Beneath the underdog, part 1: לא רק בלונדינית

במקור, הבלוג הזה היה אמור להיקרא Beneath the Underdog, כשם האוטוביוגרפיה של צ'ארלס מינגוס (ספר מאוד מומלץ, אם כי קשה לי להאמין שמינגוס אכן כתב אותו בעצמו). לרוע המזל יש כבר בלוג כזה, כך שהשם נזנח. אבל באופן כללי, המוטיבציה שלי לכתוב על מוזיקה היא להציג ולתת פוקוס ובמה לאנדרדוגים למינהם. תנו לי את הנשכחים, את הזנוחים, את האנדרייטד שלכם. והחודש, ואולי קצת אחריו גם, אני רוצה לכתוב סדרה של פוסטים שעוסקים באנדרדוגים מובהקים, מסגנונות שונים ומזמנים שונים. כי יש בעיניי משהו נורא מרגש באמן נחבא אל הכלים שפתאום יוצא לאור. מעבר לזה שהנושא מעניין אותי, ההשראה העיקרית לכתיבת הסדרה הוא הסרט הדוקומנטרי של מרטין סקורסזה על ג'ורג' האריסון, “Living in a material world”. האריסון הוא כמובן האנדרדוג האולטימטיבי, האיש הסופר מוכשר וסופר ביישן שלרוע מזלו נפל לתוך להקה שחולקת שניים מהכשרונות המוזיקליים הגדולים ביותר אי פעם. האריסון הוא גם דוגמא לאנדרדוג שיצא לאור ובגדול, ואלבומו האלוהי All Things Must Pass הוא בעיניי, ובעיני רבים, האלבום הטוב ביותר של פליט ביטלס אי פעם. במובן מסוים האריסון כבר לא אנדרדוג ולכן לא אכתוב עליו, יש עוד מספיק אנדרדוגים.

האנדרדוג הראשון הוא בעצם אנדרדוגית, ובעיניי אחת הדוגמאות הכי קלאסיות לאנדרדוגיות, וזו ניקו. אפשר להגיד שגם במקרה של ניקו היא כבר זוכה היום להכרה כאמנית מוערכת, אבל הפער האדיר בין האימאג' שלה בתחילת דרכה לאמנות הגדולה שלה עדיין מזכה אותה בתואר אבירות במסדר האנדרדוגים. בשנות השישים ניקו נחשבה כעוד דוגמנית בלונדינית לוהטת ולא יותר מסלב. אנדי וורהול הצניח אותה לתוך הוולווט אנדרגראונד כאקט שיווקי, התרומה שלה ללהקה הייתה צנועה ביותר (בכל זאת, שירה בשלושה שירים זה לא ממש קאנון, למרות שאפשר תמיד להגיד- איזה שלושה שירים!!), יכולת השירה שלה עם המבטא הגרמני העצום נחשבה כקוריוז בלבד ואף אחד לא חשב שיש לה משהו חשוב או מהותי לומר. אלבום הבכורה שלה, Chelsea Girls (כשם סרט של וורהול בו היא משתתפת), גם הוא נעשה למעשה תוך התעלמות ממנה- היא לא תרמה לו כמעט שום חומרים, והמפיק האגדי טום וילסון (איש מרתק שאולי בעתיד אקדיש לו פוסט) התערב בעיבודים נגד דעתה. בקיצור, אם היה עליכם להמר ב-1968 מי מהמוזיקאים של התקופה הולך לספק הצהרה אמנותית חשובה ושוברת מוסכמת, ניקו ממש לא הייתה בראש הרשימה.

 את אחלה חמודה. ניקו

אבל ניקו הייתה האדם האחרון שכדאי לזלזל בו, מסתבר. בלי שאף אחד שם לב, היא החלה לעבור שינוי אישיות מאוד חד. זה התחיל מהמראה החיצוני: ניקו הייתה בלונדינית טבעית אבל בחרה לצבוע את שיערה לשחור פחם, צעד לא פחות ממזעזע באותה תקופה, וכמו כן היא חדלה להתאפר והחלה להזניח את עצמה מה שכמובן חיסל את קריירת הדוגמנות שלה. צעד נוסף במטמורפוזה היה התנהגות חברתית שונה, ניקו שהייתה מהדמויות הבולטות בבוהמה הניו יורקית של התקופה הפסיקה לתקשר ולהתחכך. אבל השינוי הגדול ביותר היה השינוי המוזיקלי. ניקו לא ממש הייתה מוזיקאית מיומנת אבל היא הצליחה לשלוט בכלי בלתי שגרתי אחד- ההארמוניום. מה זה הארמוניום? זה למעשה עוגב קטן ונייד, מין כלי מקלדת שהנגן צריך להפעיל ע"י דוושה שמזרימה אוויר לצינורות, והצליל הוא drone מהדהד שנשמע קצת כמו מלודיקה. היכולת של ניקו על הכלי, שהתמצתה בעיקר בפירוקי אקורדים מינוריים רפטטיביים, הכתיבה למעשה את כל המוזיקה שלה ושל סגנון הנגינה הייחודי. השירים שניקו כתבה היו Unheard of באותה תקופה- הם נשמעו כמו הכלאה בין מוזיקה קאמרית, ארופאית מאוד, אפילו בארוקית, לאוונגרד בלתי מובן. ניקו גם החלה לכתוב טקסטים, שהציגו אישיות אינטיליגנטית אך מבולבלת ולא ברורה, עם תחושה חזקה של ניתוק.  

ב-1969 ניקו נכנסה לאולפן להקליט את אלבומה השני, The Marble Index. הפעם היא הייתה הנחושה להציג את הפרסונה האמיתית שלה, של האמנית העצמאית, ולא הבובה על חוט מ-Chelsea Girls. למטרה זו היא גייסה אנדרדוג נוסף, אולי אנדרדוג נצחי, ג'ון קייל. קייל היה חבר מאוד משמעותי בוולווט אנדרגראונד, אבל הוא עמד בצילו של לו ריד. שנה קודם הקליטו הוולווטים את האלבום הכי כסאחיסטי (וגם הכי טוב) שלהם, White Light/White Heat שהוא בעיניי אחת מיצירות הפאר של מוזיקת הרוק אי פעם, וזה גם האלבום הכי שלהם שקייל הכי השפיע בו והכי השתתף בו. אבל קייל וריד הסתכסכו, וקייל נפלט\פלט את עצמו מהוולווטים, כך שגם הוא רצה להתחיל למצוא את עצמו כאמן עצמאי. שני אלו, ניקו וקייל, התאימו זה לזה כמו כפפה ויצרו מין ברית אנדרדוגים; קייל כנראה נרעש מהחומרים של ניקו ומיהר לעבד ולהפיק לה בפועל את האלבום. מכיוון שניקו לא ידעה לנגן כלום חוץ מהארמוניום, קייל לקח על עצמו, בהתלהבות, לנגן את כל שאר הכלים באלבום- ויולה, גיטרה, באס, פסנתר, סינטיסייזר ועוד. המעורבות של קייל באלבום כל כך גדולה, שלדעתי מגיע לו קרדיט משותף איתה על האלבום, ומבחינתי זה גם אלבום שלו.

 ניקו וקייל

האלבום הזה הוא אחד האלבומים האהובים עליי ביותר. מה שכל כך מפעים בו הוא הניתוק הכמעט אוטיסטי שבו: ניקו ממש בנתה יקום מוזיקלי משל עצמה, תחת התנאים שלה. כששומעים לראשונה את השיר הראשון, “Lawns of Dawns”, התחושה היא שאנחנו שומעים מין גרסה נשית עתיקה של ביהפארט- יש פה גיטרה חשמלית עם סאונד ג'אז, ההארמוניום הזוחל הזה של ניקו, גלוקנשפיל והקול העמוק והאדיש של ניקו עצמה- ושם דבר לא מתחבר זה לזה, כל הכלים מנגנים במנותק ובמקביל והאפקט המצטבר הוא אדיר. לפי הסברה השיר מושפע מחוויות פיוטי שניקו לקחה עם ג'ים מוריסון במדבר- נשמע הגיוני. ב-“No One is there” יש תחושה אחרת לגמרי- השיר קיבל עיבוד מלא של כלי מיתר והתחושה היא שנזרקנו 400 שנה אחורה. “Across from behind my window screen, demon is dancing down the scene” שרה ניקו ומצמררת במין מנגניה מקפצת, וזה נשמע כאילו אין עוד אף אחד בעולם חוץ ממנה ומהויולות של קייל. ולא רק שדים מאכלסים את שירי האלבום- אמזונות, נזירים ואפילו יוליוס קיסר בשיר על שמו מרכיבים את השירים הקודרים האלה. קשה אפילו לומר אם האלבום מלנכולי, הסאונד שלו הוא סאונד של חלום הזוי. מלבד שירת ימי הביניים והמון הזייה יש גם כמות נכבדה של ביזאריות ואוונגרד, כמו ה"שיר" הבלתי סביר “Facing the Wind” שלוקח את חוסר החיבור בין הכלים בשיר לקיצוניות, ו-"Evening of Light" המאיים שמסיים את האלבום המקורי (שאורך רק 30 דקות), נשמע כמו חלום בלהות, ואפילו היה לו קליפ סרוט במיוחד עם איגי פופ, ובו קייל מפציץ בויולה הכי חורקנית שהוא יכול.

שני שירים כאן בולטים ביופיים הבוהק והמרגש עד דמעות מעל לכל השאר. הראשון הוא “Ari’s song” שמוקדש לבנה של ניקו, ששמו כמובן ארי. לארי וניקו הייתה מערכת יחסים הזויה ופרוורטית: היא הרתה אותו מהשחקן הצרפתי השרמנטי אלן דלון, שלא הכיר בילד, וניקו הסרוטה, שכבר בשלב זה הייתה חזק בהרואין (ולפי מה שקראתי פעם, גם נתנה קצת לארי) לא יכלה לתפקד כאם ולמעשה הילד גדל אצל סבתו, אמו של דלון. צריך להבין שניקו הייתה דפוקה, דפוקה, דפוקה. אולי ככה זה שכאתה גדל כילד בגרמניה הנאצית וכשאבא שלך מת במחנה ריכוז לאחר ניסויים רפואיים. למרות חוסר יכולתה להיות אם אמיתית, ניקו חשה חיבור חזק לארי, במין שותפות גורל של דפוקים. וכשהיא שרה לו “Sail away, sail away my little boy, let the wind fill your heart with love and joy” על רקע הסינטיסייזרים המשונים של קייל, התחושה היא, בהעדר מילה מתאימה יותר בעברית, otherwordly.

אבל השיא, ובעיניי אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, הוא “Frozen Warnings”. כשמו, התחושה של השיר הזה היא קיפאון - הליווי המוזיקלי מאחורי ניקו נדמה תקוע וקפוא בזמן, ומעליו, הרבה מעליו, היא שרה את המלודיה הקופצנית שלה. לשיר יש לחן פשוט ביותר, אולי ארבעה תווים, אבל כאן הניכור המוזר של האלבום יוצר תחושה אחרת עם המאזין, ניקו לא סתם יצרה עולם משלה אלא בפעם הראשונה היא ממש מכניסה אותך פנימה, וזה יפהפה שאין לתאר. ובשלב מסוים מגיעות המילים, שהן לדעתי שירה צרופה:

Over railroad station tracks

Faintly flickers a modest cry

From without a thousand cycles

A thousand cycles to come

A thousand times to win

A thousand ways to run the world

In a similar reply

והנה ביצוע מהופעה מ-1983:

ניקו וקייל המשיכו לשתף פעולה ויצרו עוד שני אלבומים בסגנון דומה, Dessertshore ו-The end וגם הופיעו ביחד עם בריאן אינו וקווין איירז באלבום ההופעה המפורסם\מושמץ June 1^st 1974, עוד ארוע ששווה פוסט. כולם מעולים, אבל The Marble Index  היה הרגע המהמם הזה שבו ניקו שברה את האנדרדוגיות שלה והפעה לאמן דגול ומיוחד. ומילה לסיום על ג'ון קייל. אני נורא אוהב את ג'ון והקריירה שלו מדהימה, אבל בעיניי העבודה שלו כאן- ובאלבומים האחרים עם ניקו- היא השיא שלו, היכולת שלו גם להבין את החזון של ניקו וגם לשרת אותו בצורה הכי טובה שאפשר, תוך שליטה וירטואוזית בכמות אדירה של כלים, היא פשוט נפלאה. ולסיום הפוסט, הנה הגרסא שלו ל-“Frozen Warnings” מתוך הדוקומנטרי Nico Icon מ-1995. לא סתם הוא הבין אותה יותר טוב מכולם.