יום שני, 24 בדצמבר 2012

הם לא נחמדים





השנה מסתיימת לה עוד כה ימים ספורים. החדשות הטובות הן שבני המאיה טעו בחישוביהם והעולם עוד לא נחרב. החדשות הרעות הן שאין לנו עכשיו יכולת להעריך מתי זה יקרה. בכל מקרה, סוף שנה הוא תמיד זמן שבו עושים כל מיני רשימות ניימדרופינג עמוסות של אלבומי השנה וכו'. אין לי הרבה מה לתרום בנושא, יש בלוגרים שעושים את זה טוב בהרבה ממני. אבל אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לזמנים מוזיקליים טובים יותר, טובים בהרבה. אני רוצה לחזור לשנה שהתייחסתי אליה כמה פעמים בבלוג, וזו שנת 1972, 40 שנה אחורה. זו שנה עמוסה בכל טוב, והתייחסתי אליה לפחות שלוש פעמים ב-2012, כשכתבתי על "טרנספורמר" של לו ריד, על “Thick as a Brick” של ג'טרו טאל ועל “Obscured by clouds” של פינק פלויד. מכיוון שממש עוד כמה ימים עוברים ל-2013, ואז יתחיל גל חדש של "ארבעים שנה ל...", אני רוצה להספיק לדבר על שני אלבומים שיצאו ב-1972, שהמרחק הגיאוגרפי בינם הוא בערך 20,000 קילומטר, והם גם לא דוברי אותה שפה, אבל יש להם שפה מוזיקלית דומה והם עוסקים באותו נושא- אפליית האדם השחור בארה"ב. האחד, מהאלבומים המפורסמים ביותר שעסקו בנושא, הוא Attica Blues של הג'אזיסט הזועם ארצ'י שפ, והשני הוא המחזמר "אך תקרא לי שחור" שנעשה כאן בארץ. האלבום של שפ הוא תולדה ותגובה ישירה של מאבקם של השחורים לשיוויון זכויות, ו"אל תקרא לי שחור" הוא הזדהות ישראלית די מפתיעה, ואלבום מצוין אך נשכח למדי.

קצת כתבתי על שפ, אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, בפוסט על "משפחת" קולטריין. Attica Blues  שלו הוא אחד מאלבומיו המפורסמים ביותר, המרתקים ביותר, והטובים ביותר; מלבד היותו נגן בולט מאוד באותה תקופה, שפ היה גם מאוד מעורב פוליטית. הוא הקדיש קטעים וקינות מוזיקליות גם למלקולם אקס וגם למארטין לותר קינג, ובחלק מאלבומיו מופיעים קטעי ספוקן וורד חברתיים בביצועו הדראמטי. Attica Blues הוא בעצם האלבום הראשון של שפ שכולו על טהרת מחאת השחורים והכח השחור (אם כי בהחלט לא הראשון אי פעם, מאקס רואץ' למשל הוציא כבר ב-1960 אלבום חלוצי בנושא שנקרא We Insist! Freedom now). בנוסף לחידוש הזה, שפ עשה כאן צעד מוזיקלי גדול ודי נועז על עבר המוזיקה השחורה הפופלארית. זהו למעשה אלבום קרוסאובר שכזה, הכלאה בין ג'אז, אוונגרד, בלוז, סול, אר אנ בי, סווינג וFאנק, מין אלברט איילר פוגש את ג'יימס בראון. שפ מנסה להוכיח שכל הסגנונות השונים האלו מתמזגים למורשת שחורה אחת. זה פרויקט גרנדיוזי ביותר שמשתתפים בו לא פחות מארבעים מוזיקאים שונים- זמרים, זמרות, גיטריסטים, באסיסטים, פסנתרנים, סקסופוניסטים, כנרים, נגני Brass, כותבי ומקריאי טקסטים, כשמעל כולם מנצח שפ, לפעמים על הטנור שלו, שאין זועף ממנו, ולפעמים על סקסופון הסופראן שבידיו נשמע שבור ומעוקם. לשפ יש סאונד ויכולת הבעה נפלאים, אבל המוזיקה המצוינת שיוצר כלל האנסמבל הענק ששפ ריכז כאן היא העניין. מעבר לבלנד המופלא של מוזיקה שחורה לסוגיה, יש כאן גם גישה חריפה שלא לוקחת שבויים. שם האלבום הוא רפרנס ברור למהומת אסירים בכלא בג'ורג'יה, יש כאן קטע שמוקדש לחבר "הפנתרים השחורים" ג'ורג' ג'קסון, וטקסטים ישירים מאוד. זו מוזיקה שחורה בשיאה.






וממש בצד השני של העולם, המחאה השחורה ואולי אפילו קולות כמו זה של שפ עצמו נופלים על אוזניים שמאזינות להם בקשב רב. קודם כל, קמה כאן תנועת "פנתרים שחורים" מקומית שמנהיגיה שאבו השראה ואפילו נפגשו עם מנהיגי התנועה האמריקאית המקורית. חוץ מזה, דן אלמגור הנמרץ ראה לנכון להתייחס למחאה ולמוזיקה השחורה, וביחד עם המעבד והמלחין בני נגרי (שממש אינו מוכר מספיק) החליט לכתוב מחזמר בנושא. המוזיקה שבני נגרי כתב לא נשמעה עדיין באוזני הקהל הרחב בישראל, פתאום היה שם Fאנק וג'אז וגרוב וכל אות סגנונות שחורים נפלאים ששפ עירבב באלבום שלו. במחזמר השתתפו שבעה זמרים שהופקד עליהם לבצע את השירים החדשניים האלו, בינם עוזי פוקס, רותי נבון (המדהימה, אחת הזמרות הכי טובות שהיו אי פעם בארץ), אברהם פררה בעל קול הבאריטון הבלתי נלאה ולא אחר ממאסטרו דודו זר, שמתגלה כאן כזמר סול מבוזבז לחלוטין. למרות שהמחזמר הזה זכור בעיקר בגלל השיר "יום יבוא", השירים כאן גם כתובים וגם מבוצעים בצורה נהדרת, ויש משהו מרגש בעובדה שמישהו טרח לכתוב מחזמר שמתעסק בבעיות של אחרים. את האלבום של שירי "אל תקרא לי שחור" שמעתי לפני שנים רבות וחיפשתי אחריו הרבה, וכבר היה מי שטען בפניי שהאלבום לא מיוצר יותר כדיסק, ולשמחתי ממש לפני כמה ימים נתקלתי בו בת"א, ופתאום נזכרתי גם באלבומו של שפ. רק חבל שאין בעטיפת "אל תקרא לי שחור" קרדיט לנגנים המעולים המשתתפים באלבום, אם למישהו יש מושג מי אלו אנא הגיבו.  עדכון מה-20 באפריל- כותב לי מלונדון בני נגרי, וחושף קצת מהמסתורין סביב נגני האלבום:

"חלק מהשירים הוקלטו באולפני "קולינור" המפוארים עם נגני אולפן, אם זכרוני אינו מטעני, אלונה טוראל ניגנה פסנתר, יגאל חרד ניגן גיטרת לווי. שני השירים שנכתבו ממש בסוף - "יום יבוא" ו"שחורה ונאווה" הוקלטו באולפן קטן ברח' הירקון, אולפני גָארֶט) שהייה בבעלותם של שני היפיס אנגליים, ביגס ו-ווֹלי. בהקלטות אלה השתתפו חברי "הסיגנונות" (מעוזי והסיגנונות"). אני זוכר את השם אייב אורצ'ובר... מי שניגן חליל ב"קליפסו בשחור ולבן" ו"מי רצח את בסי סמית" היה עבדך הנאמן, כותב שורות אלה.כמו כן אני הוא זה המנגן חליל גם ב"עד מתי" וגם נגן אורגן ההאמונד ב"יום יבוא". מאיר ישראל היה המתופף של עוזי שהשתתף בהקלטת "יום יבוא" ו"שחורה ונאוה",  ואם הסניליות מוותרת לי היום, אז ייתכן כי המתופף בסשנים של קולינור היה יוסי (פפו) לוי."




אז זה כנראה הפוסט האחרון ל-2012. נתראה בשנה החדשה. וד"ש לבני המאיה, שבטח היו נורא מתבאסים אם היו יודעים שפספסו את האפוקליפסה.



יום שני, 17 בדצמבר 2012

געגועים למלכות דוד



הימים ימי בחירות, והמצב בכי רע. ראש ממשלה קלוש במיוחד הולך להיבחר בשלישית, ולא רק שאיש אינו מנסה להתחרות בו, להיפך, נראה שגם מתנגדיו הנחרצים רוצים בעצם להצטרף לחגיגה. המצב מבחינתי האישית כל כך עגום, שהדרך היחידה להתמחם מהפיאסקו הזה שנקרא "בחירות" הוא סרט, ועוד סרט מוזיקלי, ועוד סרט מוזיקלי ישראלי, וזהו "מסע הבחירות" המשונה, ההזוי, ועם זאת הפיוטי, של מאיר אריאל, שנערך לפני 25 שנה, סוכות תשמ"ח. אותו מסע בו ארז אריאל את להקת "כריזמא" , שני וואנים וצוות צילום, ביחד במשך שבוע חרשו את הארץ כמעט מדן ועד אילת, כשהם מופיעים מול קהלים דלילים ולעיתים אדישים, בלי כסף או תהילה, תחת איזשהו קונספט שברירי של מסע בחירות.



אריאל היה אז בן 45. לא איש צעיר במיוחד, מאחוריו הרבה מילים יפות שכתב לאחריו, קריירה שנעה בהילוך שני בין כתיבת מילים לחרישת שדות וגזברות בקיבוץ משמרות, ותחושה תמידית של ניתוק וזרות. אריאל היה נטע זר במוזיקה הישראלית, שמעטים גילו עניין באלבומיו. ב-1987 הוא בדיוק מוציא את "ירוקות", אלבומו השלישי, הסוגר את טרילוגיית (אם אפשר לקרוא לכך טרילוגיה) "שירי חג ומועד ונופל וגלוי עיניים ירוקות". זהו אלבומו היפה ביותר והאהוב עליי ביותר, וגם האישי ביותר כנראה, כשברקע מות אביו של אריאל, אותו אבא שחוזר ואומר וכו'. הציבור הישראלי לא ממש ידע לאכול את הטקסטים הארוכים והמורכבים, את צורת ההגשה הייחודית ואת האופי הבלתי שגרתי של אריאל, עוף מוזר כאמור ש"כשהוא שר- זה מדבר" כפי שהעיד על עצמו. על הצלחה מסחרית אין בכלל על מה לדבר. כך או כך, אריאל מגיע לידידו הוותיק, הגיטריסט יהודה עדר, עם הרעיון המשונה של טור מצפון הארץ ועד דרומה, תחת האטצלה של מסע בחירות. הזמן- במקביל לתקופת הבחירות שבה זכה שמיר, ושבועות ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. עדר מארגן את העסק ומביא את הבאסיסט מיקי שביב שגם שר ממש מצוין, את רע מוכיח שהיה אז בסך הכל בן 17, תלמיד של עדר בבית ספר רימון, ואת ידידו של אריאל, הסנדק הגדול של הרוק הישראלי, יואב קוטנר כמובן, כקוריוז על בונגוס (שעבור זוהי תחילתה- וסופה- של הקריירה המוזיקלית שלו). באורח נס, למישהו גם עולה הרעיון של לתעד את המופע בסרט. וכך יוצא "מסע הבחירות", בבימויו של אידו סלע.




"מסע הבחירות" אינו סרט טוב במיוחד. יש בו תחושה ברורה של חפיף, מין מישמש של קטע הופעות, קצת דיבורים בוואן של הלהקה, קצת תובנות, קצת קטעים מאחורי הקלעים. הוא לא מעורר כמעט שום שאלות לגבי אופי המסע ואופי הלהקה. אין שום תהייה מה זה המסע הזה, למה יוצאים אליו, ומהם התחושות של אריאל כשהוא מופיע מול עשרה אנשים בירוחם. גם אין ממש התייחסות מעניינת לחברי הלהקה של אריאל; רע מוכיח למשל לא מוציא במשך כל הסרט אף מילה, בזמן שהייתי שמח לשמוע מה עובר עליו בתור בנאדם בן 17 שמתבקש לנגן עם בנאדם מבוגר ממנו בשלושים שנה שהוא במקרה גם גדול כותבי השירים הרוק הישראלי; ומה לגבי קוטנר, שאינו מוזיקאי בכלל, איך הוא מרגיש לחלוק אותה בה לא רק עם אריאל אלא עם מגה נגנים כמו עדר ושביב? מהבחינה הזו, הצופה נכנס לסרט עם הרבה תהיות ויוצא מהסרט פחות או יותר עם אותן תהיות. הסרט לא באמת מלמד אותנו משהו על אריאל, המסע שלו והאנשים שמסביבו.




אבל זה בהחלט סרט ראוי לצפייה, מהנה, ואפילו קאלטי. וזאת משום שהוא מספק הצצות יקרות מפז אל אריאל האיש. למשל, כשאריאל המשולהב מגלה כי ההופעה של הלהקה בעכו מסתיימת מוקדם מהצפוי בשל הפסקת חשמל (יזומה או לא), הוא לא מתבאס, הוא פשוט אומר שלום בדרכו המחויכת וממשיך הלאה. או למשל, כאשר אריאל הצרוד אינו מסוגל לשיר והוא מתנצל בפני כמה חיילים על כך שהוא נאלץ לבטל את ההופעה. כמה צניעות, כמה אגביות, כמה חוסר אגו. מעבר לכך, אריאל הוא אדם כאריזמטי ומצחיק ביותר. כאשר הוא צוחק על עצמו על כך שפעם קראו לו "הצנחן המזמר", כאילו הוא יורה ואז כותב ואז שוב יורה, זהו סטנד אפ משובח.



בנוסף, הסרט מספק כמה רגעי קאלט שמבלי להתכוון אומרים גם כמה דברים על המקום בו אנו חיים. זה קורה בעיקר בשתי סיטואציות בהן אריאל נפגש עם מפקדי צה"ל: בסיטאוציה אחת הוא מתעמת עם מ"פ דתי בצנחנים שבודק בקפידה את מילות שיריו ולבסוף מאשר אותן על בסיס זה שהוא אינו מבין אותן, ו"מה שלא מבינים- לא מזיק", וכל זאת בזמן שאריאל מתגרה בו ומתריס ש"ירושלים של זהב זה לא שיר על אהבת הארץ, זה שיר געגועים למלכות דוד". בסיטואציה שנייה, אריאל מתנצל בפני מפקדם של אותם חיילים שלפניהם הוא אינו מסוגל להופיע בשל צרידותו, וזה נוזף בו על כך שגרם לבזבוז משווע של זמן וכסף לאוגדה כולה, ומסיים בכך שהוא "הולך לספר למפקד האוגדה" על המחדל של אריאל. פשוט מבריק! רגעים משעשעים אחרים מתרחשים כאשר אריאל מופיע מול אנשים בערי פריפריה נידחות שאיש שם לא שמע את שמו, ואכן, ראש מועצת ירוחם מכנה אותו "מאיר אריאלי" וצופה יורחמי אחר מכנה אותו "מאיר עזריאל".



ויש גם מוזיקה. ומוזיקה משובחת. יש משהו מכמיר לב בלראות את אריאל, מופיע מול אנשים שממש אין להם מושג מה הוא רוצה מהם, ונותן שם את כל כולו. וכך גם עדר, שביב וכו'. הם מבצעים שירים מתוך הטרילוגיה, ואלו מעולים. בולט מאוד הביצוע של "שיר כאב" בירוחם, וכן הביצוע של "טרמינל לומינלט" בבריכה בקיבוץ סמר (עם כמה תיירות טופלס, לא לשכוח!), והשיא המוזיקלי של הסרט- הקטע "נאום בחירות" בעכו. כאשר אריאל מכריז שהוא יאפשר ל"בוחריו" לעשן קנאביס, והם מריעים לו- זהו רגע קאלטי מאין כמוהו.


ויש גם רגע אחד, המסיים את הסרט, פיוטי ונשגב. רגע אחד של קולנוע אמיתי. בלילה לאחר ההופעה בקיבוץ סמר, אריאל וחברי הלהקה רוצים לרדת לאילת. אבל אז, משום מקום, תופס אותם מבול מטורף שמציף את המדבר כולו ואת הכביש לאילת. סיכוי של פעם במיליון וזה נופל דווקא על מסע הבחירות של מאיר אריאל. הם מבלים את הלילה בקאמפינג, וכשהם מקיצים הם מבינים שאין להם ברירה אלא לחזור אחורה. ואז יש שני שוטים פשוט נפלאים, לצלילי "נשל הנחש" הנצחי כל כך של אריאל: האחד הוא של אריאל, עייף, מובס, מבואס, כשהוא מבין שאין ברירה אלא לחזור אחורה. והשני הוא שוט ארוך ואיטי במיוחד, שבו הוואן של הלהקה נוסע לאט לאט וחוצה שלולית ענקית באמצע המדבר. ואז כותרות, ונגמר הסרט. משהו בשוט הזה כל כך מהפנט, וכל כך סימבולי. מאיר אריאל, הדון קישוט של המוזיקה הישראלית, מנסה לעשות טור הופעות מטורף ברחבי ישראל, ולבסוף איתני הטבע מביסים אותו והוא נאלץ לחזור לביתו.


הסרט במלואו- ביוטיוב:




יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

קרוזנשטרן ופארוחוד מחכים לאוטובוס




אחד ההרכבים הכי וותיקים במרחב המוזיקלי שמחוץ לרדיו הישראלי, קרוזנשטרן ופארוחוד, מציינים השנה עשור לתחילת פעילותם. במציאות שבה הרכבים נולדים ומתים בקצב מהיר יותר מקצב תחלופת הפאבים בתל אביב, זה בהחלט לא דבר של מה בכך, בעיקר כשקרוזנשטרן לא נשמעת כמו אף להקה באזור. התמהיל הביזארי של Pאנק, הארדקור, כלזמר, מטאל, ג'אז, פרי ג'אז ומוסיקה קלאסית נשמע בלתי סביר היום בדיוק כמו לפני עשר שנים, והתחושה הזו שאין למאזין מושג מה הולך לקרות בקטע של קרוזנשטרן בעשר שניות הבאות היא תמיד משמחת. קרוזנשטרן עושים לאחרונה צעד שהולך ונהיה פופלארי יותר ויותר- הקמת פרויקט מימון ישיר, דרך האתר (הקישו על הקישור) indiegogo שבו המעריצים תורמים כסף הקלטת אלבום ישירות לאמן (אמנדה פאלמר הקליטה לאחרונה אלבום בשיטה זו). קרוזנשטרן רוצים להקליט אי. פי. עם סולן להקת Oxbow יוג'ין רובינסון, ופונים אל המעריצים לעזרה במימון. לכבוד חגיגות העשור ולכבוד עליית פרויקט המימון, שוחחתי עם איגור קרוטוגולוב, סולן ומנהיג הלהקה, על החיים, היקום וכל השאר.


כשהתחלתם לנגן ב-2002 לא היה שום דבר באזור שנשמע כמוכם. איך הגעת בעצם לנגן ולהלחין דברים כאלה? איך אתה בעצם ניגש להלחין קטע?
באזור לא היו דברים כמונו, אבל תמיד התעניינתי בדברים שקורים בחו"ל. כשהתחלנו הקשבתי למלא מוזיקה, למרות שבשלוש שנים האחרונות אני שומע רק מוזיקה קלאסית. אני מלחין את המוזיקה לקרוזנשטרן באופן דומה למוסיקה קלאסית, בעצם כל קטע של קרוזנשטרן הוא מין סימפוניה קטנה. אני אוהב את הגישה הזו, זה לא בדיוק כמו לשבת ולהלחין שיר. כשאתה מלחין שיר הכל פחות או יותר מובן, כשיש לך מנגינה ואתה יודע איך הפזמון נשמע , בעצם כל שאר העבודה אלו העיבודים. בהלחנה קלאסית זה משהו אחר.

מאיפה באה הקופצנות של המוזיקה של הלהקה? אתה מלחין קטע של כמה שניות ומשתעמם ועובר הלאה, כמו ADHD? או שאתה מדביק כל מיני קטעים קטנים יחד?
אני לא מדביק שום דבר, אלו דברים שבאים בטבעיות. בעצם אם תקשיב למוסיקה קלאסית, לאיזו סימפוניה, אתה בעצם מבין שקורים שם המון שינויים כמו החלפות קצב ושינויי סולמות, קורים שם לא פחות דברים מבקטע של קרוזנשטרן, יש שם המון התרחשות. אני בעצם לא המצאתי שום דבר. אני חושב שאנחנו מנגנים מוסיקה קלאסית, פשוט עם כלים חשמליים.

אז למה בעצם בחרת בפורמט של להקת רוק ולא הלכת על קריירה של מלחין קלאסי?
פשוט כי זה הרבה יותר קל. לעבוד עם תזמורת זו עבודה מאוד קשה, אני לא יודע איך המלחינים הקלאסיים מסתדרים עם זה. לדעתי מצאתי את המוזיקאים הכי טובים בארץ שיודעים לנגן את זה, רוצים לנגן את זה וגם מביאים מעצמם ולא סתם רוצים שאשלם להם. צריך לזכור שבעיניי קרוזטנשרן זה פרויקט, לא להקה.

למה?
כי כל אחד מאיתנו עושה גם דברים אחרים, בוריס (מרצינובסקי, נגן האקורדיון) למשל עושה המון דברים אחרים, וגם אני והשאר. זה פשוט פרויקט שקם והוא גם יכול באיזשהו שלב להפסיק ואנחנו יכולים להגיד: טוב, בוא נעזוב את זה בינתיים ונעשה כל אחד דברים אחרים. זה פרויקט שהוא בנוי סביב אנשים שעושים גם דברים אחרים.

עד כמה זה פרויקט שלך ועד כמה יש סיי לנגנים האחרים?
במקור הרעיון היה שלי. אני אמנם מלחין את הקטעים של קרוזנשטרן אבל ברור שאם במקום רוסלן (גרוס, קלרינטיסט הלהקה)  היה מנגן מישהו אחר זה היה נשמע אחרת לגמרי. גיא (שכטר, המתופף) למשל, בנאדם שאוהב מטאל וגראנג' ונויז, אז זה גורם לו לנגן בצורה מסוימת וגם אני מתחבר לזה ובהופעות יכולים להיות רגעים שבהם אנחנו נשמעים כמו ללהקת מטאל. אם הייתי מנגן אם מישהו אחר במקום גיא זה היה אחרת לגמרי, ויש לי מזל כי אני מאוד אוהב לנגן עם גיא. צריך להבין שיש בקרוזנשטרן קטעים מוסיקליים שהם מאוד לא פשוטים, והרבה פעמים אנשים שמנגנים איתם מגיעים בלהקה לחזרה ואומרים- בוא ננסה לנגן את זה, עד שהם מתייאשים. בקרוזנשטרן זה לא קורה כי אנחנו טוחנים אתה הקטעים עד שהם עובדים.

איך פיתחת את הסגנון המיוחד שלך על באס?
אני בכלל הגעתי מרקע של תופים, עוד בבריה"מ לשעבר. התחלתי פשוט להתאמן על באס ועניין אותי לנגן בבאס לא כמו גיטרת באס אלא כמו גיטרה חשמלית, פשוט עם מיתרים של באס. אני רואה את עצמי כגיטריסט חשמלי שבמקרה מנגן על באס.

ואיך התחלת לשיר כמו שאתה שר? אני הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה עובר לך בראש כשאתה שר.
שאלה טובה, אלו השאלות הכי קשות. פשוט ככה אני שר...אני חושב שלהופיע ולשיר ולנגן זה דברים נורא קשה להבין אותם, זה סוג של אנרגיה שבאה מאיפשהו, אני לא יודע מאיפה, זה לא שאני יכול להגיד לך- אוקיי, השירה הזו באה מהמקום הזה והזה ואם אתה רוצה ללמוד ולהבין את זה אז פשוט תיגש לשם. אין לי מושג.

עד כמה אתה תופס את המוסיקה שלך בצורה רצינית? הרבה פעמים יש תחושה של קרקס כשאתם מנגנים, ויש לך גם פרויקטים כמו הקארטה בנד שמנגנים בצעצועים.
אני לוקח את זה נורא ברצינות. אבל אני חושב שבכל דבר הכי רציני בעולם צריך להיות קצת הומור. יש הרבה דברים כמו למשל רוק מתקדם שהוא נורא רציני, וזה פחות מעניין אותי. יכול להיות שבגלל זה אני מנגן בלהקת רוק ולא בתזמורת. אבל המוזיקה מאוד רצינית, זה לא שחיפשנו לעשות צחוקים. גם במקרה של הקארטה באנד, זה יותר פשוט עניין אותי להקליט מוזיקה עם סאונד של צעצועים. אני אגב רוצה להקליט עוד אלבום עם הקארטה באנד אבל כרגע זה לא מתחיל כי אני מחפש קלרינט צעצוע מסוים ולא מוצא אותו אז עוד לא התחלנו חזרות.

בוא נדבר רגע על הדבר שלשמו התכנסו לכאן- האי.פי. שלכם עם יוג'ין. איך הגעתם לעבוד איתו?
במקור רצינו לחלוק דיסק עם הלהקה של יוג'ין, Oxbow, שזו להקה שאני נורא אוהב. אבל אז יוג'ין אמר שלוגיסטית זה לא כל כך אפשרי אבל אם לא אכפת לנו הוא מאוד ישמח להעלות שירה וטקסטים שלו על גבי מוזיקה שלנו. אז אמרנו שזה נשמע מעניין, יש לנו שלושה קטעים שיצרנו עבור האלבום Hidden Album שלא הקלטנו לבסוף וחשבנו להקליט אותם ולשלוח לו שיעלה עליהם שירה ולהוציא אי.פי. כזה. אנחנו נשלח לו את הקטעים הוא יקליט עליהם שירה, אני מקווה שזה ייקח עד חצי שנה, ואם זה יילך אז גם נביא אותו לפה.

ולמה פניתם לאינדיגוגו?
מסיבה מאוד פשוטה, שאין לנו כסף. הרבה פעמים אמרו לנו שאנחנו דורשים יותר מדי כסף על הפרויקטים שלנו וזה בעצם לא עולה כל כך הרבה אבל האמת היא שהתהליך של הקלטת אלבום הוא מאוד יקר. חוץ מזה, אנחנו רוצים להוציא את האי.פי. בפורמט של תקליט ויניל, שזה דבר מאוד יקר. 

אז לא עדיף להעלות פשוט את המוזיקה לאינטרנט, לבאנדקאמפ? לא יותר שפוי?
זה עדיף אבל אני קצת אולד סקול במובן שאני מאוד אוהב שיש מוצר מוכן כמו דיסק או תקליט. זה כמו לשים נקודה על משפט שסיימת להגיד. אנחנו נעלה את זה גם לבאנדקאמפ אבל זה פחות מגניב, באמת. חוץ מזה, חצי מהדפסות של התקליטים בכלל ילכו ללייבלים וסוכנויות בוקינג שעדיין היום מעדיפות דיסק.

בתור הרכב אחד מהוותיקים בסצנה הזאת שנוצרה של אינדי ישראלי, בפרספקטיבה של עשר שנים, איך אתה רואה את מה שקורה היום במוזיקה העצמאית בארץ? יש לה עתיד, או שזו מין ביצה מבעבעת שנשארת במקום?
אני מרגיש שבעיקר אין סצנה. יש מלא אנשים שמנגנים, אבל אין למשל סצנת אוונגרד או סצנת נויז או סצנת רוק. אם אני רוצה להקים הרכב אוונגרד נויז אין לי באמת למי להתקשר כדי להקים הרכב כזה. אני עובד בלבונטין ואני רואה הרבה פעמים למשל הופעות נויז שבאים אליהם שישה-שבעה אנשים. מאתיים איש זו כבר סצנה, קטנה אבל בכל זאת, אז אם מתוך מדינה של שבעה מיליון איש מגיעים רק שישה-שבעה אנשים אז זו לא סצנה, אני מצטער. 

אז למה לא באים יותר אנשים?
אני חושב שזה עניין של תרבות. תחשוב שלמשל היית פותח בית-ספר למוזיקה חדשה, שזה גם נויז, אוונגרד, מוסיקה קלאסית מודרנית, ולאט לאט אנשים היו מגיעים לבית ספר שלך ובאמת היו מתעניינים בכל מה שאתה מספר להם, ואז לאט לאט אתה בונה סצנה. יש המון אנשים בארץ שלא יודעים שחוץ מגלגל"צ יש דברים אחרים, זה לא כי הם מטומטמים אלא פשוט כי הם לא יודעים שיש דברים אחרים. בתרבות אין כסף, תמיד היו אנשים שעוזרים ותומכים באמנות כדי שהיא תתקיים. אני מרגיש שדברים קורים, אבל זה היום הרבה יותר קשה כי יש אוברדוז מטורף של להקות ואמנים. הכל בעצם התערבב היום, וכל מה שנקרא היום אינדי אני בגדול לא כל כך מבין מה זה. אינדי זה הרי קיצור לאינדיפנדנט, והרי הכל היום זה אינדיפנדנט, כל אחד היום יכול לשלוח מייל לאיזה סוכנות בוקינג או להעלות מוזיקה אז בעצם כולם היום אינדיפנדנט. 

זה בעייניך דבר מבורך?
תראה, כשהתחלנו ב-2002 היה לנו למשל מאוד קשה למצוא מקומות להופיע, בזמנו בקושי הצלחנו לקבוע הופעה בג'ה פאן.

מצד שני אז הייתם כמעט לבד.
אני לא יודע אם היינו לבד או שהיו עוד להקות שניגנו דברים דומים ופשוט לא הופיעו. אבל בעצם היום, בגלל שכל כך קל להופיע וכל כך קל לקבוע הופעה, אנשים כבר לא יודעים לאיזו הופעה ללכת ולמה. יש מלא הרכבים שקמים לחודש-חודשיים ונעלמים. 

אז אנשים נשרפים מהר? בנאדם שמקים היום להקה בעצם מופיע באוזןבר, מופיע בלבונטין, מופיע באיזה אינדינגב ואז אין לו לאן ללכת יותר?
אני חושב שכן. הדרך של מוזיקאי היא מאוד ארוכה וקשה, עושים מיליון מיילים ומיליון שיחות טלפון וקבצים ורק מזה אפשר לעשות איזו תערוכת אומנות, זה לא נגמר. אתה חושב שאוטוטו זה קורה וזה לא, זה פשוט לא קורה.

אתם לעומת זאת מצליחים לשרוד כבר עשור.
אנחנו מצליחים להמשיך בעיקר כי אנחנו לא מופיעים הרבה בארץ, ומעדיפים להופיע בחו"ל. בארופה יש הרבה יותר מקום, אפשר להופיע היום בברלין ומחר להופיע בפאריז. אני מאוד רוצה להופיע בארץ אבל הרבה פעמים אתה מבין שאתה מבזבז יותר זמן וכסף כדי להכין את עצמך להופעה. אתה מבזבז כסף על חדר חזרות, פלאיירים וכו' ואז אף אחד לא בא להופעה. לא שמישהו חייב לבוא כמובן, אבל אני החלטתי שיותר נכון להופיע בארץ מעט, ואז מגיע מספיק קהל שאנחנו אוהבים. לא אכפת לי להופיע גם מול עשרים איש אבל זה נהיה לא הגיוני שאני צריך לשלם כסף כדי להופיע. בגלל זה אני לא מבין למשל את אינדינגב, כי באינדינגב יש הרכבים שמקבלים כסף וכאלו שלא, למרות שהם הרכבים כבר די ותיקים, כי האמרגנים חושבים שהם לא מביאים מספיק קהל. אז אם אתם חושבים שהם לא מביאים מספיק קהל אז אל תביאו אותם לסיטואציה הזו.

היית רוצה להצליח יותר?
אני חייב לומר שאני מאושר, כי אני לא מנגן בלהקות שאני לא אוהב ולא עושה דברים שאני לא אוהב, במקביל אני עושה עבודה יותר סטנדרטית כדי להתפרנס וזה לא נורא, ואני עושה את מה שבא לי. אתה יודע, כל העניין הזה זה כמו לעמוד בתחנה לחכות לאוטובוס. מוצאי שבת, השעה שבע ברגל, אתה מחכה, האוטובוס לא מגיע, אתה אומר אולי אני כבר אלך ברגל, אתה מתלבט, מתחיל ללכת- ואז האוטובוס עובר ואתה מפספס אותו. אני כמעט בטוח שאם אני אעזוב את כל מה שאני עושה עכשיו, דברים יתחילו לקרות. אם אני אמות היום, פתאום יתחילו לכתוב עליו וישלחו מיילים ויהיו הופעות...אבל אני לא אמות היום, אני לא אעשה להם את זה. אני חושב שאני פשוט אגיע בסוף.