יום שבת, 28 בינואר 2012

ריאת הברזל שלי







טוב, בל אנד סבסטיאן, לי הייזלווד, ננסי סינטרה...חלאס עם מוזיקה הנבעכית הזו, מספיק כבר עם הפופ הזה! לסיכום החודש אני דווקא אכתוב על משהו שלעולם לא יקושר לפופ, אפילו לא האלטרנטיב פופ של הסקוטים והאמריקאי עם השפם. בא לי לדבר על משהו שלא דיברתי עליו המון זמן, וזה הסקסופון. או ליתר דיוק- סקסופון סולו, ללא ליווי. ואם להיות יותר ספציפי- נגינת סקסופון סולו תוך שימוש בטכניקת הנשימה המחזורית, סוג של גביע קדוש של סקסופוניסטים. ואם כבר ממש לשים את האצבע על מה שאני ממש רוצה לדבר עליו- נגינת סקסופון סולו תוך שימוש בטכניקת הנשימה המחזורית כדי ליצור מוסיקה שתעיף אתכם מהכסא ותדביק אתכם לקיר. או כשאמרו לי החבר'ה מלהקת Trivial Cuts- "מוסיקה שמורידה את הטיח מהתקרה". אני מכיר שני אלבומים מצוינים, דומים מאוד אך שונים מאוד זה מזה, שעושים בדיוק את זה. שימו לב- אמנם סקסופון מקושר באופן כמעט אוטומטי לג'אז, אבל שני האלבומים האלה הולכים כל כך רחוק עד שלא מצאתי טעם לתייג את הפוסט הזה תחת "ג'אז". במקום זה, אני חושב שהם נופלים להגדרה של "אלתור חופשי", שזו בגדול דרך גמישה ביותר לקטלג מוסיקה מוזרה ובלתי ניתנת לקטלוג שיש לה שורשי ג'אז מסוימים.

קודם כל- מה זו נשימה מחזורית? נשימה מחזורית היא טריק שבאמצעותו יכול הסקסופוניסט לשמור על נגינה רצופה ללא הפסקה. זו לא באמת נשימה מחזורית אלא שימוש באוויר "אקסטרה" שהנגן שומר בלחייו, ועם הרבה אימון אפשר להגיע למצב בו הנגן נושף את האוויר שיש לו בראות עד שזה נגמר, ואז נושף את האוויר בלחיים תוך כדי שאיפה מהאף וכשזה נגמר- חוזר לנשוף מהריאות. זו טכניקה שהרבה נגנים שולטים בה אך מעטים משתמשים בה באופן בלעדי למוזיקה שלהם. כך ניתן לנגן סולו מאולתר שלא נגמר, לנגן ארפג'ו ופירוקי אקורדים מהירים, או פשוט לנגן את אותו צליל לנצח. דבר שני- להקליט אלבום סקסופון סולו זה לא דבר טריוויאלי, משום שזה אינו כלי הרמוני ואין אפשרות לנגן ליווי (אלא אם כן נעשה שימוש בלופר), ואכן אלבומי סולו סקסופון הם די נדירים. וגם למאזין זה לא קל- צריך להיות קצת משוגע לדבר כדי לצלוח אלבום סולו סקסופון.

האלבום הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא The Snake Decides של אחד מענקי האוונגרד הארופאי, אוון פארקר (Evan Parker). פארקר הבריטי בא מסצנת הפרי ג'אז הארופאית, שכוללת בין השאר את פטר ברוצמאן הנודע והגיטריסט שובר המוסכמות דרק ביילי, שלקחה את הפרי ג'אז של אלברט איילר לקיצוניות. פארקר הוא סקסופוניסט מאוד מפורסם שעבד גם עם אמנים שלא קשורים ישירות לג'אז חופשי כמו רוברט וויאט (אפשר לשמוע אותו באלבום המופת Shleep) וסקוט ווקר. בשנות השמונים פארקר פיתח על סקסופון סופראן טכניקה קיצונית ביותר, שמתנתקת למעשה מכל המסורות המקובלות של מוזיקה- הוא לוקח נשימה ארוכה ויוצא לסולואים ארוכים ופתלתלים, שלא מתחילים ולא נגמרים, שמורכבים מסדרה אינסופית של תווים אטונלים חורקים, אותם הוא משיג בעזרת אצבועים אלטרנטיביים (הסקסופוניסט הישראלי אריאל שיבולת פיתח טכניקה דומה).

 אוון פארקר




 פארקר הקליט כמה אלבומים בשימוש בטכניקה הזו, ש- The Snake Decides  שיצא ב- 1988 הוא המפורסם שבהם. זה אחד האלבומים הכי מאתגרים וקשים להאזנה שיצא לי לשמוע: בקטע הראשון כשפארקר לוקח נשימה בשנייה הראשונה הוא מסיים לנשום רק עשרים דקות אחר כך (!!), בסולו שלוקח לך את האוזן ומפרק אותה לגורמים. רצף הצלילים שלא מתחברים זה לזה ולא מתקשרים לשום דבר מוכר במוזיקה המערבית- אין פה אפילו רמז לסולמות, אקורדים, מלודיות, מקצבים- הוא חוויה כואבת בהתחלה אבל עם הזמן יש אלחוש אליה, ואז אבדן תחושת זמן ולבסוף סוג של מדיטציית רעש, או השתתפות בטקס שמאני של דיבור בלשונות. אפשר להגדיר את מה שפארקר עושה כאן כגרסת הסקסופון של Metal Music Machine של לו ריד, שכבר דנתי בו בעבר. כמו במקרה של האלבום של ריד, או המוסיקה המינימליסטית של ג'ון קייג', או המיקרוטונלית של ג'רג' ליגטי, זהו אלבום פילוסופי שמעלה את השאלה החבוטה מהי מוסיקה ומה יכול או לא יכול להיות מוגדר מוסיקה. בשונה מהאלבום של ריד, אני חושב שיש לאלבום הזה ערך מעבר לרעיון טוב. החסרון הבולט של האלבום הזה הוא חוסר הגיוון בו- שלושת הקטעים לאחר האקטע הארוך נשמעים זהים לגמרי, ומדובר באלבום מתיש במיוחד. רוב האנשים לא יוכלו לשמוע יותר מכמה דקות ברצף, אך למי שמוכן להתאמץ זו חוויה שלא חוויתי בהרבה אלבומים, ועם הזמן הלסת של המאזין נופלת עד שהיא מתרסקת לרצפה מרוב תדהמה על האלבום הזה- היכולת הטכנית, ההתמדה והתשוקה של פארקר פשוט Overwhelming, בהעדר מילה עברית מתאימה.

בהעדר קטעים מהאלבום המקורי ביוטיוב- הנה דוגמא חיה לאיך פארקר נשמע:


 (נכון שזו התמונה הכי אדירה בעולם?)

האלבום השני הוא של הסקסופוניסט הקנדי קולין סטטסון (Colin Stetson). סטטסון ידוע בעיקר כ-Touring member של להקת ארקייד פייר, וכן כנגן אולפן מוצלח במיוחד של מאסטרו טום וויטס.  אם פארקר מנגן בסקסופון סופראן הצווחני, סטטסון מתמחה בכלי אזוטרי למדי שכמעט ולא מנוגן, סקסופון באס- נמוך בחצי אוקטבה מבאריטון, נמוך באוקטבה שלמה מטנור, ונמוך בשתי אוקטבות מהסופראן של פארקר. כמו פארקר, גם סטטסון מומחה בנשימה מחזורית- לטעמי דבר הרבה יותר קשה טכנית בכלי ענק כמו סקסופון באס. 

 עוז זהבי? לא, זה קולין סטטסון

 הוא גם מקליט סולו, ואלבומו השני שיצא שנה שעברה, New History Warfare Vol. 2: Judges, והוא חלק שני בטרילוגיה לא גמורה עדיין.אבל האלבום של סטטסון שונה בכמה אסקפטים מהאוונגרד קורע המעיים של פארקר: קודם כל, סטטסון מנגן ממש "מוסיקה", כלומר- מלודיות אמיתיות, למרות שימוש נרחב באוברטונים שבהחלט קורעים את עור התוף, ועוצמממממהההה מהממת. בנוסף הוא משתמש בעוד טכניקות מורחבות כמו סלאפינג של השפתיים על הפיה ליצירת אפקט דמוי כלי הקשה ועוד. הבדל נוסף ומשמעותי הוא טכניקת ההקלטה- פארקר הסתפק בהקלטה רגילה, אבל סטטסון נוקט בגישה חדשנית לחלוטין להקלטת סקסופון- הוא משתמש בלא פחות מעשרים מיקרופונים שונים כדי לקלוט את הכלי, בין השאר מיקרופונים בתוך הסקסופון ואפילו מיקרופון על גרונו של סטטסון. באמצעות הטכניקה הזו יכול סטטסון לקלוט צלילים בלתי שגרתיים- כמו הנשימה של עצמו או צלילי ההקשה שיוצרים קלידי הסקסופון- ולהשתמש בהם בהקלטה. הבדל נוסף ואחרון הוא, שסטטסון לא לבד באלבום- הוא מארח את לא פחות מלורי אנדרסון ב-Spoken Word וזמרת בשם שרה וורדן. כמו פארקר, גם סטטסון מאלתר על המקום אבל משתמש במיקרופונים המרובים שלו, וביכולת הנשימה המחזורית המדהימה, כדי ליצור ממש להקה של איש אחד. בקטעים מסוימים מנגן סטטסון ארפג'ואים בתווים הגבוהים ואז- הפלא ופלא- המוזיקה שלו נשמעת דומה להפליא לתווים הכאוטיים של פארקר, למרות שהוא מנגן בכלי הרבה יותר נמוך! מדהים. סטטסון הוא נגן פשוט מופלא, והשליטה שלו בכלי מושלמת, והאלבום שלו עשוי כל כך טוב שאנשים עוד עשויים אפילו לרקוד לפיו. אולי בזכותו אפילו נראה עוד אנשים מנגנים בכלי המגושם להפליא הזה.



שני האלבומים ממש לא פשוטים להאזנה; האלבום של סטטסון אכיל יותר. בעיניי היופי הגדול שלהם הוא העובדה שלמעשה הם הוקלטו ללא אוברדאבים וללא לופרים, אלא רק בזכות יכולת הלופ הטבעית, אך הבלתי אנושית, של הנגנים. למעשה נדמה שלא סקסופון מנוגן באלבומים האלה אלא כלי אחר לגמרי עם אוצר מילים הרבה יותר נרחב, שנשמע אפילו כמו כלי אלקטרוני לפעמים. זה קשה, זה חופר, זה שובר את השיניים, אבל זה גם יפהפה.

 ולסיום- תודה לגלי גונן מהבלוג הנהדר Growing Backwards, שבזכותו הכרתי את האלבום של סטטסון.




2 comments:

  1. אם כמה שאני אוהב לקרוא אותך כל פעם, פה התעלית עוד יותר לדעתי, כי כתבת על שני שמות שאני לא מכיר בכלל שזה הכי מעניין אותי בסופו של דבר (כמו הסקירה שעשית על ריבו או על האלבום המדהים של אלן גינבסורג.)

    תמשיך להפציץ גבר.

    השבמחק
  2. אני אמשיך...ותמשיך לקרוא, המון תודה!!
    שמחתי לשמוע שגם אתה אהבת את האלבום של גינסברג...

    השבמחק