בפוסט הקודם כתבתי על פועל
שחור, ג'ון אנטוויסל, שעבר אחרי הרבה שנות "פרך" לקדמת הבימה. מושא
הפוסט הנוכחי פחות ראוי לתואר פועל שחור, ויותר נכון לקרוא לו- סופר צללים. קשה
לומר שהוא נחבא אל הכלים, והיצירה שלו- כגיטריסט וכותב שירים- הייתה ועודנה אהובה
ומוערכת; הוא לא "התגלה" פתאום ככותב שירים מעולה, אבל כן בער לו לצאת
מהצללים ולבוא קדימה, וגם, כן, לשיר. האיש הזה הוא גאון הגיטרה, והאיש עם הפרצוף
שהדבר היחיד שאולי יותר משונה ממנו זה הקול שלו, וזה מר רולנד ס. האוורד (Rowland
S. Howard) האוסטרלי.
כל מי שמכיר קצת את השם רולנד
ס. האוורד יודע שמדובר בגיבור גיטרה. ואכן, הסאונד המופלא של רולנד- מין גיטרת סרף
מלוכלכת וגסה שסורטת את האוזן עם הרבה דיסטורשן מנוכר- הוא כל כך ייחודי שאי אפשר
לפספס אותו. רולנד הוא ממש לא גיטריסט וירטואוז של סולואים הנדריקסיים, הטאץ' שלו
מאוד מיניליסטי בסך הכל, אבל הכל אצלו זה הסאונד הזה של גיטרת פנדר ג'גואר (גיטרה
ששימשה הרבה להקות סרף בסיקסטיז, ואחרי שרולנד ניגן בה, פתאום המון גיטריסטים רצו
גם); הוא מוזיקאי של סאונד וגישה, ובסופו של דבר בכל הקשור לטעם אישי, אלו
המוזיקאים האהובים עליי- לא גאונים וירטואוזים טכניים (כי תמיד תמצא מישהו שמנגן
יותר מהר ממך, זו לא הפואנטה) אלא הנגנים עם הסאונד והגישה הנכונים (למשל אלברט
איילר או מארק ריבו, שאולי מבחינת יכולת טכנית הם מוגבלים אבל הסאונד שלהם בלתי
ניתן לחיקוי).ובמקרה שלו, רק מעצם העובדה שרולנד מחזיק גיטרה, הטמפרטורה בחדר עולה
בכמה מעלות, הוא מכניס כל כך הרבה מתח ועניין, וזו המהות של נגינת גיטרה בעיניי,
לא כמה סולמות לדקה אתה מנגן. מעבר ליכולות של רולנד, משהו בפרסונה הבימתית שלו
מאוד מושך את העין- הפרצוף הזה שנראה כמו בן אבוד למשפחת אדמס, הרזון החולני הזה,
העמידה הנונשלנטית עם הסיגריה בפה וההלקאה הנמרצת של הגיטרה...תקראו את הביקורת הנפלאה הזו של אסטרו-בוי בשרת העיוור מלפני כמה שנים ותבינו למה אני מתכוון. האיש מרתק.
רולנד הוא אחת הדמויות הכי חשובות
שפעלו בעולם הפוסט-פאנק בשנות השמונים, וחלק מהמאפיה האוסטרלית-ברלינאית הגדולה
שכללה כמובן את ה-Birthday
Party שרולנד הנהיג ביחד עם ניק קייב (במאמר מוסגר- זו אחת הלהקות
האהובות עליי בעולם, ומכיוון שכבר כתבתי על קייב די הרבה בבלוג אני שומר את הדיון
בה למועד אחר), חבורת המוזיקאים שקייב יהפוך אחר כך ל-The Bad Seeds, להקת Crime and the city solution
המעולה שהנהיג סיימון בוני, איינשטורצן נויבאוטן של בליקסה ברגלד ושות', ועוד
נספחים כמו אניטה ליין שהייתה בת זוג של קייב וכתבה שירים לכמה מהחבר'ה, הגיטריסט
הוגו רייס שהסתובב גם הוא באזור ואפילו מלכת הסליז-ביזאר לידיה לאנץ'.
החוט המקשר בין כל המיני-סצנה הזו היה רולנד,
וההשפעה שלו הייתה עצומה: רולנד הפך במו ידיו את הסאונד של ה-Birthday Party (שעדיין קראו
לעצמם The Boys Next
Door) על פיו, הכניס את סאונד הגיטרה הכל-כך מפורסם שלו,
ושינה את הלהקה לחלוטין; למעשה
הוא היה משמעותי בלהקה, ותרם לה חומרים, לפחות כמו קייב, אם לא יותר. אבל שם הוא
השאיר לקייב, ללא ספק אחד הסולנים המדהימים ביותר בהיסטוריית הרוק, את הבלעדיות על
המיקרופון (למעט כמה שירים ספורים). ההמשך היה ל-Crime של בוני, שלמעשה סוג של קמה
על חורבות הבירת'דיי (שעל חורבותיה קייב גם הקים את הסידס- אתם עוקבים?) שם האוורד
הרגיש די בבית- בלהקה היו גם מיק הארווי מהבירת'דיי והסידס (בעצמו סוג של אנדרדוג
נצחי), וגם אחיו של רולנד, הארי, על הבאס. זו הייתה סוג של להקה מתחרה לסידס של
קייב, והדימיון בין קולותיהם של קייב ובוני מאוד ניכר לאוזן (למרות שבוני נשמע
יותר כמו ג'ים מוריסון מקייב, ואם להודות על האמת- בוני הוא זמר אפילו טוב יותר).
גם כאן התרומה של רולנד ברורה, ואי אפשר לפספס את הגיטרה שלו שבזכותה אפילו יצא לו
להופיע הופעה בלתי נשכחת ב"מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס (ראה וידאו
למטה) , אך גם כאן הוא לא יכול היה להתחרות בסולן מעולה וכאריזמטי כמו בוני.
ובחיי
גיבור-גיטרה-שרוצה-להיות-זמר מגיע הרגע שבו הוא ואומר לעצמו: אני רוצה להקים להקה
משלי ולשיר. ב-1986 רולנד עושה את זה בדיוק- הוא חותך מ-Crime ואיתו עורקים אחיו הארי
ומתופף הלהקה שענה לשם המשונה ביותר Epic Soundtracks (שמו האמיתי היה קוין פול גודפרי, אם זה חשוב למישהו).
רולנד מצרף לעמדת הקלידים את ג'נבייב מקגוקין, מכרה וותיקה וחברה ידועה במאפיה
האוסטרלית, שתרמה בעבר כמה טקסטים לבירת'דיי פארטי ובשלב מסוים גם הייתה בת זוגו
של רולנד. רולנד החליט פעם אחת ולתמיד לקחת את המושכות והפוקוס אליו. ללהקה החדשה
הזו הוא קרא These Immortal
Souls, ואלבום הבכורה (מתוך שניים), עליו אני רוצה לדבר, נקרא Get Lost (Don’t lie), משנת 1987.
את זה שרולנד גיבור גיטרה- כמו
שג'ון אנטוויסל היה גיבור באס- כולם ידעו כבר אז; אבל עכשיו הוא היה צריך להוכיח
את עצמו כזמר ופרונטמן, וזה כבר הרבה יותר קשה. עד עכשיו היה לרולנד קל לעמוד
מאחורה עם סיגריה קבועה בפה והבעה קפואה ואדישה על פני הליצן המת והעצוב שלו, ולתת
בראש בשקט עם הפנדר ג'אגואר; אבל עכשיו הפוקוס הוא עליו. קודם כל- האם הוא יכול
בכלל לשיר? הוא לא קייב ולא בוני, זה בטוח. אבל מסתבר, איזו הפתעה נעימה, שיש
לרולנד מה להגיד גם בתור זמר, ויותר מזה, הוא שר קצת כמו שהוא מנגן- לכאורה אדיש
ומונוטוני, אבל מאוד מתריס ומעוות, כאילו הוא יורק את הטקסט, קצת כמו שיין מק'גוון.
הקול של רולנד מוזר, רזה מאוד וגם מזייף, אבל מלא נוכחות וביטחון. בהקשר הזה רולנד
די מזכיר לי עוד גיבור גיטרה\סופר צללים שעבר קצת יותר מאוחר מעמדת הגיטריסט
הביישן לעמדת הפרונטמן, וזה ברי סחרוף. את הגיטרה הכל כך דומיננטית שלו רולנד
דווקא שם יחסית בצד, וגם לראשונה (נדמה לי) הוא מתנסה בגיטרה אקוסטית. למעשה הכלי
הכי דומיננטי באלבום הוא הפסנתר של ג'נבייב, בהחלט מפתיע לאלבום שאחראי אליו
גיטריסט.
מי שמצפה לטירוף הרועש של ימי הבירת'דיי יתבדה,
מדובר באלבום מלנכולי אפל ומהורהר, שקצת דומה לעבודה של רולנד אצל Crime and the city solution.
השיר הראשון, “Marry me (lie!lie!)” מציג את המשנה של
רולנד, האלבום וההרכב כולו. "האם יהיה לנו ירח דבש, קטנה? שקרי בבקשה, שקרי
בבקשה!" מייבב רולנד בקול העקום שלו לצליל פסנתר הקברט של ג'נבייב, ונשמע כמו
הלוזר האולטימטיבי של כל הזמנים, וכל כך נוגע ללב. כשרולנד נותן ביצוע ל-“Hey
Little child” של אלכס צ'ילטון, הוא נשמע כמו הילד הדחוי של השכבה
שמנסה להתפרץ למסיבה של המקובלים ולהשתולל על הבמה, וצ'ילטון בוודאי לא דמיין
בסיוטים הכי גרועים שלו את האופן בו רולנד צורח את ה"היי" בפזמון
והנגיעות הקטנות שלו בגיטרה. הלוזריות הצינית של רולנד מבוטאת בעיקר בלדת הבארים
המרירה הנושאת את שמו של אלבום, מין ואלס עם המוות שנמרח 8 דקות.
השיר הכי טוב באלבום “I
ate the Knife” שהיה יכול בנסיבות אחרות להופיע באלבום של ה-Birthday party, וטוב שזה לא קרה-
עדיף שרולנד שר את השיר האלים והמעורער הזה ולא קייב, "אכלתי את הסכין,
והסכין ניצחה, הכל נגמר"- מה בעצם קורה בשיר? האם זה שוב רולנד שמשחק ברעיון
ההתאבדות כפי שעשה שנים קודם בשיר הנצחי “Shivers”?
שיר בולט נוסף, והשיר היחיד בעצם שממנו בוקע רולנד הגיטריסט הגדול, הוא “Blood
and sand she said” שנדמה לי שמתכתב עם “Summer Wine”
של לי הייזלווד שרולנד העריץ (או שכך נדמה לי), השיר עצמו בנוי על ריף אורגן
שלדעתי גנוב מ-“Texas radio and the big beat” של הדורז, וכאן
סופסוף רולנד משליך הצידה את הגיטרה האקוסטית בזעם, פותח מגברים ומבערים וחותך את
האוויר עם המיתרים.
למעשה, אחרי האלבום הזה
הקריירה של רולנד, שעבד בלי הפסקה לאורך שנות השמונים, הואטה די משמעותית. הוא
הוציא עוד אלבום עם הנפשות בנות האלמוות, והם השתתפו בשיר אחד באלבום המחווה לטום
וויטס Step right up,
ורולנד הוציא שני אלבומי סולו, ופחות או יותר זהו. יכול להיות שברגע שהוא הבין
שהוא יכול לבד, ולא צריך את הסולנים הכאריזמטיים מסביבו, משהו בו דעך. אם כך ואם
כך, Get lost
הוא אלבום מעולה, וסופר הצללים מראה שהוא יכול לכתוב ספר ולפרסם אותו גם בעצמו.
כרגיל אחלה אחלה אחלה.
השבמחקאבל רק משהו אחד שקצת הפריע לי- אומנם הווארד לא הפציץ בחומרים במשך שאר הקריירה כמו שקייב לדוג' עשה, אבל שני האלבומי סולו שהוא הספיק להוציא לפני שהוא התפוגג- מדהימים, לא פחות. Teenage Snuff Films זה בכלל מאסטרפיס מעוות, מדכא ואפרורי, ו-All Alone זה ה-שיר שמתמצת את הגדולה של היוצר הענק הזה לטעמי.
מרתק, תודה!
השבמחק