אחד
ההרכבים הכי וותיקים במרחב המוזיקלי שמחוץ לרדיו הישראלי, קרוזנשטרן ופארוחוד,
מציינים השנה עשור לתחילת פעילותם. במציאות שבה הרכבים נולדים ומתים בקצב מהיר
יותר מקצב תחלופת הפאבים בתל אביב, זה בהחלט לא דבר של מה בכך, בעיקר כשקרוזנשטרן
לא נשמעת כמו אף להקה באזור. התמהיל הביזארי של Pאנק, הארדקור,
כלזמר, מטאל, ג'אז, פרי ג'אז ומוסיקה קלאסית נשמע בלתי סביר היום בדיוק כמו לפני
עשר שנים, והתחושה הזו שאין למאזין מושג מה הולך לקרות בקטע של קרוזנשטרן בעשר
שניות הבאות היא תמיד משמחת. קרוזנשטרן עושים לאחרונה צעד שהולך ונהיה פופלארי
יותר ויותר- הקמת פרויקט מימון ישיר, דרך האתר (הקישו על הקישור) indiegogo שבו המעריצים תורמים כסף
הקלטת אלבום ישירות לאמן (אמנדה פאלמר הקליטה לאחרונה אלבום בשיטה זו). קרוזנשטרן
רוצים להקליט אי. פי. עם סולן להקת Oxbow יוג'ין רובינסון, ופונים אל המעריצים לעזרה
במימון. לכבוד חגיגות העשור ולכבוד עליית פרויקט המימון, שוחחתי עם איגור
קרוטוגולוב, סולן ומנהיג הלהקה, על החיים, היקום וכל השאר.
כשהתחלתם
לנגן ב-2002 לא היה שום דבר באזור שנשמע כמוכם. איך הגעת בעצם לנגן ולהלחין דברים
כאלה? איך אתה בעצם ניגש להלחין קטע?
באזור
לא היו דברים כמונו, אבל תמיד התעניינתי בדברים שקורים בחו"ל. כשהתחלנו
הקשבתי למלא מוזיקה, למרות שבשלוש שנים האחרונות אני שומע רק מוזיקה קלאסית. אני
מלחין את המוזיקה לקרוזנשטרן באופן דומה למוסיקה קלאסית, בעצם כל קטע של קרוזנשטרן
הוא מין סימפוניה קטנה. אני אוהב את הגישה הזו, זה לא בדיוק כמו לשבת ולהלחין שיר.
כשאתה מלחין שיר הכל פחות או יותר מובן, כשיש לך מנגינה ואתה יודע איך הפזמון נשמע
, בעצם כל שאר העבודה אלו העיבודים. בהלחנה קלאסית זה משהו אחר.
מאיפה
באה הקופצנות של המוזיקה של הלהקה? אתה מלחין קטע של כמה שניות ומשתעמם ועובר
הלאה, כמו ADHD? או שאתה מדביק כל מיני קטעים קטנים יחד?
אני
לא מדביק שום דבר, אלו דברים שבאים בטבעיות. בעצם אם תקשיב למוסיקה קלאסית, לאיזו
סימפוניה, אתה בעצם מבין שקורים שם המון שינויים כמו החלפות קצב ושינויי סולמות,
קורים שם לא פחות דברים מבקטע של קרוזנשטרן, יש שם המון התרחשות. אני בעצם לא
המצאתי שום דבר. אני חושב שאנחנו מנגנים מוסיקה קלאסית, פשוט עם כלים חשמליים.
אז
למה בעצם בחרת בפורמט של להקת רוק ולא הלכת על קריירה של מלחין קלאסי?
פשוט
כי זה הרבה יותר קל. לעבוד עם תזמורת זו עבודה מאוד קשה, אני לא יודע איך המלחינים
הקלאסיים מסתדרים עם זה. לדעתי מצאתי את המוזיקאים הכי טובים בארץ שיודעים לנגן את
זה, רוצים לנגן את זה וגם מביאים מעצמם ולא סתם רוצים שאשלם להם. צריך לזכור
שבעיניי קרוזטנשרן זה פרויקט, לא להקה.
למה?
כי
כל אחד מאיתנו עושה גם דברים אחרים, בוריס (מרצינובסקי, נגן האקורדיון) למשל עושה
המון דברים אחרים, וגם אני והשאר. זה פשוט פרויקט שקם והוא גם יכול באיזשהו שלב
להפסיק ואנחנו יכולים להגיד: טוב, בוא נעזוב את זה בינתיים ונעשה כל אחד דברים
אחרים. זה פרויקט שהוא בנוי סביב אנשים שעושים גם דברים אחרים.
עד
כמה זה פרויקט שלך ועד כמה יש סיי לנגנים האחרים?
במקור
הרעיון היה שלי. אני אמנם מלחין את הקטעים של קרוזנשטרן אבל ברור שאם במקום רוסלן
(גרוס, קלרינטיסט הלהקה) היה מנגן מישהו
אחר זה היה נשמע אחרת לגמרי. גיא (שכטר, המתופף) למשל, בנאדם שאוהב מטאל וגראנג'
ונויז, אז זה גורם לו לנגן בצורה מסוימת וגם אני מתחבר לזה ובהופעות יכולים להיות
רגעים שבהם אנחנו נשמעים כמו ללהקת מטאל. אם הייתי מנגן אם מישהו אחר במקום גיא זה
היה אחרת לגמרי, ויש לי מזל כי אני מאוד אוהב לנגן עם גיא. צריך להבין שיש
בקרוזנשטרן קטעים מוסיקליים שהם מאוד לא פשוטים, והרבה פעמים אנשים שמנגנים איתם
מגיעים בלהקה לחזרה ואומרים- בוא ננסה לנגן את זה, עד שהם מתייאשים. בקרוזנשטרן זה
לא קורה כי אנחנו טוחנים אתה הקטעים עד שהם עובדים.
איך
פיתחת את הסגנון המיוחד שלך על באס?
אני
בכלל הגעתי מרקע של תופים, עוד בבריה"מ לשעבר. התחלתי פשוט להתאמן על באס
ועניין אותי לנגן בבאס לא כמו גיטרת באס אלא כמו גיטרה חשמלית, פשוט עם מיתרים של
באס. אני רואה את עצמי כגיטריסט חשמלי שבמקרה מנגן על באס.
ואיך
התחלת לשיר כמו שאתה שר? אני הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה עובר לך בראש כשאתה שר.
שאלה
טובה, אלו השאלות הכי קשות. פשוט ככה אני שר...אני חושב שלהופיע ולשיר ולנגן זה
דברים נורא קשה להבין אותם, זה סוג של אנרגיה שבאה מאיפשהו, אני לא יודע מאיפה, זה
לא שאני יכול להגיד לך- אוקיי, השירה הזו באה מהמקום הזה והזה ואם אתה רוצה ללמוד
ולהבין את זה אז פשוט תיגש לשם. אין לי מושג.
עד
כמה אתה תופס את המוסיקה שלך בצורה רצינית? הרבה פעמים יש תחושה של קרקס כשאתם
מנגנים, ויש לך גם פרויקטים כמו הקארטה בנד שמנגנים בצעצועים.
אני
לוקח את זה נורא ברצינות. אבל אני חושב שבכל דבר הכי רציני בעולם צריך להיות קצת
הומור. יש הרבה דברים כמו למשל רוק מתקדם שהוא נורא רציני, וזה פחות מעניין אותי. יכול
להיות שבגלל זה אני מנגן בלהקת רוק ולא בתזמורת. אבל המוזיקה מאוד רצינית, זה לא
שחיפשנו לעשות צחוקים. גם במקרה של הקארטה באנד, זה יותר פשוט עניין אותי להקליט
מוזיקה עם סאונד של צעצועים. אני אגב רוצה להקליט עוד אלבום עם הקארטה באנד אבל
כרגע זה לא מתחיל כי אני מחפש קלרינט צעצוע מסוים ולא מוצא אותו אז עוד לא התחלנו
חזרות.
בוא
נדבר רגע על הדבר שלשמו התכנסו לכאן- האי.פי. שלכם עם יוג'ין. איך הגעתם לעבוד
איתו?
במקור
רצינו לחלוק דיסק עם הלהקה של יוג'ין, Oxbow, שזו להקה שאני נורא אוהב. אבל אז יוג'ין
אמר שלוגיסטית זה לא כל כך אפשרי אבל אם לא אכפת לנו הוא מאוד ישמח להעלות שירה
וטקסטים שלו על גבי מוזיקה שלנו. אז אמרנו שזה נשמע מעניין, יש לנו שלושה קטעים
שיצרנו עבור האלבום Hidden Album שלא הקלטנו לבסוף וחשבנו להקליט אותם ולשלוח
לו שיעלה עליהם שירה ולהוציא אי.פי. כזה. אנחנו נשלח לו את הקטעים הוא יקליט עליהם
שירה, אני מקווה שזה ייקח עד חצי שנה, ואם זה יילך אז גם נביא אותו לפה.
ולמה
פניתם לאינדיגוגו?
מסיבה
מאוד פשוטה, שאין לנו כסף. הרבה פעמים אמרו לנו שאנחנו דורשים יותר מדי כסף על
הפרויקטים שלנו וזה בעצם לא עולה כל כך הרבה אבל האמת היא שהתהליך של הקלטת אלבום
הוא מאוד יקר. חוץ מזה, אנחנו רוצים להוציא את האי.פי. בפורמט של תקליט ויניל, שזה
דבר מאוד יקר.
אז
לא עדיף להעלות פשוט את המוזיקה לאינטרנט, לבאנדקאמפ? לא יותר שפוי?
זה
עדיף אבל אני קצת אולד סקול במובן שאני מאוד אוהב שיש מוצר מוכן כמו דיסק או
תקליט. זה כמו לשים נקודה על משפט שסיימת להגיד. אנחנו נעלה את זה גם לבאנדקאמפ אבל
זה פחות מגניב, באמת. חוץ מזה, חצי מהדפסות של התקליטים בכלל ילכו ללייבלים
וסוכנויות בוקינג שעדיין היום מעדיפות דיסק.
בתור
הרכב אחד מהוותיקים בסצנה הזאת שנוצרה של אינדי ישראלי, בפרספקטיבה של עשר שנים,
איך אתה רואה את מה שקורה היום במוזיקה העצמאית בארץ? יש לה עתיד, או שזו מין ביצה
מבעבעת שנשארת במקום?
אני
מרגיש שבעיקר אין סצנה. יש מלא אנשים שמנגנים, אבל אין למשל סצנת אוונגרד או סצנת
נויז או סצנת רוק. אם אני רוצה להקים הרכב אוונגרד נויז אין לי באמת למי להתקשר
כדי להקים הרכב כזה. אני עובד בלבונטין ואני רואה הרבה פעמים למשל הופעות נויז
שבאים אליהם שישה-שבעה אנשים. מאתיים איש זו כבר סצנה, קטנה אבל בכל זאת, אז אם
מתוך מדינה של שבעה מיליון איש מגיעים רק שישה-שבעה אנשים אז זו לא סצנה, אני
מצטער.
אז
למה לא באים יותר אנשים?
אני
חושב שזה עניין של תרבות. תחשוב שלמשל היית פותח בית-ספר למוזיקה חדשה, שזה גם נויז,
אוונגרד, מוסיקה קלאסית מודרנית, ולאט לאט אנשים היו מגיעים לבית ספר שלך ובאמת
היו מתעניינים בכל מה שאתה מספר להם, ואז לאט לאט אתה בונה סצנה. יש המון אנשים
בארץ שלא יודעים שחוץ מגלגל"צ יש דברים אחרים, זה לא כי הם מטומטמים אלא פשוט
כי הם לא יודעים שיש דברים אחרים. בתרבות אין כסף, תמיד היו אנשים שעוזרים ותומכים
באמנות כדי שהיא תתקיים. אני מרגיש שדברים קורים, אבל זה היום הרבה יותר קשה כי יש
אוברדוז מטורף של להקות ואמנים. הכל בעצם התערבב היום, וכל מה שנקרא היום אינדי
אני בגדול לא כל כך מבין מה זה. אינדי זה הרי קיצור לאינדיפנדנט, והרי הכל היום זה
אינדיפנדנט, כל אחד היום יכול לשלוח מייל לאיזה סוכנות בוקינג או להעלות מוזיקה אז
בעצם כולם היום אינדיפנדנט.
זה
בעייניך דבר מבורך?
תראה,
כשהתחלנו ב-2002 היה לנו למשל מאוד קשה למצוא מקומות להופיע, בזמנו בקושי הצלחנו
לקבוע הופעה בג'ה פאן.
מצד
שני אז הייתם כמעט לבד.
אני
לא יודע אם היינו לבד או שהיו עוד להקות שניגנו דברים דומים ופשוט לא הופיעו. אבל
בעצם היום, בגלל שכל כך קל להופיע וכל כך קל לקבוע הופעה, אנשים כבר לא יודעים
לאיזו הופעה ללכת ולמה. יש מלא הרכבים שקמים לחודש-חודשיים ונעלמים.
אז
אנשים נשרפים מהר? בנאדם שמקים היום להקה בעצם מופיע באוזןבר, מופיע בלבונטין,
מופיע באיזה אינדינגב ואז אין לו לאן ללכת יותר?
אני
חושב שכן. הדרך של מוזיקאי היא מאוד ארוכה וקשה, עושים מיליון מיילים ומיליון
שיחות טלפון וקבצים ורק מזה אפשר לעשות איזו תערוכת אומנות, זה לא נגמר. אתה חושב
שאוטוטו זה קורה וזה לא, זה פשוט לא קורה.
אתם
לעומת זאת מצליחים לשרוד כבר עשור.
אנחנו
מצליחים להמשיך בעיקר כי אנחנו לא מופיעים הרבה בארץ, ומעדיפים להופיע בחו"ל.
בארופה יש הרבה יותר מקום, אפשר להופיע היום בברלין ומחר להופיע בפאריז. אני מאוד
רוצה להופיע בארץ אבל הרבה פעמים אתה מבין שאתה מבזבז יותר זמן וכסף כדי להכין את
עצמך להופעה. אתה מבזבז כסף על חדר חזרות, פלאיירים וכו' ואז אף אחד לא בא להופעה.
לא שמישהו חייב לבוא כמובן, אבל אני החלטתי שיותר נכון להופיע בארץ מעט, ואז מגיע
מספיק קהל שאנחנו אוהבים. לא אכפת לי להופיע גם מול עשרים איש אבל זה נהיה לא
הגיוני שאני צריך לשלם כסף כדי להופיע. בגלל זה אני לא מבין למשל את אינדינגב, כי
באינדינגב יש הרכבים שמקבלים כסף וכאלו שלא, למרות שהם הרכבים כבר די ותיקים, כי
האמרגנים חושבים שהם לא מביאים מספיק קהל. אז אם אתם חושבים שהם לא מביאים מספיק
קהל אז אל תביאו אותם לסיטואציה הזו.
היית
רוצה להצליח יותר?
אני
חייב לומר שאני מאושר, כי אני לא מנגן בלהקות שאני לא אוהב ולא עושה דברים שאני לא
אוהב, במקביל אני עושה עבודה יותר סטנדרטית כדי להתפרנס וזה לא נורא, ואני עושה את
מה שבא לי. אתה יודע, כל העניין הזה זה כמו לעמוד בתחנה לחכות לאוטובוס. מוצאי
שבת, השעה שבע ברגל, אתה מחכה, האוטובוס לא מגיע, אתה אומר אולי אני כבר אלך ברגל,
אתה מתלבט, מתחיל ללכת- ואז האוטובוס עובר ואתה מפספס אותו. אני כמעט בטוח שאם אני
אעזוב את כל מה שאני עושה עכשיו, דברים יתחילו לקרות. אם אני אמות היום, פתאום
יתחילו לכתוב עליו וישלחו מיילים ויהיו הופעות...אבל אני לא אמות היום, אני לא
אעשה להם את זה. אני חושב שאני פשוט אגיע בסוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה