ננסי, לי, והפשע המושלם

אחרי התמזמזויות הפופ המשונות של ביפהארט, והפופ החורפי המלטף של בל אנד סבסטיאן, אני כבר מרגיש מספיק בטוח כדי לספר על אלבום הפופ המושלם. האלבום הכי כיפי, הכי מקסים, הכי מרגש, הכי מגניב, הכי הזוי והכי עשוי לתפארת, וזה האלבום המשותף של המאסטרו הלא מוכר מספיק, לי הייזלווד (Lee Hazlewood) והבת של פרנקי, ננסי סינטרה, שזכה לשם המאוד מקורי- Nancy and Lee ויצא ב-1967. האלבום הזה הוא אחד מאותן יצירות מופלאות שיכלו לקרום עוד וגידים אך ורק באותו עשור מתקתק ומלא חומרים משני תודעה, וכמו עוד רבים וטובים גם האלבום הזה הוא פנינה שנשכחה, עד כדי כך שרשמית אפשר לקנות אותו היום רק בפורמט דיגיטלי, מה שנחשב עדיין בספר שלי כעלבון מוחץ (כן, כן, בחור אנלוגי, עולם דיגיטלי, כל השיט הזה).

האלבום הזה הוא חתיכת ווינר בזכות שני דברים- קודם כל השילוב המהמם, שהתווה את הדרך להרבה מאוד דואטים של זמרת עם קול נשי דומיננטי וזמר עם קול נמוך וסמיך. הקול של הייזלווד הוא פשוט מדהים- כל כך נמוך ועמוק וכל כך נקי וצלול, סוג של ג'וני קאש אבל יותר מתוחכם ויותר נונקונפורמיסטי. ולמרות שננסי סינטרה היא ממש לא זמרת מרשימה הניגוד בין השניים עובד מעולה, הם השפיעו על הרבה מאוד צמדים דומים (תחשבו שמוליקראוס וג'וזי, ניק קייב וקיילי מינוג, איזובל קמפל ומארק לנגן, ועוד רבים וטובים). הדבר השני שעושה את האלבום הם השירים האדירים שהייזלווד, גאון הפופ האולטימטיבי שבעיניי שווה יותר מפיל ספקטור ובריאן ווילסון ביחד, רקח במוחו הקודח (לא את כולם, אבל האלבום הזה מייצג לגמרי את המשנה המוזיקלית של הייזלוויד). מעבר לשירים עצמם שהם מאוד מיוחדים, קליטים, מתוחכמים ופשוט Good Fun, הייזלווד גם עשה פה עיבודים מגן עדן, עם תזמורת מיתרים על הגבול החמקמק בין קיטש והזיה, וכמשלבים את כל זה עם הפקה סיקטיזית משובחת עם המוןןןןן ריוורב טוב מתקבל מוצר סיקסטיזי מובהק ומופלא שאתם פשוט לא יכולים להרשות לעצמכם לפספס.

שני שירים מאוד מפורסמים באלבום הזה בולטים מעל השאר, בכל זאת. הראשון הוא “Summer Wine” שזכה להמון גרסאות כיסוי. השיר מתאר מפגש הזוי ובלתי ברור בין גבר לאישה שמפתה אותו ומשקה אותו ביין עשוי רכיבים סודיים (נניח...) ובבוקר הוא מתעורר בהאנגאובר רק כדי לגלות שהיא גנבה לו הכל. כאן מחלקים לי וננסי את השירה בינהם- לי שר את ההתרחשות וההתקדמות בעלילה, אבל הבית של ננסי נשאר קבוע ומסתורי. לשיר קצב מהיר ועיבוד בומבסטי במיטב המסורת ההייזלוודית שרק הולך ומתגבר ונעשה מופרך יותר ויותר. איזה יופי, איזה שיר משונה ובלתי מובן ודביק ויפהפה והכל בבת אחת.

והגענו לשיא השיאים של האלבום ואולי של כל הקריירה של הייזלווד הוא Some Velvet Morning. לא ברור לי מה הייזלווד לקח כשהוא כתב אותו, אבל ברור לי שאני רוצה גם. מדובר בשיר מאוד חריג באופיו ובמבנה שלו, הוא בנוי משני חלקים שונים לגמרי שמתחלפים זה עם זה- הראשון מנוגן בארבע רבעים ומושר ע"י הייזלווד, שרוצה לפתוח את השער ולספר את הסיפור המשונה שמעולם לא מסופר באמת בשיר על פיידרה שנתנה לו חיים...ואז בלי שום התרעה השיר משנה מקצב לשלושה רבעים, עובר סולם, עובר ליקום אחר לגמרי כנראה, וננסי מפציעה ושרה בית אחר לגמרי שאינו קשור בשום צורה לבית של לי, שמושר ע"י אותה פיידרה מסתורית...ואז לי חוזר לבית שלו, ואז זה קורה שוב...ובסוף מגיע שיאו הביזארי של השיר, כאשר בבית האחרון לי שר שורה ב"שיר" שלו ומיד ננסי חותכת ל"שיר" שלה, קצת קשה לתאר איך זה בדיוק עובד, אבלי מה שבטוח- זה שיר הפופ הכי הזוי ומשונה שאי פעם הוקלט. ותראו איזה קליפ יפה!  אני כולל פה גם את הגרסה המתורגמת המפורסמת של האדמו"ר פורטיס, כאן בביצוע פורך למדי עם שלומי שבן הגדול, וכן גרסה משונה למדי (כאילו שהשיר המקורי לא מספיק מוזר) של רולנד ס. האוורד ולידיה לאנץ', רק כדי להדגים עד כמה השיר מפורסם ומשפיע.

וזה עוד לא הכל: תקשיבו לגיטרה האקוסטית הרגועה והמסטולה שמתחילה את “You’ve lost that loving feeling”, ואיך לאט לאט הקול הנמוך באופן בלתי סביר של הייזלווד משתלב עם הקול הדומיננטי של ננסי, עם הכינורות הדביקים האלה ופסנתר הבארים. או לשיר הנהדר “My Elusive dreams”, שיר על זוג אוהבים שמחפשים את עצמם בכל מיני ערים בארה"ב ולא מוצאים: “We didn’t find it there, so we moved on”. או השיר הקומי והגאוני “Greenwhich Village” שמתאר באור מגוחך את סצנת הפולק האינטלקטואלית בניו יורק באותה תקופה (מישהו אמר דילן?), או את “Sundown, Sundown” שפשוט מתפוצץ מרוב גרנדיוזיות- עיבוד תזמורתי ענקי בגודלו, כולל מקהלה, וגרוב בלתי ייאמן. ויש גם הרבה רגעים פסיכדליים, כמו סולו הגיטרה החשמלית ההפוך בשיר המעולה “Sand”. רק המח המעוות של הייזלווד היה יכול ליצור את כל השילובים האלה ולצאת גדול. זה לא רק פופ מושלם, זה ממש הפשע המושלם.

 כל שיר כאן הוא שיר חכם, עשוי בשלמות ופשוט בן-זונה. אומרים ש-Pet Sounds הוא אלבום פופ מושלם, אבל לדעתי Nancy and Lee  לא רואה אותו ממטר. יש לו את הסאונד הבלתי ניתן לשחזור הזה, הגדול, המנופח; יש בו את אחד משילובי הקולות הגדולים ביותר אי פעם; ויש בו שירים שאולי נשמעים פופיים, אפילו קיטשיים, אבל מציעים הרבה יותר; ויש בו מנה גדושה של פסיכדליה וכל מה שמקושר עם הסיקסטיז. Eat your heart out, Brian Wilson!