הם לא נחמדים

השנה מסתיימת לה עוד כה ימים ספורים. החדשות הטובות הן שבני המאיה טעו בחישוביהם והעולם עוד לא נחרב. החדשות הרעות הן שאין לנו עכשיו יכולת להעריך מתי זה יקרה. בכל מקרה, סוף שנה הוא תמיד זמן שבו עושים כל מיני רשימות ניימדרופינג עמוסות של אלבומי השנה וכו'. אין לי הרבה מה לתרום בנושא, יש בלוגרים שעושים את זה טוב בהרבה ממני. אבל אני רוצה לחזור אחורה בזמן, לזמנים מוזיקליים טובים יותר, טובים בהרבה. אני רוצה לחזור לשנה שהתייחסתי אליה כמה פעמים בבלוג, וזו שנת 1972, 40 שנה אחורה. זו שנה עמוסה בכל טוב, והתייחסתי אליה לפחות שלוש פעמים ב-2012, כשכתבתי על "טרנספורמר" של לו ריד, על “Thick as a Brick” של ג'טרו טאל ועל “Obscured by clouds” של פינק פלויד. מכיוון שממש עוד כמה ימים עוברים ל-2013, ואז יתחיל גל חדש של "ארבעים שנה ל...", אני רוצה להספיק לדבר על שני אלבומים שיצאו ב-1972, שהמרחק הגיאוגרפי בינם הוא בערך 20,000 קילומטר, והם גם לא דוברי אותה שפה, אבל יש להם שפה מוזיקלית דומה והם עוסקים באותו נושא- אפליית האדם השחור בארה"ב. האחד, מהאלבומים המפורסמים ביותר שעסקו בנושא, הוא Attica Blues של הג'אזיסט הזועם ארצ'י שפ, והשני הוא המחזמר "אך תקרא לי שחור" שנעשה כאן בארץ. האלבום של שפ הוא תולדה ותגובה ישירה של מאבקם של השחורים לשיוויון זכויות, ו"אל תקרא לי שחור" הוא הזדהות ישראלית די מפתיעה, ואלבום מצוין אך נשכח למדי.

קצת כתבתי על שפ, אחד הסקסופוניסטים האהובים עליי, בפוסט על "משפחת" קולטריין. Attica Blues  שלו הוא אחד מאלבומיו המפורסמים ביותר, המרתקים ביותר, והטובים ביותר; מלבד היותו נגן בולט מאוד באותה תקופה, שפ היה גם מאוד מעורב פוליטית. הוא הקדיש קטעים וקינות מוזיקליות גם למלקולם אקס וגם למארטין לותר קינג, ובחלק מאלבומיו מופיעים קטעי ספוקן וורד חברתיים בביצועו הדראמטי. Attica Blues הוא בעצם האלבום הראשון של שפ שכולו על טהרת מחאת השחורים והכח השחור (אם כי בהחלט לא הראשון אי פעם, מאקס רואץ' למשל הוציא כבר ב-1960 אלבום חלוצי בנושא שנקרא We Insist! Freedom now). בנוסף לחידוש הזה, שפ עשה כאן צעד מוזיקלי גדול ודי נועז על עבר המוזיקה השחורה הפופלארית. זהו למעשה אלבום קרוסאובר שכזה, הכלאה בין ג'אז, אוונגרד, בלוז, סול, אר אנ בי, סווינג וFאנק, מין אלברט איילר פוגש את ג'יימס בראון. שפ מנסה להוכיח שכל הסגנונות השונים האלו מתמזגים למורשת שחורה אחת. זה פרויקט גרנדיוזי ביותר שמשתתפים בו לא פחות מארבעים מוזיקאים שונים- זמרים, זמרות, גיטריסטים, באסיסטים, פסנתרנים, סקסופוניסטים, כנרים, נגני Brass, כותבי ומקריאי טקסטים, כשמעל כולם מנצח שפ, לפעמים על הטנור שלו, שאין זועף ממנו, ולפעמים על סקסופון הסופראן שבידיו נשמע שבור ומעוקם. לשפ יש סאונד ויכולת הבעה נפלאים, אבל המוזיקה המצוינת שיוצר כלל האנסמבל הענק ששפ ריכז כאן היא העניין. מעבר לבלנד המופלא של מוזיקה שחורה לסוגיה, יש כאן גם גישה חריפה שלא לוקחת שבויים. שם האלבום הוא רפרנס ברור למהומת אסירים בכלא בג'ורג'יה, יש כאן קטע שמוקדש לחבר "הפנתרים השחורים" ג'ורג' ג'קסון, וטקסטים ישירים מאוד. זו מוזיקה שחורה בשיאה.

וממש בצד השני של העולם, המחאה השחורה ואולי אפילו קולות כמו זה של שפ עצמו נופלים על אוזניים שמאזינות להם בקשב רב. קודם כל, קמה כאן תנועת "פנתרים שחורים" מקומית שמנהיגיה שאבו השראה ואפילו נפגשו עם מנהיגי התנועה האמריקאית המקורית. חוץ מזה, דן אלמגור הנמרץ ראה לנכון להתייחס למחאה ולמוזיקה השחורה, וביחד עם המעבד והמלחין בני נגרי (שממש אינו מוכר מספיק) החליט לכתוב מחזמר בנושא. המוזיקה שבני נגרי כתב לא נשמעה עדיין באוזני הקהל הרחב בישראל, פתאום היה שם Fאנק וג'אז וגרוב וכל אות סגנונות שחורים נפלאים ששפ עירבב באלבום שלו. במחזמר השתתפו שבעה זמרים שהופקד עליהם לבצע את השירים החדשניים האלו, בינם עוזי פוקס, רותי נבון (המדהימה, אחת הזמרות הכי טובות שהיו אי פעם בארץ), אברהם פררה בעל קול הבאריטון הבלתי נלאה ולא אחר ממאסטרו דודו זר, שמתגלה כאן כזמר סול מבוזבז לחלוטין. למרות שהמחזמר הזה זכור בעיקר בגלל השיר "יום יבוא", השירים כאן גם כתובים וגם מבוצעים בצורה נהדרת, ויש משהו מרגש בעובדה שמישהו טרח לכתוב מחזמר שמתעסק בבעיות של אחרים. את האלבום של שירי "אל תקרא לי שחור" שמעתי לפני שנים רבות וחיפשתי אחריו הרבה, וכבר היה מי שטען בפניי שהאלבום לא מיוצר יותר כדיסק, ולשמחתי ממש לפני כמה ימים נתקלתי בו בת"א, ופתאום נזכרתי גם באלבומו של שפ. רק חבל שאין בעטיפת "אל תקרא לי שחור" קרדיט לנגנים המעולים המשתתפים באלבום, אם למישהו יש מושג מי אלו אנא הגיבו.  עדכון מה-20 באפריל- כותב לי מלונדון בני נגרי, וחושף קצת מהמסתורין סביב נגני האלבום:

"חלק מהשירים הוקלטו באולפני "קולינור" המפוארים עם נגני אולפן, אם זכרוני אינו מטעני, אלונה טוראל ניגנה פסנתר, יגאל חרד ניגן גיטרת לווי. שני השירים שנכתבו ממש בסוף - "יום יבוא" ו"שחורה ונאווה" הוקלטו באולפן קטן ברח' הירקון, אולפני גָארֶט) שהייה בבעלותם של שני היפיס אנגליים, ביגס ו-ווֹלי. בהקלטות אלה השתתפו חברי "הסיגנונות" (מעוזי והסיגנונות"). אני זוכר את השם אייב אורצ'ובר... מי שניגן חליל ב"קליפסו בשחור ולבן" ו"מי רצח את בסי סמית" היה עבדך הנאמן, כותב שורות אלה.כמו כן אני הוא זה המנגן חליל גם ב"עד מתי" וגם נגן אורגן ההאמונד ב"יום יבוא". מאיר ישראל היה המתופף של עוזי שהשתתף בהקלטת "יום יבוא" ו"שחורה ונאוה",  ואם הסניליות מוותרת לי היום, אז ייתכן כי המתופף בסשנים של קולינור היה יוסי (פפו) לוי."

אז זה כנראה הפוסט האחרון ל-2012. נתראה בשנה החדשה. וד"ש לבני המאיה, שבטח היו נורא מתבאסים אם היו יודעים שפספסו את האפוקליפסה.