יום שישי, 13 בינואר 2012

כמו בסקוטלנד, עלק


דיברתי בשבוע שעבר על ניסיונותיו הנואלים של קפטיים ביפהארט לקבל חיבוק חם מהמיינסטרים ולהפוך לכוכב פופ. כוכב פופ? בוועעהההכככסס!!! אבל פופ זה גלגל"צ ו"כוכב נולד" ו-“The Voice” ו-MTV ומדונה ובריטני וכל השיט הזה, ופה אנחנו כאמור עוסקים ברומו של עולם, באיכות ולא בכמות, באינדי של האינדי ולא במיינסטרים, הרי פופ זה חרא! הא הא, אני צוחק לעצמי בקול מרושע. זה לא חייב להיות ככה. כי יש פופ- שמאלצי, מאולץ, מכאני, חסר רגש ומתוכנת להחריד (מישהו אמר ליידי גאגא), ויש את בל אנד סבאסטיאן.


מפה לשם נחת עלינו סוג של חורף- כל מיני תופעות מטאורולוגיות ביזאריות כמו גשם, ברד ואפילו שלג (ועוד בינואר!!) יורדות עלינו במאסות. בישראל נורא אוהבים את החורף, ונורא אוהבים לדמיין שיש פה חורף- בכל פעם שיש יומיים גשומים ברצף, פתאום מזג האוויר עובר לדך הראשון של העיתון תחת הכותרת הדרמטית "סוף סוף חורף אמיתי!". זה הכל נובע מהרצון שלנו להרגיש כאילו אירופאים. וכשאני אומר "אנחנו" אני מכליל בקבוצה הזו את עצמי, אני לגמרי חורף-פריק. וכשיש שבת חורפית כמו זו הנוכחית, מה יותר נעים וכיף מלרענן את הדיסקייה ולנגן את פסקולי החורף הנוגים והקבועים- פתאום ניק דרייק משתזף לו קצת בשמש החורפית, פתאום KID A יוצא מההקפאה העמוקה ומפשיר לאט לאט...והנה באים מלכי הגשם, בל אנד סבסטיאן המופלאים.


בעולם מושלם וצודק חברתית, להקה כמו בל אנד סבסטיאן לא הייתה נחשבת להקת אינדי, הם היו מככבים בראש המצעדים וייתכן שכמה מדינות היו עושות מהשירים שלהם המנונחם לאומיים. כי בל אנד סבסטיאן עושה את הפופ המושלם, כזה שלא מתלקק ומתחנף לאוזן ולא עושה בום בום, אלא כזה שעשוי מלחנים עגולים ומושלמים ביופיים, עם מילים שאשכרה גורמות לך לחשוב, עם עיבודים שגורמים לך להרגיש על כוכב אחר ועם שירה שגורמת לך להרגיש בגלקסיה אחרת. כמה כיף לשמוע אותם ולדמיין שאנחנו בסקוטלנד (שם יורדים, לפי פרסומים זרים- תודה לך, ויקיפדיה- 4,577 מ"מ גשם בממוצע), ולחשוב שאנחנו באיזה חורף אינסופי עם ג'אג ענק של תה. זה יופי של בוקר קר ומאופק, כזה שעושה געגועים למקומות שאף פעם לא היית בהם. עזבו אתכם מהגרעין האיראני, אנחנו מעדיפים לשמוע את הסקוטים החנונים והלה-לה-לנד שלהם.


במקור, הלהקה הייתה כמעט פרויקט סולו של הסולן הראשי וכותב רוב הלהקה, הלוא הוא האיש בעל גרון הזהב. אבל החל מהאלבום הנהדר ששם אותם על המפה, If you’re feeling sinister, התחילה תנועה יותר דמוקרטית וגם חברי להקה אחרים החלו לשיר, שהבולטת מכולן היא הצ'לנית איזובל קמפל (שבמרוצת השנים עזבה את הלהקה ומצאה את עצמה שרה עם מארק לנגן, הם אפילו הופיעו בארץ שנה שעברה). יש להם המון דיסקים עם צליל די דומה, והאהוב עליי מכולם הוא Fold Your Hands Child you Walk Like a Peasant  מ-2000, שבעיניי גם נהנה מהשירים הכי טובים וגם הכי מגוון, כשהשירה מתחלקת על פני לא פחות מארבעה זמרים- מרדוק שעדיין דומיננטי ושר ברוב השירים, קמפל הנפלאה, הכנרית שרה מארטין והגיטריסט סטיבי ג'קסון, כששלושת האחרונים מקבלים כל אחד בתורו שיר סולו (השיר של איזובל, “Family Tree”, הוא אחד משיאי האלבום). חידוש נוסף באלבום על הנוסחא המנצחת של מרדוק ושות' הם העיבודים התזמורתיים- כמו בשיר “Don’t leave the light on baby” שזוכה לעיבוד מלטף ואיטי אה-לה-סרז' גינצבורג.

כל אחד מאלבומי הלהקה עד ל-Storytelling הוא מעולה אבל בעיניי Fold your hands הוא האלבום שהכי מתמצת את המהות של בל אנד סבסטיאן; הוא לא נחשב פורץ דרך כמו If you’re feeling sinister או איכותי כמו The boy with the arab strap אבל בשבילי הוא אחד מאלבומי החורף הכי אדירים שיש וגם אחד מאלבומי הפופ הכי טובים אי פעם. חבל שבל אנד סבסטיאן לא מפוצצים את מצעדי הפזמונים כמו שמגיע להם. ואולי עדיף ככה, מי יודע איך התהילה הייתה מקלקלת אותם....






2 comments:

  1. יפה יפה...
    "אם אתם מרגישים זדוניים" אחד האלבומים האהובים עלי בזמן האחרון. יש עוד כמה להקות פופ (במובן הרחב) מאותה תקופה שאני אוהב כמו Yo LA Tengo וסופין סטיבנס ואיכשהו אני מרגיש השפעה חזקה של הוולווט אנדרגראונד עליהם.

    השבמחק
  2. לא מפתיע, שכן יש בוולווט יסודות פופיים חזקים מאוד, שמתבטאים בעיקר בשני האלבומים האחרונים שלהם.

    השבמחק