חודש בלוז, חלק ד' ואחרון: בלוז מהגהינום

אחרי שהמראנו משדות הכותנה של המיסיסיפי והרחקנו עד לאוסטרליה של ניק קייב, לסיום סדרת הבלוז של החודש, נרחיק לכת עוד יותר, רק כדי לחזור הביתה ממש בסוף. דיברנו על הניסיונות של יו לורי וניק קייב, שני לבנבנים בני לבנבנים עם מבטא בחסות האימפריה הבריטית על שלוחותיה ההיסטוריות, שמנסים לנגן את הבלוז על פי דרכם. ועכשיו אני רוצה לדבר על זמרת שרועה בדרך כלל בשדות עוד יותר זרים מאלה של קייב ולורי, אבל גם היא עושה בלוז מאוד, מאוד שונה, וזו נציגת הגיהנום עלי אדמות, הלוא היא דיאמנדה גאלאס (Diamanda Galas). אני מראש מתריע- מאוד התקשיתי לכתוב את הפוסט הזה, כי קשה מאוד לתאר או להגדיר את מה שגאלאס עושה, והטקסט כאן לא מספיק בשביל להכיל את החוויה; פשוט צריך לשמוע ולראות, ובשביל זה יש אלוהי היוטיוב שיעזרו לי מאוד כאן.

דיאמנדה היא לא סתם זמרת. מדובר בכח טבע, בצונאמי של אש שיוצא מתוך גרון עם מיתרי קול עשויים מחוטי תיל מלובן. זו חוויה לא פשוטה לשמוע אותה, את הקול הזה שהוא אנטיתזה מוחלטת ל-99.9% מזמרות העולם. היא צורחת, זועקת וחורכת כל מה שנקרא בדרכה, יש לה כמות בלתי נתפסת של אוקטבות, ונשמע שהיא ממש לא צריכה הגברה. לפעמים זה נשמע כאילו היא לא שרה אלא שהיא ממש כלי מוזיקלי בפני עצמו, הכלאה אנושית בין סקסופון פרי ג'אז זועם לת'רמין. בנוסף, היא גם פסנתרנית ממש מדהימה, וכשהיא מנגנת אפשר לשמוע השפעות של הכשרה קלאסית, אוונגרדי ארופאי נוקשה של המאה העשרים, וכן, המון המון בלוז, גוספל, ג'אז ונשמה.

בגדול אפשר לחלק את העבודה של גאלאס (שעליי להודות שאיני מכיר מספיק) לשניים-אוונגרד מקורי, בו ניתן למנות את אלבום הבכורה שלה, The Litanies of Satant שבו עשתה ביצוע לפואמה ארוכה של שארל בודלר, טרילוגיה של אלבומי קונספט שהוקדשו לנושא האיידס, נושא קרוב מאוד לליבה של דיאמנדה בשל מותו של אחיה מהמחלה (דיאמנדה יצאה נגד עמדת הכנסייה הקאתולית בנושא אמצעי מניעה ואף נעצרה בשנות השמונים בשל התנהגות בלתי הולמת בכנסייה בניו יורק), או אלבום קונספט שעסק בטבח העם שהתורכים ביצעו בארמנים ובעמים אחרים בתחילת המאה העשרים; וגרסאות כיסוי מדממות במיוחד לשירים מהמוזיקה הפופלארית, בעיקר בלוז. אני חייב לומר שאני לא כל כך מתחבר לחומרים שגאלאס כותבת בעצמה. אבל האינטרפרטציה שלה לקלאסיות פופ ובעיקר לבלוז היא פשוט מדהימה, ודיאמנדה היא לדעתי בשיאה דווקא בפרשנות שלה לשירים של אחרים.

האלבום הראשון שאת כולו הקדישה דיאמנדה לשירי בלוז ועם שחורים באופן אקסלוסיבי הוא The Singer מ-1992. זה האלבום המינימליסטי הכי מאקסימליסטי שאני מכיר, יש בו רק שני אלמנטים מוזיקליים- הקול של דיאמנדה והפסנתר של דיאמנדה (ואורגן בקטע אחד), אבל העוצמה והאינטנסיביות וסערת הרגש באלבום הזה מספיקים לכמה סימפוניות. גאלאס מכסה תחום נרחב של קלאסיקות, כמו “My Love for You Will never die” של ווילי דיקסון (סוג של יוסי גיספן של הבלוז, הבנאדם כתב כמעט כל שיר בלוז שני) ו- “I put A spell on you” האלמותי של סקרימין' ג'יי הוקינס (אחד השירים עם הכי הרבה קאברים בעולם) ועד גוספלים ושירי כנסיות. גאלאס מדגימה באלבום הזה בצורה מדהימה מה זה קאבר טוב לדעתי- היא מזדהה עם השירים האלה באופן מוחלט, והיא רותמת אותם למטרותיה שלה. את “Gloomy Sunday” המפורסם של בילי הולידיי היא הפכה לקינה עגמומית אפילו יותר מהמקור. את צמד שירי הגוספל “Balm in Gilaed/ swing low swing charitot”, שירי כנסייה שמחים בדרך כלל, היא הפכה לצמד בלדות שחורות משחור. אבל השיא של האלבום בלי שום ספק הוא הביצוע ה-מ-ד-ה-י-ם של “Let my People Go”, שגאלאס כתבה לו מילים חדשות בהקשר של מחלת האיידס, הקטע המהמם הזה הוא אחד משיאיה.  The Singer הוא אלבום מוצלח כל כך עד שגאלאס חזרה לפורמט של ביצועי שירי בלוז באלבומים אחרים, כמו אלבום ההופעה המעולה Malediction and Prayer. כאמור, כל ניסיון לתאר במילים את המוזיקה השטנית של גאלאס נועד לכישלון, אז, listen carefully:

אז סיימנו את סדרת הפוסטים על הבלוז. שימו לב איזה מסע עשינו, בזמן ובמרחק- מאלבאמה בשנות השלושים של המאה הקודמת קפצנו לאולפן בריטי ממוזג מהשנה, דרך אולפן ברלינאי דחוס ואפוף עשן סיגריות ואלכוהול זול כמעט שלושים שנה קודם לכן, וסיימנו בבלוז גיהנומי של שנות התשעים. זה היופי של הבלוז, מוזיקה שהיא כל כך פשוטה וישירה ובו זמנית גם כל כך מורכבת ומסתורית, שמדברת לכל כך הרבה אנשים שונים בזמנים שונים, מקומות שונים ורקעים שונים. וכדי לסיים את החודש, אני רוצה להראות לכם את הסרט הנפלא הזה שעשה לא אחר מאלן לומאקס, האיש שגילה את לדבלי והקליט אמני בלוז רבים ביחד עם אביו, סרט מדהים שבו הוא חוזר למיסיסיפי ומתחקה תוך ראיונות עם המקומיים אחר השורשים (והמון תודה לגיאחה שלינקק את הסרט בעונג שלו). נתראה בחודש הבא.