למדנו על ג'ון יותר מהאלבום
שלו מאשר כל השנים שבהן הוא ניגן איתנו באס.
פיט טאונסנד
אחרי שראינו את המהפך של ניקו,
שגרר ויכוח עקש (מעל דפי הפייסבוק) האם היא הייתה אכן אנדרדוג או לא, אני רוצה
לדבר על סוג אחר של אנדרדוג- הפועל השחור,שיעסיק אותנו בפוסטים הקרובים. הפועל
השחור הוא זה שמופיע עם הלהקה על הבמה אבל מושך הרבה פחות אור זרקורים מהשאר, שעל
פי רוב הרבה יותר בולטים. בדרך כלל, כך זה יוצא, האיש הזה מנגן על גיטרה באס, כך
שמושא הפוסט הנוכחי הוא פועל שחור באסיסט. דוגמא בולטת מאוד הוא ג'ון פול ג'ונס,
באסיסט לד זפלין ואיש מאוד מוכשר, שמה לעשות, הרבה יותר נחבא על הכלים ממפלצות
התהילה שהיו סביבו. או למשל ג'ק ברוס, שאמנם היה הסולן הראשי ב-Cream אבל את מירב
תשומת הלב משכה הגיטרה החשמלית של קלפטון והתיפוף החייתי של ג'ינג'ר בייקר. יש
משהו בגיטרה באס שמייד מכניס אותך לעמדה פחות זוהרת- אולי כי קצת קשה יותר לשים לב
לקיומה בין שאר הכלים בשל התדרים הנמוכים, אולי כי גיטרה באס לא לוקחת סולואים
לרוב וקשה לעשות איתה עוונטות. האיש שהכי מייצג את סטראוטיפ הפועל השחור האוחז
בבאס הוא באסיסט The
Who, ג'ון אנטוויסל (John Entwistle).
אנטוויסל אנדרדוג? איך אתה
מעז! הבנאדם הוא אחד הבאסיסטים החשובים, המשפיעים והמדהימים ביותר בתולדות הרוק.
הוא היה אחד הראשונים ברוק שהעזו לנגן סולואי באס, והשליטה שלו בבאס הייתה מוחלטת-
גם בסאונד אדיר שמכה אותך חזק בבטן, וגם יכולת טכנית מרהיבה- לא סתם זכה אנטוויסל
לכינוי “Thunderfingers”. אחד הדברים השכיחים שאומרים
על The Who,
להקה שהדינמיקה שלה נבעה דווקא מהשוני המובהק בין ארבעת חבריה, הוא שהתפקידים בה
היו הפוכים- חטיבת הקצב האימתנית שלה, קית' מון ואנטוויסל, הייתה בפרונט ודווקא
הכלים המלודים, הגיטרה של פיט טאונסנד והגרון של רוג'ר דלטריי, היו מאחורה. ההבדל
הגדול בין אנטוויסל לשאר החברים בלהקה הוא, שהם באו לעשות רוקנרול, אבל אנטוויסל
בא ממש לנגן וזה לא קל לנגן כשאתה כל הזמן מקפץ ונמרח על הרצפה. בקיצור, אי
אפשר להתחיל לדמיין בכלל את הסאונד של The Who בלי התרומה האדירה של אנטוויסל.
אז למה אני אומר שהוא היה
אנדרדוג ופועל שחור? קודם כל, האיש קיבל- הרבה באשמתו- שבריר קטן מתשומת הלב ששאר
חברי הלהקה קיבלו. כמעט כל מי שתשאלו אותו "תן לי את שמות חברי The Who" יידע את השלושה
האחרים אבל לא את שמו של אנטוויסל. זה נבע הרבה משתי סיבות- אחת היא האופי של
אנטוויסל עצמו, שנהג לעמוד קפוא ללא תנועה, לפעמים לועס מסטיק, ופשוט מנגן בעמדה
קבועה, מה שהקנה לו את הכינו "השור" (The Ox).
השנייה היא האגו-טריפ הענקי של שאר חברי הלהקה- נראה אתכם מתמודדים עם הצומי של
טאונסנד, דלטריי ומון (בעצם, נראה אתכם מתמודדים רק עם מון), שלא הפסיקו לנוע
ולהתלהב ולשבור כלים ולפוצץ תופים. אבל הסיבה האמיתית שאנטוויסל היה אנדרדוג היא
לא זה שהוא לא קיבל תשומת לב, אלא זה שהוא לא קיבל מספיק מקום לבטא את יכולת כתיבת
השירים שלו.
על זה שאנטוויסל היה נגן באס
אדיר, יחיד בדורו, אף אחד לא ערער כבר אז. אבל את זה שאנטוויסל גם היה כותב שירים
מושחז ומזהיר, שלא נופל מטאונסנד, לא ממש בא לידי ביטוי. כמו ג'ורג' האריסון, מדי
פעם, בדר"כ פעם באלבום, אנטוויסל קיבל ספוט בדמות שיר או שניים שבהם יכול היה
לבטא את כישוריו. אנטוויסל נודע כאדם עם מח מעוות, חוש הומור שחור במיוחד וראייה מאוד צינית
וסרקסטית על החיים, והייתה לו היכולת לחבר את חוש ההומור המקאברי הזה למלודיות
מאוד מתוחכמות ולא שגרתיות. כך שלמעשה היה עוד כותב ב-The Who חוץ מטאונסנד, והרבה יותר
נועז ממנו. שתי דוגמאות בולטות לתרומה של אנטוויסל הם צמד השירים “Cousin
Kevin” ו-“Fiddle about”, מתוך Tommy הנצחי. בשני השירים
האלו- האחד עוסק בבן נוער סאדיסט והשני בדוד פדופיל- טאונסנד הגיע למסקנה שלא
יצליח לכתוב שיר על טיפוסים כאלה מפוקפקים יותר טוב מאנטוויסל ולכן ביקש ממנו
לכתוב אותם, ואנטוויסל אמר: "זה היה כל כך קל בשבילי שכתבתי את “Fiddle
about” עוד לפני שחזרתי לחדר". דוגמא אחרת, מפורסמת לא פחות, הוא
השיר המבריק “My Wife” שמתאר בעל שחוזר הביתה שיכור
ואשתו עושה לו טרור ורודפת אחריו בכל העיר והוא רוצה הגנה משטרתית וגם נשק חם. אבל
השיר שגרם לי להתאהב באנטוויסל סופית הוא דווקא שיר שלא מופיע באף אלבום רשמי של The Who, בשם “Heaven
and hell”. השיר הזה שימש כשיר פותח קבוע של The Who בהופעות של סוף שנות
השישים\תחילת השבעים, כולל ההופעה האגדית של The Who בפסטיבל האי וויט 1970. מעבר
לזה שלשיר יש לחן מדהים בעוצמתו (טאונסנד בחיים לא היה מלחין שיר ככה), המילים
הציניות והיבשות שמתארות בצורה אידיוטית ומגוחכת לחלוטין את מיתוס גן עדן והגהנום
שבו אותי לחלוטין:
Up there in
the sky there’s a place where you go
If you done
nothing wrong, if you done nothing wrong
And down in
the ground there’s a place where you go
If you’ve
been a bad boy, if you’ve been a bad boy
In the place
up above you grow feather wings
And you fly
round and round
With a harp
singing hymns
And down in
the ground you grow horns and a tail
And you
carry a fork and moan and wail
Why can’t we
have eternal life and never die?
הנה השיר בגרסה המקורית-
והמהירה- של The Who,
מתוך פסטיבל וויט 1970 שימו לב לתלבושת השלד הביאזרית של אנטוויסל והעובדה שהצלם
מתעלם לחלוטין מאנטוויסל ומתמקד דווקא בפיט טאונסנד, כמה אופייני:
פיתחתי לשיר הזה אובססיה כמעט
מוחלטת ואז להפתעתי גיליתי שאנטוויסל הקליט גם גרסה משלו, באלבום הבכורה שלו
והראשון שיצא לחבר ב-The Who
בשם Smash your head against
the wall, משנת 1971. אנטוויסל שהרגיש כנראה מתוסכל מחוסר הקרדיט
שלו ככותב שירים ב-The Who
אזר סופסוף אומץ והרים אלבום כמעט לבד. אנטוויסל שר לבדו את כל האלבום, כולל
הרמוניות קוליות, מנגן באס מפלצתי כתמיד, קרן צרפתית (באוברדאבים מרובים מה שיוצר
תחושה של תזמורת כלי נשיפה שלמה) וקלידים, מגובה רק במתופף ג'רי שירלי (נגן אולפן
באלבום השני של סיד בארט) ובגיטריסט שהיה גם עוזר במה של The Who בשם דייב לנגסטון. הסאונד של
האלבום הרבה יותר כבד ומכוסח מהאלבומים של The Who. באנלוגיה ל-All things must pass של ג'ורג' האריסון, שיצא בפרץ
יצירתי אדיר לאור לאחר שנים בצילם של לנון ומקארטני, גם כאן אנטוויסל יוצא מצילם
של חבריו ללהקה- אבל בהתפרצות זעם. רק אציין שקית' מון מתארח בשיר אחד על כלי
הקשה.
הזעם הזה, וחוש ההומור הציני
והאפל של אנטוויסל, יוצאים לאור כבר בשיר הראשון, “My Size”
שבכלל נשמע כמו שיר אבוד של בלאק סאבאת'. הקול הסמיך והבהמי של אנטוויסל מתאימים
בול לשיר הזעם הזה. השיר מופנה למישהי שאנטוויסל היה מעורב איתה רומנטית וגרמה לו
להרגיש כל כך קטן, והוא אומר לה בכעס, ואפילו באלימות-“I’m gonna bring you
down to my size”. בשיר הבא, “Pick me up”,
אנטוויסל יוצר סביבו תזמורת כלי נשיפה מהקרן שלו, ומתאר נושא שאני מאמין שהוא מכיר
היטב- אלכוהוליזם; זו אחת התמונות הכי כנות, חדות, שנונות ואכזריות לטמטום
שבאלכוהול, גיבור השיר האומלל שותה את עצמו לשוכרה בפאב המקומי, מתמוטט, נאלץ
לחזור הביתה במונית, אבל בבוקר אין לו ברירה אלא לחזור לפאב- כי הוא נאלץ להשאיר
את האוטו שם בערב הקודם; גם כאן, הקול הגס והשמן של אנטוויסל יושב בול. שיר אחר,
כמעט בלדה בסטנדרטים של אנטוויסל, הוא “What are we doing here?”
שמתאר את סיבובי ההופעות המתישים של The Who בהם מצא את עצמו אנטוויסל רחוק מהבית וללא חברים
אמיתיים, והוא שואל את עצמו-שוב, בכנות אין קץ- מה אני עושה פה בכלל?
בהמשך יש כאמור את הגרסה
המחודשת ל-“Heaven and Hell”, איטית וכבדה בהרבה
ועם הזמן גם יותר אפקטיבית. אנטוויסל גם מרחבי את נושא הגהינום בשיר “Your
mine” שמסופר מנקודת מבטו של השטן, שאוחז בציפורניו את כל החוטאים:
You’ll enjoy
your stay,
Till you’re
all reborn some day,
Until then,
you’re mine
אנטוויסל לא מרפה מתפיסת העולם הסופר-צינית שלו
ובשיר כמו-ביטלסי “Ted end” הוא מתאר הלוויה אליה אף אחד לא בא (עם
דמיון די ברור ל-“Eleanor Rigby”). ובשיר האחרון שנקרא
“I believe in everything” אנטוויסל נשמע בהתחלה
כאילו הוא מאמין בגלגול נשמות אבל אז מסתבר שהוא מאמין גם בסנטה קלאוס, כישוף,
פיות, קינג קונג, גובלינים, שלגייה ושבעת הגמדים- בקיצור, בכל דבר.
מתישהו דיברתי על שני באסיסטים
אחרים- יהוא ירון וצ'ארלס מינגוס- שבאלבומים מסוימים שלהם החליטו לזנוח את הבאס
ולשיר (במקרה של ירון) או לנגן פסנתר (במקרה של מינגוס). אנטוויסל לא זונח את הבאס
אבל לראשונה הבאס שלו אינו בפרונט, אלא השירים שלו והשירה שלו. אנטוויסל הוציא עוד
אלבומים שאותם לבושתי איני מכיר; אבל אין ספק שב-The Who היה עוד כותב שירים מצוין,
ולא רק באסיסט. לסיום הפוסט, הנה בכל זאת דוגמא מייצגת ליכולת המוכרת של אנטוויסל על הבאס- השיר האגדי "won't get fooled again", אבל בלי שאר הכלים שהוחלשו באופן דיגיטלי אלא רק עם אנטוויסל, בהופעה חיה. תראו איזה שקט, איזו נגינה מושלמת וכמה מעט פוזה. תבלו.
פוסט מצויין. היה ממש כיף לקרוא. הולך להקשיב לאלבום.
השבמחק