חודש בלוז, חלק ג': מאוסטרליה למיסיסיפי

עושה רושם שאני עושה מין חודש בלוז כזה בבלוג. פתאום בא לדבר על בלוז. אני לא שומע המון בלוז, אבל זאת אמירה קצת חסרת טעם משום שבלוז שומעים בכל מקום שבו שומעים רוק. רוק בלי קצת בלוז כמעט לא קיים, למעט אולי להקות אוונט-פרוג קיצוניות. ואני גם שומע הרבה ג'אז שזו כמובן מוזיקה שמושתתת על בלוז, שוב למעט כמה אוונגרדיסטים קיצוניים. אבל בלוז תכל'ס אני לא שומע הרבה, למרות שאני מאוד אוהב. בעיקר אני אוהב את העוצמה, דווקא בבלוז המינימליסטי, זה שמורכב מאדם אחד עם מיתרי גיטרה נכונים ומיתרי גרון נכונים. האימאג' של השחור הקשיש שמחרחר את שירי הבעסה שלו עם גיטרה וסלייד הוא אחד החזקים במוזיקה המערבית, ולא פלא שזה מדבר לכל כך הרבה אנשים, ולכל כך הרבה אנשים לבנים. בפוסט הקודם דיברתי על הניסיון של יו לורי לפרשן קצת בלוז. הפוסט הזה וזה שאחריו ידברו על שני לבנים נוספים ועל האינטרפרטציה האישית והנועזת שלהם לבלוז. הראשון יהיה איש יקר שהבלוז תמיד בער בעצמותיו, גם אם מעולם לא באמת עשה בלוז פרופר, וזהו מר ניק קייב מיודענו, ואני רוצה להתייחס לאלבום הסולו השני שלו, The Firstborn Is Dead. מי השני? חכו שבוע.

 זה מטוס! זה ציפור! זה אביב גפן!

אני מאוד אוהב את קייב, ובעיקר אני אוהב את העשור הראשון של הקריירה בת 35 השנים שלו, זו שכוללת את הבירת'דיי פארטי ואת הוורסיה הראשונית, הרועשת והעוקצנית, של הבד סידס, עד לאלבום Tender Prey. אני מאוד אוהב את קייב שקט ובוגר ורגוע- הוא מוזיקאי מספיק טוב כדי ליצור מוזיקה שקטה מהממת- אבל אין כמוהו כשהוא רועש. בעשור הראשון הזה קייב אמנם שר משמעותית פחות טוב מאשר באלבומים שבאו אחר כך, אבל כל מה שעשה היה כנה וקיצוני ומדמם ועוצמתי ברמות שמעטים מגיעים אליהם. אפשר להתאמן שנים רבות בכלי מוזיקלי או בשירה ולהגיע לרמות טכניות וירטואוזיות, אבל לא לנגן או לשיר בכנות וישירות כזו; בגלל זה תמיד אעדיף אמנים מחוספסים ואולי לא מיומנים טכנית באופן מקובל- כמו איילר, ביפהארט, מארק ריבו, וגם קייב נכנס לקטגוריה הזו. כי כשקייב צרח על הבמה ביחד עם הבירת'דיי פארטי, אחת הלהקות הכי מדהימות אי פעם, אי אפשר היה שלא להאמין לו, ללכת אחריו כמו איזה מטיף דתי. הכנות הזאת היא גם הבסיס של הבלוז בעיניי- אמן בלוז טוב הוא כזה שאתה מאמין לו שאשתו ברחה לו הבוקר עם החבר הכי טוב שלו והוא לוקח עכשיו אקדח והולך להרוג את שניהם. להבדיל, זה היה גם סוד קסמה של איימי ויינהאוס המנוחה, עוד מישהי שהכירה את הבלוז לפני ולפנים, והסיבה למה היא תיזכר בעוד ששאר הליידי גאגות המזויפות עד זרא יימחקו מדפי ההיסטוריה: כנות.

כל מי שמכיר את קייב יודע שהבחור אובססיבי עם דרום ארה"ב ותרבות הרצח שלה, שמשולבות בבלוז באופן אינהרנטי. נראה שחלום חייו של קייב היה להיוולד כעבד שחור באלבאמה, לנגן קצת בלוז על גיטרה, לירות באדון הלבן ולהיתלות. בין אם במוזיקה שקייב עשה (מישהו אמר Murder ballads ?) ובין אם דברים אחרים (ספרו הראשון, שאני עדיין צריך לקרוא), הבלוז השחור תמיד ריחף שם. אבל קייב מעולם לא שר או ניגן באמת בלוז; הבירת'דיי פארטי ניגנו וורסיה עקומה להחריד של בלוז ביפהארטיסטי מופרך ומעורב ברוקבילי ופאנק ובמה לא, וגם כשקייב במסגרת קריירת הסולו עם הבאד סידס נגע בקלאסיקות בלוז כמו “I Put a Spell on you” של גאון האר'נ'בי סקרימינג ג'יי הוקינס או “I’m gonna kill that woman” של ג'ון לי הוקר, הוא עשה את זה בדרכו האישית והמעוותת.

מה שמביא אותנו לאלבומו השני כאמן סולו והראשון עם הבאד סידס כ"להקה" (יותר נכון- הראשון שבו שמם של הבאד סידס הופיע על העטיפה), שיצא ב-1985 ושמו The firstborn is dead  (אגב, כבר כתבתי על קייב המוקדם פעמיים בעבר; על אלבום הכורה המהמם שלו כתבתי בשרת העיוור, ועל אלבום הקאברים הנהדר שיצא אחרי The Firstborn כתבתי בפוסט קודם). זהו אלבום מאוד מיוחד בגלל שהוא כולו למעשה טבול בבוץ סמיך וטובעני של בלוז. אבל זה לא בלוז של 12 תיבות, זה לא “Well I woke up this morning", לא קיטש-בלוז לבן מסריח שלפעמים שומעים בכל מיני סרטים אמריקאים מעפנים עם סקסופון צ'יזי. זה משהו אחר, אפל יותר, מחלחל יותר. קודם כל האלבום הרבה יותר רגוע ו-Down to earth מאשר From her to eternity, אלבום הבכורה שקדם לו. קייב והסידס הרבה פחות צורחים והרבה יותר מחלחלים בתדר תת קרקעי ותת הכרתי. זהו אלבום מעבר במובן מסוים, קייב מבין שהוא לא יכול לנסות לשחזר את ימי הבירת'דיי פארטי האלימים והוא לאט לאט מנסה להמציא את עצמו מחדש כזמר. הבדל ענק מהאלבום הקודם הוא הסאונד של הסידס- אם ב-From her to eternity הלהקה עדיין לא הייתה ממש להקה פורמלית, מה שהתבטא בסאונד מפוזר וכאוטי, כאן כבר יש תחושה של להקה אמיתית, עם באס תופים שממש יושבים וגיטרות נפלאות מבית היוצר של בליקסה ברגאלד, שלא נוגע הרבה בגיטרה- לפעמים אפשר לחשוב שהוא לא מנגן בכלל- אבל בכל נגיעה הוא מביא טוויסט רציני לעלילה. מעבר לסאונד המאורגן בהרבה, הלהקה מנגנת באופן מושכל יותר, בקטעים מסוימים כמעט מינימליסטי, בחזקת less is more בקטעים מסוימים.

כבר מהרעמים שפותחים את האלבום בשיר “Tupelo” ונהימת הבאס הנהדר של בארי אדמסון (נגן באס לא מוערך מספיק, הסאונד השמן והחזק שלו הוא מאפיין חזק מאוד בארבעת האלבומים הראשונים של קייב והסידס) והמנטרה של קייב “Looka Yonder! Looka Yonder!” שמצטטת את השיר הנודע “Black betty” שגם אותו ביצע לדבלי, אפשר להבין את הראש. אם ב-“Saint Huck”  מהאלבום הקודם שלו, הפגיש קייב את האקלברי פין עם אודיסאוס ואלביס פרסלי, פה הוא בוחר להתמקד ברגע לידתו של אלביס בעיירה טופלו, מיסיסיפי, תוך כדי ערבוב של המיתוס של ביאת ישו ושל המבול התנ"כי והצפה, מוטיב חוזר בשירי בלוז (שמו של האלבום קשור גם הוא באלוויס- התייחסות לתאומו המת של אלוויס שמת בלידתם). לא סתם בחר קייב בשיר הזה, כי הוא מגולל בבת אחת כמה וכמה אובססיות שלו- אלביס, בלוז, ארה"ב ובעיקר דרום ארה"ב, נצרות. כמעט אין שום לחן בשיר- הוא בסך הכל מורכב משני אקורדים פשוטים ושני תווי באס, אבל איזה תיפוף משונה ודינאמי של מיק הארווי, איזה ליין באס בלתי נשכח וחופר של אדמסון, באיזו דבקות דתית מטורפת שר-מטיף-זועק קייב את הטקסט, ולא סתם השיר הענק הזה מבוצע בהופעות עד היום. כבר כאן אפשר לחוש בשינוי העצום שעברה הלהקה- אמנם זה ההרכב המצומצם ביותר שלה אי פעם, אבל אבל איזו עוצמה.

בשירים הבאים קייב עובר לעסוק בבלוז בצורה קצת יותר ישירה, גם במילים וגם בלחנים, כשגיטרת הסלייד העקומה של בליקסה ברגלד מאוד דומיננטית. “Say goodbye to the little girl tree” ו- “Black crow king” בנויים במתכונת כמעט מסורתית, אבל משהו ברישול המכוון, הכמעט חובבני, והאנרכיסטי בו הסידס מנגנים אותם, מצביעים על כך שהם ממש לא בלוז "רגיל". ב- “Train long suffering” הנהדר קייב נטפל לאחת מקלישאות הבלוז הגדולות- נסיעה ברכבת, פסי רכבת, כל השיט הזה- והופך אותה ביחד עם הסידס בקולות רגע נהדרים לנסיעה מוטרפת לגיהנום. ב- “Konckin’ on Joe”, הקטע הכבד והמלנכולי ביותר באלבום, קייב מתמודד בכאב רב עם מוטיב בלוזי נוסף- הסתבכות עם החוק והכלא, והפסנתר הרועם והקודר של מיק הארווי יושב בול על העצב הכי חשוף של קייב.

שיר מרתק נוסף הוא “Wanted man”, במקור שיר שכתב בוב דילן עבור ג'וני קאש. המפגש בין שני האלילים האלה שקייב מעריץ כל כך (ונושא לפוסט נפרד שאני תכנן לכתוב מתישהו) יצר שיר נוסף על אדם שבורח מרשויות החוק ומסתובב ברחבי ארה"ב ("מבוקש בקליפורניה, מבוקש בבאפלו..."). קייב לקח לעצמו את הרשות לשנות את השיר כמעט לחלוטין- לחן חדש לגמרי ששוב מורכב משני אקורדים זועמים, והוסיף מילים משל עצמו שמרחיבות את המסע למדינות נוספות. כאן מתגלה במלוא הדרה האובססיה וההערצה של קייב לארה"ב ולמרחבים שלה, כשהמבוקש שלו נודד לאורכה ולרוחבה, אבל מודה ש"יש מקום אחד בו אני לא מבוקש- המקום שלו אני קורא בית".

 

שני השירים שמסיימים את האלבום הם אולי הכי מרתקים. הראשון נקרא “Blind lemon Jefferson” על שם אחד מאבות הבלוז והוא אולי ההתייחסות הכי ישירה של קייב לבלוז באלבום. מה שמופתי כל כך בשיר הזה הוא הסאונד המאוד מינימליסטי וחודר שלו- בהאזנות ראשונות לא ברור מה שומעים כאן, הגיטרות והתופים והבאס החכם של אדמסון כמעט לא נמצאים בשיר, אבל בשמיעות שניות מתגלה כאן שיר מהפנט במיוחד, וכשקייב מתאר את דמותו המסתורית והמאיימת של בליינד למון ג'פרסון, מהלך לו ומקיש-קיש-קיש במקל ההליכה שלו, ואז גם שולף את המפוחית שלו לסולו המפוחית המשונה ביותר ששמעתי אי-פעם, האפקט פשוט מדהים. בשיר הזה מסתיים האלבום המקורי- לגרסאת הדיסק נוסף שיר נוסף, “The six strings that drew blood” שהוא במקור שיר של הבירת'דיי פארטי, שמבוצע מחדש ללא תופים אבל עם הרבה גיטרות עקומות של ברגלד שמתאימות כמו כפפה לסצנת המערבון ההזויה שקייב מזמזם.

מה שיפה כל כך באלבום הזה הוא היכולת של קייב ושות' לרתום את הבלוז ולהתאים אותו לאג'נדה המוזיקלית הפוסט-פאנקית שלהם. הם מצוטטים ומוקירים את המורשת ואבות המזון- אלוויס, בליינד למון ג'פרסון, דילן, קאש, לדבלי ועוד המון רפרנסים אחרים- אבל אף פעם לא נופלים למלכודת של בלוז-קיטש לא מביאים זווית אחרת לגמרי. בעצם אפשר להתייחס לאלבום הזה כאל אלבום של שירים מקוריים שנשמע כמו אלבום קאברים. קייב המשיך להתמזמז עם הבלוז אבל אף פעם לא עשה את זה כל כך טוב כמו בדיסק הזה.