום הזה לא איבד מיליגרם של עוצמה ב-45 השנים שעברו מאז הוקלט, ואני לא מאמין שהוא יאבד. ברוצמאן קלע כאן ופגע במשהו אנושי, אנושי מדי. 


יום שבת, 16 במרץ 2013

דיוקן הבלוגר כסוג של מוזיקאי





אוקי. הבלוג מציין עוד מעט שנתיים לקיומו, ומאז דיברתי הרבה מאוד על אמנים אחרים- משנות השישים, שבעים, שמונים, תשעים, רוקרים, פאנקיסטים, פרוגרים, ג'אזיסטים, מוזיקאים ישראליים וגם מוסיקה קלאסית. הפוסט הזה הולך להיות שונה, כי אני רוצה לדבר קצת, לשם שינוי, עליי. ולא כבלוגר, לא ככותב על מוזיקה, אלא כעוסק במוזיקה.

אני לא מוזיקאי מקצועי. כלומר, מוזיקה היא לא המקצוע שלי, אלא, כמו השם של האוטוביוגרפיה של דיוק אלינגטון, מוזיקה היא הפילגש שלי. במקצועי, אם אפשר לקרוא לזה מקצוע בכלל, אני סטודנט לביולוגיה, בתקווה לנצח, כדי שלא איאלץ אף פעם להתמודד עם השאלה מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול, ואני מאחל לעצמי לא לעבוד בעבודה של "גדולים", תשע עד חמש כזה, אף פעם. מוזיקה, במובן של לנגן וליצור מוזיקה, תמיד הייתה חלק גדול ממני, אבל עד לא מזמן זה תמיד היה בחזקת the road not taken: סוג של קריירה פוטנציאלית מוחמצת שנהניתי להתרפק עליה בזמן שאני לא עושה כלום כדי לקדם אותה. עתיד בלתי מוגבל שאם אעשה החלטה כלשהי בהכרח אגביל אותו ואהרוס את הפנטזיה.  יכולתי להיות סטודנט באקדמיה למוזיקה, יכולתי להיות מוזיקאי תל אביבי מצליח יותר או פחות, וכולי וכולי. זה היה נוח לפנטז על העתיד המוזיקלי הלא ממומש שלי, בזמן שבעצם אני עושה דברים אחרים לגמרי. בשנים האחרונות פתאום אזרתי אומץ להופיע, לנגן עם אנשים, להקליט, לשחרר דברים, ופיתחתי לעצמי פרסונה נוספת של מוזיקאי כמעט אמיתי, שאני חי איתה בשלום. העובדה שאני לא צריך להתפרנס ממוזיקה, שיש לי דברים אחרים שאני משלם חשבונות בזכותם, משחררת אותי מכל מיני אילוצים שמוזיקאים אמתיים צריכים להתמודד איתם. אני מנגן ומופיע עם מה ועם מי שבא לי, כשבא לי, ולא צריך לעשות חלטורות. ואם יש מדי פעם אנשים שגם מוכנים לשמוע, לחוות דיעה, ואפילו לתפוס הופעה שלי- עשיתי את שלי.

אם תסתכלו מצד שמאל של הדף, תראו את ענן התגיות של הבלוג. זה ענן מייצג למדי של ההשפעות שלי: קולטריין, איילר, מארק ריבו, רוברט פריפ, אריס סאן, ניק קייב, בואי, פיטר האמיל, ליגטי,  ברייאן אינו, אמביינט, מינימליזם, פסיכדליה, אוונגרד, סיקסטיז, סבנטיז, פוסט פאנק, ג'אז, ג'אז חופשי, אינדי ישראלי, רוק מתקדם, פולק רוק, ועל אילו אפשר להוסיף גם קראוטרוק, כלזמר, בלקני, אפרוביט, ובזמן האחרון אפילו היפ הופ אינסטרומנטלי. אלו אבות המזון שלי ואלו הדברים שאני מנסה להשתמש בהם כדי ליצור משהו חדש.

שנים ניגנתי גיטרה עד שהיא התחילה לשעמם אותי. אז עברתי לסקסופון שבאופן די מפתיע שיפר לאין ערוך גם את נגינת הגיטרה שלי. הצעד הגדול הבא היה רכישת לופר, מה שאפשר לי ליצור מוזיקת לופים ולהיות להקה של איש אחד. היום, אחרי הרבה שנים שלעגתי וזלזלתי בנושא, אני גם לומד להשתמש בסימפולים ומגלה שזה עולם ומלואו שלא הערכתי אותו נכונה. כחלק מההבנה שאני לא מוזיקאי אמיתי, אלא קצת כמו שאינו הגדיר את עצמו- non-musician, הבנתי שאני לא וירטואוז, אין לי שמיעה אבסולוטית, אני לא יכול לקרוא תווים און דה ספוט וגם לא לנגן סולואים משמיעה. זה נובע גם ממוגבלות טבעית בנגינה, וגם מחוסר משמעת: אני ממש ממש שונא להתאמן, זה אף פעם לא מרגיש לי כמו נגינה "אמיתית". לכן אני מעדיף דווקא לנגן בכמה כלים ולא להתמחות באחד, לנסות לדבר בכמה שיותר שפות, גם אם אך אחת מהן היא לא שפת אם. אני לא מנסה לנגן "טוב" או "מהר" או "מרשים", אלא לנגן את מה שאני יכול, ומה שאני רוצה.

אחרי שנים של הרבה ניסיונות כושלים לנגן עם אנשים ולהקים הרכבים, וכמה התנסויות מעניינות ופוריות אחרות (כמו נגינה בהרכב Frankabilly שכתבתי עליה בעבר, או התנסות מוצלחת מאוד על להקת Trivial cuts), החלטתי לעשות את זה לבד. מכשיר הלופר שינה מאוד את התפיסה שלי כמוזיקאי ומבחינתי הוא הרבה יותר מסתם אפקט אלא אולפן הקלטה נייד לכל דבר. הקלטתי בעזרת חברי שי דיאמנט אלבום גיטרה סולו של מוזיקת לופרים בשם Every telling has a tailing . הופעתי ואני מתכוון להמשיך להופיע עם החומרים האלה (אפשר למצוא ביוטיוב), ואני גם מתחיל לעבוד על אלבום נוסף כזה, שהפעם הפוקוס בו יוקדש לכלי נשיפה. קצת קשה לי להגדיר את הסגנון, אני אוהב לכנות את זה כ-no jazz, כלומר איכשהו ג'אז נמצא שם תמיד ברקע באיזושהי צורה אבל יותר בתור השפעה, כלומר אני לא יודע מה זה בדיוק אבל זה בטוח לא ג'אז... חוץ מזה יש לי עוד הרבה תכניות, למשל אלבום של גיטרה קלאסית (שהתחלתי לעבוד עליו), אלבום גרסאות כיסוי אקוסטיות לאלבום הראשון של צלילי הכרם (רציני לגמרי, אם אתם קלרינטיסטים וזה נשמע לכם מעניין נא להשאיר תגובה בנושא)  והתכנית הכי גרנדיוזית שלי היא להקליט אלבום שכולו ביצועים לקטעים אינסטרומנטליים של קפטיין ביפהארט, על הכלי שביפהארט השתמש כדי להלחין אותם (עד כמה שניתן לומר שהוא הלחין), הפסנתר. תמיד היו לי פנטזיות מוזיקליות, והיום יש לי את הכלים- לוגיסטיים ומנטאליים- כדי להגשים אותם. וזה ממש כיף.




בשלושת החודשים האחרונים, אם לצטט את דני רובס ולהבדיל את הבית היהודי, משהו חדש מתחיל: אני עובד עם חבר בשם דורון אור על הרכב דואו ששמו בישראל- חונקי כמרים. בניגוד לחומרים שלי שהם כמעט אינסטרומנטליים לחלוטין, הפוקוס המרכזי כאן הוא דווקא טקסטים- לא מושרים, אלא מוקראים. נפגשנו דרך חבר משותף, התחלנו לנגן ולחלוק טקסטים, וגילינו שיש משהו בנוף המוזיקלי המקומי שחסר לשנינו- סאטירה. יש לנו מה לאמר על דברים שקורים פה, והרגשנו שאין מספיק מקום לסאטירה כאן, שהלהקה הכמעט היחידה שמטפלת בנושאים סאטירים בצורה רצינית היא הבילויים וגם זה רק פעם בחמש-שש שנים קורה. התחלנו לגלגל טקסטים והחלטנו לעבוד בפורמט של ספוקן וורד (שעל ההקראה הדרמטית אחראי דורון) שמותאם למוזיק, הכל הקלטות ביתיות באמצעים הכי מינימליסטים ופשוטים. את האלבום, "2013" שמו, וקטעים אחרים שאנחנו מקפידים להוציא בטיפין טיפין, שיהפכו בבוא העת לאלבום שני, אפשר להוריד ולשמוע חינם בבאנדקאמפ שלנו. התחלנו כבר גם להופיע, כשההופעה הקרובה תיערך בשני הקרוב,  ב-18 למרץ בצימר. אנחנו מאוד גאים בתוצאה הסופית ובפרויקט כולו.



זהו, זה היה קצת פוסט ברוח של תוכן שיווקי, אבל אני מניח שזה בלוג שלי ומותר לי...
יוחאי



יום שבת, 9 במרץ 2013

הנזיר שמכר את העולם




בפוסט הקודם נתתי את שני הסנט שלי על חגיגות ארבעים שנות קריירה של טום וויטס בדמות התמקדות באחת מהבנים הכי חריגים שלו, האלבום Real Gone. אני הולך לעשות דבר דומה גם בפוסט הזה, הפעם לאמן גדול אחר, שהיה נראה שהקריירה שלו כבר גמורה אבל הוא הגיח עכשיו כמו עוף החול וסחרר את מעריציו ואותי עם אלבום חדש. דיווי ג'ונס, הלוא הוא מייגו'ר טום, זיגי סטארדאסט, אלאדין סיין, הדוכס הלבן הרזה. דיוויד בואי. בכמה צעדים שיווקיים גאוניים (שחרור סינגל חדש בדיוק ביום ההולדת שלו, העלאת האלבום כולו לשמיעה חינם באייטיונז) בואי חזר לחיינו בסערה. נראה שבואי, איש שאינו רק גאון אומנותי אלא גם גאון שיווקי, ניצל את העובדה שכולם חשבו שהוא כבר גמור וכתוצאה כבר היה מין הייפ מסכם לקריירה שלו, שהתבטא למשל בפרסום שני ספרים בעברית אודותיו- ביוגרפיה וקובץ מאמרים בהוצאת רסלינג (שאותו קראתי והוא מצוין). ממה ששמעתי עד עכשיו מהאלבום החדש, The Next Day, הוא נשמע רענן וחי מאוד, ונראה כי בואי סוג של מתחשבן עם עצמו (כפי שניתן לראות מהעטיפה שעושה טייק על עטיפת אלבום אחר של בואי, או בשני הוידאוקליפים שיצאו לאלבום שמתייחסים לביוגרפיה ולדמות של בואי). אני בוחר להתייחס לפן מסוים של בואי  דרך אלבום מאוד מוקדם של. זהו אלבומו האהוב עליי, אלבומו השלישי, The Man Who Sold The World מ-1970.

האלבום שהקדים את The Man Who הוציא סינגל שהיה הצלחה גדולה, “Space Oddity”. האלבום אחריו, Hunky Dory, הוציא כמה וכמה סינגלים מצליחים וסלל את הדרך ל-Ziggy stardust שהיה כמובן הצלחה ענקית. באמצע, כאבן שאין לה הופכין, תקוע לו The Man Who, אלבום שנכשל מסחרית נחרצות, אלבום שטוני ויסקונטי המפיק שלו אמר עליו כי אהבו אותו רק מי שניגנו בו, אלבום שה"להיט" שלו, שיר הנושא כמובן, נעשה כזה רק 24 שנים אחרי צאתו- בזכות הקאבר שלו באנפלאגד של נירוונה; אלבום שעד היום לא ברור מה עושים איתו; אלבום שמעורר הרבה יותר שאלות מאשר תשובות.


גיליתי בשנים האחרונות כי הדבר הרציף והמשותף בכתיבה שלי הוא חיפוש רוחני פשוט. נראה כי כל דבר שכתבתי, בדרך זו או אחרת, מתמקד שוב ושוב ברעיון שבו בסוף המאה העשרים נותרנו ללא האלוהים שלנו...אני חושב שהפילוסופיות הדתיות שלנו נזנחות כל כך מאחור שאנו למעשה מוצאים את עצמנו בריק רוחני, ואני חושב שזה משפיע על הצעירים במיוחד.- בואי בראיון ל-Music paper, 1997.

את זה בואי אומר כשהוא בן 50. האלבום The Man Who Sold The World יוצא כשהוא רק בן 23, והוא מדגים בדיוק את החיפוש הזה, משום שהאלבום הזה מתפוצץ מרעיונות, דימיונות, הגות ויצירתיות באופן שקשה לי למצוא לו מקביל. זה לא חיפוש ניו אייג'י כזה, זה לא “My sweet lord” של ג'ורג' האריסון, זה משהו אחר אינטלקטואלי, מנוכר, מתנשא אפילו. בואי רוצה להיות אינטלקטואל, לא מואר. איזה עוד בן 23 מערבב באלבום שלו את ההגות של ניטשה, המאגיה הלבנה ותורת הנסתר של אליסטר קראולי, עולם המטורפים והפסיכיאטריה, ניהיליזם, טוטאליטריות נוסח ג'ורג' אורוול, הביקורת האנטי-פסיכיאטרית של מישל פוקו, מדע בדיוני, מלחמת וייטנאם, מלחמת המינים, מיתולוגיות וקוסמולוגיות קדמוניות? The Man Who הוא האלבום הכי פחות מובן של בואי, בעיקר כי בואי רצה להמם את העולם ברעיונות שבחשו לו בראש ולא רצה שיבינו אותו, הוא רצה, הוא ניסה, להבין את עצמו, או יותר נכון להמציא את עצמו. השירים באלבום מטושטשים, חמקמקים, בלתי ברורים, אבסטרקטים מאוד, יומרניים מאוד, אולי אפילו מדי (בואי עצמו הודה שלא הבין לגמרי את ניטשה). בנאדם בן 23 שיוצר אלבום כזה, שמעז בכלל ליצור אלבום כזה, הוא אמן גדול.

לצעיר הזה יש ביצים לפתוח אלבום בשיר בן 8 דקות שמתאר מין מפגש אולי מיני עם יצור בלתי מוסבר שהוא ספק אלוהים, ספק השטן, ספק הוא עצמו (“Width of a circle”). הוא יוצר את שיר-קן-הקוקיה המושלם ומתמודד עם מחלת הנפש של אחיו למחצה, ומתכתב עם "תולדות השגעון בעידן התבונה" של פוקו בשיר המדהים “All The Madmen” עם השורות "אני מעדיף להישאר כאן, עם כל המטורפים, מלהירקב עם העצובים שמסתובבים חופשי". את “All the madmen” מסיים קורוס של שתי שורות- האחת היא ג'יברישית, השנייה היא בכלל בצרפתית (“Zane,zane,zane, ouvre le chien”), כדי להגביר את תחושת הניכור. בשיר המטריד ביותר באלבום, “Running gun blues” הוא נכנס לתודעתו העליזה והפסיכוטית של יוצא וייטנאם משועמם שמתחיל לטבוח אזרחים להנאתו. בשיר אדיר אחר, “Saviour Machine”, הוא מתאר יישות עליונה, ספק מחשב ספק משיח ספק שליט טוטליטרי, שיוצא מדעתו ומתחנן להפסיק לשלוט (השיר בלי ספק מושפע מסיפור קצר של אסימוב בשם "כל הצרות שבעולם, וכדאי מאוד לקרוא את הפוסט הזה בנושא). ב-“The Supermen” הוא מתייחס לניטשה ומות האלוהים שלו כשתוף הטימפני בשיר מתייחס ליצירה המוזיקלית "כה אמר זרתוסטרא" של ריכארד שטראוס (מה שמיד זורק אותנו לאפוס המד"ב "אודיסאה בחלל 2001" של קובריק, שכבר השפיע על כתיבת “Space Oddity”  של בואי, ומי שעתיד להשפיע עמוקות על בואי בסרטו "התפוז המכני"). במאמר מוסגר הבנתי שהשיר גם מתייחס לכתבי ה"פ לאבקראפט והמיתוס של קאת'ולו, אני באופן אישי לא קראתי אפילו אות אחת של לאבקראפט כך שאין לי מה להוסיף בנושא.



שני שירים מאוד בולטים באלבום בעיניי: הראשון הוא “After all”, אחד השירים הכי נפלאים של בואי, וגם הכי מבלבלים. במה שנראה כמין שיר ילדים עצוב, שנראה כדן בפער בין עולם הילדים ועולם המבוגרים ("הם רק ילדים גבוהים יותר, זה הכל") הוא מצוטט את ניטשה וקונספט ה"על-אדם" שלו (השורה "האדם הוא מכשול" כפרפרזה על "האדם הוא משהו שצריך להתגבר עליו" מתוך "כה אמר זרתוסטרא") מתייחס לכתות של תורת הנסתר ("אנו צובעים את פנינו ולובשים מחשבות מהשמיים, מגן עדן, הם חושבים שאנו מארגנים נשף סודי") מצוטט ישירות את המנטרה הכי חשובה של הדת הת'למית מתוך "ספר החוק" של אליסטר קראולי (“Do what you will”) וקופץ לניהיליזם טהור ("אל תיצמד לכלום", "שכח כל מה שאמרתי"). אבל נראה ששורת המחץ בשיר היא אותו וואקום רוחני שבואי דיבר עליו 27 שנה אחר כך- "אנו ילדים של אף אחד".


 השיר השני הוא שיר הנושא המיתולוגי, בו בואי שוב מתמודד ככל הנראה עם עצמו, באחד הטקסטים הכי חידתיים שלו. כמו ב-“Width of a circle” גם כאן בואי מתאר מפגש עם מישהו שלא ברור אם הוא בואי עצמו, אלטר אגו שלו, או אדם אחר. בלבול הזהות בשיר- המעבר בפזמון מגוף ראשון יחיד לגוף שני יחיד, או השורות "חשבתי שמתת לבד לפני זמן רב" לעומת "בוודאי מתנו לבד לפני זמן רב", ואף הבלבול לגבי הקיום של הדובר עצמו בשיר ("למרות שלא הייתי שם, הוא אמר שהייתי לו חבר") מעלים תהיה האם הדובר בשיר בכלל מחובר למציאות והאם לא מדובר על פיצול אישיות. ולבסוף, אתה עומד פנים מול פנים עם האיש שמכר את העולם- האם זה העולם הרוחני של בואי, שהוא מעוניין להחליף אותו בעולם רוחני אחר? ועוד משהו. אי אפשר להתכחש לקאבר המטלטל של נירוונה לשיר, שהיה כל כך מוצלח עד שבואי עצמו אמר שכשהוא שר את השיר חושבים שהוא עושה קאבר לנירוונה. אני מצרף את שתי הפרשנויות כדי לעמוד על ההבדלים ביניהם: בואי מדגיש את המסתורין בשיר, נירוונה מדגישים דווקא את העצב הגדול בו, כשאת המקהלה של בואי בסיום מחליף דואט של קוביין באקוסטית עם דיסטורשן לצד צ'לו.


בואי יחזור לנושאים דומים גם בעבודות אחרות שלו (השיר “Quicksand” מתוך “Hunky Dory” מערבב ביחד כמעט את כל עולמות התוכן שתוארו פה, עד כדי כך שחשבתי להקדיש לו פוסט נפרד), ובהמשך בואי יחקור עולמות אחרים (כמו פאשיזם, חיפוש הגביע הקדוש ונאציזם, כשהימלר מוזכר בשיר “Quicksand”). כאן מהממת העובדה שאיש צעיר כל כך לא מפחד להתעסק בדברים הכבדים האלה, ולא מפחד ליצור שירים כל כך עמומים. לא פלא שהאלבום נכשל מסחרית, אין פה אף להיט. יותר מאוחר בואי ילמד לעטוף גם נושאים כבדים ונפיצים כאלה בעטיפות מלודיות קליטות ואכילות, ממש כמו “Quicksand”.

והמוזיקה באלבום אינה מלודית, קליטה ואכילה במיוחד. גם היא כבדה כמו 16 טון. עם בואי מנגנים מפיק האלבום טוני ויסקונטי בבאס (שמלווה את בואי, בהפסקות גדולות, עד היום), מיק וודמנסי שיהיה מתופף "העכבישים ממאדים", והדמות הכי חשובה עבור בואי של תחילת שנות השבעים- הגיטריסט והמעבד הדגול מיק רונסון בהופעת בכורה עם בואי, הם מנגנים בסגנון הבי מטאל, כמעט בלאק סאבאת'י, ואולי גם קצת פרוטו-פאנקי, שלא נשמע מאז בשום אלבום אחר של בואי. זהו בלי ספק אלבומו הרועש ביותר. טוני ויסקונטי צוטט כאומר שבואי לא ממש היה מעורב מוזיקלית באלבום, אבל זה לא משנה כי זה נשמע בנזונה, בעיקר בזכות רונסון שמפציץ בגיטרה גדולה מהחיים . בולטים במיוחד “Width of a circle” שמורכב משני חלקים מאוד שונים, ו-“All the madmen”, כשלכמה שניות הלהקה קופצת למין מקצב בולארו מטאלי ונשמעת ממש כמו להקת הליווי של השטן עצמו. ולראשונה באלבום של בואי שומעים עיבודי קולות מורכבים, כמו הקורוס שמסיים את “All the madmen”, או הקולות המפחידים שבונים את “The Supermen”, או הרגע הכי נשגב מוזיקלית מבחינתי באלבום- המקהלה שמסיימת את הדקה האחרונה של שיר הנושא.

אז כמו האלבום של וויטס, זהו בן חורג לבואי, בעצמו סוג של בן חורג. אביתר בנאי אמר שהאלבום הראשון שלו היה "צעקה גדולה של חוסר תכלית". נראה שבואי לא צועק חוסר תכלית אבל בהחלט מרגיש אחת, ומנסה לחפש את התכלית בהגות פילוסופית, בתורת נסתר, במדע בדיוני, במיתולוגיה, ברוק כבד. לא היה מי שיקשיב ל-The man who sold the world בזמן אמת. בואי יילמד למכור את המשנה שלו, את החיפוש הרוחני שלו, בדרכים אחרות, קלות יותר לעיכול, להיטיות יותר. אפשר להגיד שהוא אפילו יסווה את החיפוש הזה, כך שלא באמת נרגיש שהוא מחפש.