יום שני, 17 בדצמבר 2012

געגועים למלכות דוד



הימים ימי בחירות, והמצב בכי רע. ראש ממשלה קלוש במיוחד הולך להיבחר בשלישית, ולא רק שאיש אינו מנסה להתחרות בו, להיפך, נראה שגם מתנגדיו הנחרצים רוצים בעצם להצטרף לחגיגה. המצב מבחינתי האישית כל כך עגום, שהדרך היחידה להתמחם מהפיאסקו הזה שנקרא "בחירות" הוא סרט, ועוד סרט מוזיקלי, ועוד סרט מוזיקלי ישראלי, וזהו "מסע הבחירות" המשונה, ההזוי, ועם זאת הפיוטי, של מאיר אריאל, שנערך לפני 25 שנה, סוכות תשמ"ח. אותו מסע בו ארז אריאל את להקת "כריזמא" , שני וואנים וצוות צילום, ביחד במשך שבוע חרשו את הארץ כמעט מדן ועד אילת, כשהם מופיעים מול קהלים דלילים ולעיתים אדישים, בלי כסף או תהילה, תחת איזשהו קונספט שברירי של מסע בחירות.



אריאל היה אז בן 45. לא איש צעיר במיוחד, מאחוריו הרבה מילים יפות שכתב לאחריו, קריירה שנעה בהילוך שני בין כתיבת מילים לחרישת שדות וגזברות בקיבוץ משמרות, ותחושה תמידית של ניתוק וזרות. אריאל היה נטע זר במוזיקה הישראלית, שמעטים גילו עניין באלבומיו. ב-1987 הוא בדיוק מוציא את "ירוקות", אלבומו השלישי, הסוגר את טרילוגיית (אם אפשר לקרוא לכך טרילוגיה) "שירי חג ומועד ונופל וגלוי עיניים ירוקות". זהו אלבומו היפה ביותר והאהוב עליי ביותר, וגם האישי ביותר כנראה, כשברקע מות אביו של אריאל, אותו אבא שחוזר ואומר וכו'. הציבור הישראלי לא ממש ידע לאכול את הטקסטים הארוכים והמורכבים, את צורת ההגשה הייחודית ואת האופי הבלתי שגרתי של אריאל, עוף מוזר כאמור ש"כשהוא שר- זה מדבר" כפי שהעיד על עצמו. על הצלחה מסחרית אין בכלל על מה לדבר. כך או כך, אריאל מגיע לידידו הוותיק, הגיטריסט יהודה עדר, עם הרעיון המשונה של טור מצפון הארץ ועד דרומה, תחת האטצלה של מסע בחירות. הזמן- במקביל לתקופת הבחירות שבה זכה שמיר, ושבועות ספורים לפני פרוץ האינתיפאדה הראשונה. עדר מארגן את העסק ומביא את הבאסיסט מיקי שביב שגם שר ממש מצוין, את רע מוכיח שהיה אז בסך הכל בן 17, תלמיד של עדר בבית ספר רימון, ואת ידידו של אריאל, הסנדק הגדול של הרוק הישראלי, יואב קוטנר כמובן, כקוריוז על בונגוס (שעבור זוהי תחילתה- וסופה- של הקריירה המוזיקלית שלו). באורח נס, למישהו גם עולה הרעיון של לתעד את המופע בסרט. וכך יוצא "מסע הבחירות", בבימויו של אידו סלע.




"מסע הבחירות" אינו סרט טוב במיוחד. יש בו תחושה ברורה של חפיף, מין מישמש של קטע הופעות, קצת דיבורים בוואן של הלהקה, קצת תובנות, קצת קטעים מאחורי הקלעים. הוא לא מעורר כמעט שום שאלות לגבי אופי המסע ואופי הלהקה. אין שום תהייה מה זה המסע הזה, למה יוצאים אליו, ומהם התחושות של אריאל כשהוא מופיע מול עשרה אנשים בירוחם. גם אין ממש התייחסות מעניינת לחברי הלהקה של אריאל; רע מוכיח למשל לא מוציא במשך כל הסרט אף מילה, בזמן שהייתי שמח לשמוע מה עובר עליו בתור בנאדם בן 17 שמתבקש לנגן עם בנאדם מבוגר ממנו בשלושים שנה שהוא במקרה גם גדול כותבי השירים הרוק הישראלי; ומה לגבי קוטנר, שאינו מוזיקאי בכלל, איך הוא מרגיש לחלוק אותה בה לא רק עם אריאל אלא עם מגה נגנים כמו עדר ושביב? מהבחינה הזו, הצופה נכנס לסרט עם הרבה תהיות ויוצא מהסרט פחות או יותר עם אותן תהיות. הסרט לא באמת מלמד אותנו משהו על אריאל, המסע שלו והאנשים שמסביבו.




אבל זה בהחלט סרט ראוי לצפייה, מהנה, ואפילו קאלטי. וזאת משום שהוא מספק הצצות יקרות מפז אל אריאל האיש. למשל, כשאריאל המשולהב מגלה כי ההופעה של הלהקה בעכו מסתיימת מוקדם מהצפוי בשל הפסקת חשמל (יזומה או לא), הוא לא מתבאס, הוא פשוט אומר שלום בדרכו המחויכת וממשיך הלאה. או למשל, כאשר אריאל הצרוד אינו מסוגל לשיר והוא מתנצל בפני כמה חיילים על כך שהוא נאלץ לבטל את ההופעה. כמה צניעות, כמה אגביות, כמה חוסר אגו. מעבר לכך, אריאל הוא אדם כאריזמטי ומצחיק ביותר. כאשר הוא צוחק על עצמו על כך שפעם קראו לו "הצנחן המזמר", כאילו הוא יורה ואז כותב ואז שוב יורה, זהו סטנד אפ משובח.



בנוסף, הסרט מספק כמה רגעי קאלט שמבלי להתכוון אומרים גם כמה דברים על המקום בו אנו חיים. זה קורה בעיקר בשתי סיטואציות בהן אריאל נפגש עם מפקדי צה"ל: בסיטאוציה אחת הוא מתעמת עם מ"פ דתי בצנחנים שבודק בקפידה את מילות שיריו ולבסוף מאשר אותן על בסיס זה שהוא אינו מבין אותן, ו"מה שלא מבינים- לא מזיק", וכל זאת בזמן שאריאל מתגרה בו ומתריס ש"ירושלים של זהב זה לא שיר על אהבת הארץ, זה שיר געגועים למלכות דוד". בסיטואציה שנייה, אריאל מתנצל בפני מפקדם של אותם חיילים שלפניהם הוא אינו מסוגל להופיע בשל צרידותו, וזה נוזף בו על כך שגרם לבזבוז משווע של זמן וכסף לאוגדה כולה, ומסיים בכך שהוא "הולך לספר למפקד האוגדה" על המחדל של אריאל. פשוט מבריק! רגעים משעשעים אחרים מתרחשים כאשר אריאל מופיע מול אנשים בערי פריפריה נידחות שאיש שם לא שמע את שמו, ואכן, ראש מועצת ירוחם מכנה אותו "מאיר אריאלי" וצופה יורחמי אחר מכנה אותו "מאיר עזריאל".



ויש גם מוזיקה. ומוזיקה משובחת. יש משהו מכמיר לב בלראות את אריאל, מופיע מול אנשים שממש אין להם מושג מה הוא רוצה מהם, ונותן שם את כל כולו. וכך גם עדר, שביב וכו'. הם מבצעים שירים מתוך הטרילוגיה, ואלו מעולים. בולט מאוד הביצוע של "שיר כאב" בירוחם, וכן הביצוע של "טרמינל לומינלט" בבריכה בקיבוץ סמר (עם כמה תיירות טופלס, לא לשכוח!), והשיא המוזיקלי של הסרט- הקטע "נאום בחירות" בעכו. כאשר אריאל מכריז שהוא יאפשר ל"בוחריו" לעשן קנאביס, והם מריעים לו- זהו רגע קאלטי מאין כמוהו.


ויש גם רגע אחד, המסיים את הסרט, פיוטי ונשגב. רגע אחד של קולנוע אמיתי. בלילה לאחר ההופעה בקיבוץ סמר, אריאל וחברי הלהקה רוצים לרדת לאילת. אבל אז, משום מקום, תופס אותם מבול מטורף שמציף את המדבר כולו ואת הכביש לאילת. סיכוי של פעם במיליון וזה נופל דווקא על מסע הבחירות של מאיר אריאל. הם מבלים את הלילה בקאמפינג, וכשהם מקיצים הם מבינים שאין להם ברירה אלא לחזור אחורה. ואז יש שני שוטים פשוט נפלאים, לצלילי "נשל הנחש" הנצחי כל כך של אריאל: האחד הוא של אריאל, עייף, מובס, מבואס, כשהוא מבין שאין ברירה אלא לחזור אחורה. והשני הוא שוט ארוך ואיטי במיוחד, שבו הוואן של הלהקה נוסע לאט לאט וחוצה שלולית ענקית באמצע המדבר. ואז כותרות, ונגמר הסרט. משהו בשוט הזה כל כך מהפנט, וכל כך סימבולי. מאיר אריאל, הדון קישוט של המוזיקה הישראלית, מנסה לעשות טור הופעות מטורף ברחבי ישראל, ולבסוף איתני הטבע מביסים אותו והוא נאלץ לחזור לביתו.


הסרט במלואו- ביוטיוב:




תגובה 1:

  1. כתבת מדויק מאוד על הסרט.
    הקטע עם הקצין הדתי פשוט ענק. קצין שללא ספק לא מכיר שיר אחד של מאיר מנסה על רגל אחת להבין את השירים שלו. לך תסביר לו שאנחנו גם 20 שנה אחרי עדיין מנסים..

    השבמחק