יום ראשון, 15 במאי 2011

Duck and Cover




נושא הקאבר, או בשמו העברי "גרסת כיסוי"- אמן המבצע שיר של אמן אחר, בווריאציה פחות או יותר שונה, אז ומתמיד ריתק אותי. בהרבה מקרים, קאבר הוא Carbon copy של השיר המקורי, מבחינת עיבוד וביצוע. לפעמים זה טוב מספיק, לפעמים זו רק גרסה חיוורת. פעמים אחרות, מעניינות יותר, קאבר יכול ללכת הרבה יותר רחוק, לפרק את השיר המקורי מהשורש, לבנות אותו מחדש ובעיקר- להכניס את האמן המבצע עמוק אל השיר ולהיטמע בו, כך שהשיר כבר נשמע יותר "נכון" אצל האמן המחדש. אלו המקרים המעניינים יותר ובעיניי גם היפים יותר; דוד אבידן כבר אמר- "שיר הוא מה שאני קובע שהוא שיר", ואמן שעושה דבר כזה בעצם אומר- "שיר שלי הוא מה שאני קובע שהוא שיר שלי". דוגמא די מפורסמת לקאבר כזה היא הביצוע של ג'ון קייל ל-“heartbreak hotel” של אלוויס, שבו קייל קרע לגזרים את השיר המקורי וביצע אותו בצורה אפלה ומעוותת וכל כך קייל-ית שאי אפשר להאמין ששיר כזה היה אי פעם מקושר לאלוויס; אפשר לתת גם דוגמא מקומית עם הביצוע של המכשפות של ענבל פרלמוטר ל"קסם על ים כנרת"- שיר ארצישראלי תמים של נעמי שמר שהפך להמנון פאנק לסבי משונה וציני. הא הא.

ולפעמים, אמנים גם עושים אלבום שלם של קאבר, כזה שאין בו אף שיר מקורי. לא ברור לי מתי ואיך מחליטים להקליט אלבום כזה, ולמה. לפעמים זה נובע, מה לעשות, מדלות חומר, או רצון לעשות איזה ברייק מהחומרים ה"חשובים" של האמן; לפעמים, אלבום כזה הוא הצהרה אמנותית בפני עצמה. את הפוסט הזה אני מקדיש לשני אלבומים- האחד, “Pin-Ups” של דיוויד בואי מ-1973, שמתאים ברוחו למקרה הראשון, והשני, “Kicking against the pricks” של ניק קייב והזרעים הרעים מ-1986, שנותן דוגמא למקרה השני. בכוונה בחרתי לדבר על בואי וקייב, אמנים שלכל אורך הקריירה הצטיינו כמבצעים מוצלחים מאוד של שירים של אחרים; במקרה של בואי, דוגמא מייצגת היא הביצוע לשיר המדהים “Wild is the Wind” שעד היום נחשב אחד הלהיטים הגדולים שלו בכל הזמנים, או “White light/White Heat” של הוולווט אנדרגראונד ירום הודם, שעד היום בואי מבצע לפעמים. וגם קייב לא טומן ידו בצלחת עם ביצועים רבים מאוד לדילן, לאונרד כהן, ג'וני קאש וכמובן גם אלוויס (מי שלא שמע את הביצוע הנפלא שלו ל”In the ghetto” לא שמע קאבר מימיו).

ב-1973, בואי היה כנראה בשיא הקריירה שלו אי פעם- טירוף זיגי סטארדאסט שלו היה בשיאו והוא הפך לסופרסטאר בינלאומי, מה שבהחלט החל לתת את אותותיו. בואי החליט שנמאס לו עם פרסונת זיגי סטארדאסט, הכל כולל הכל- סגנון מוזיקלי, לבוש, שיער וחברי הלהקה. כדי לסיים את הכל בטעם טוב הוא החליט להקליט אלבום קאברים שכולו פאן טהור. בתור שירים הוא בחר להיטים של כמה להקות מתקופת swinging London בין השנים 1967-1964, חלקן מוכרות מאוד (the who, פינק פלויד בתקופת סיד בארט, היארדבירדס, them- להקתו הראשונה של ואן מוריסון, הקינקס) וחלקן מוכרות הרבה פחות (מישהו מכם שמע אי פעם על ה-easybeats ?), הכל שירי רוקנרול די פשוטים ופשוט כיפיים. חלק מהעיבודים מאוד נאמנים למקור ועובדים רק כי בואי הוא כזה זמר ענק; חלק אחר מהשירים מעז יותר, למשל העיבוד ל-“see Emily play” של פלויד שהולך די רחוק ואפילו מצטט את "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס באמצע", או “I can’t explain” של the who שמנוגן הרבה יותר איטי, כבד וסליזי מגרסאת המקור.

למרות שמדובר באלבום משעשע וכייפי, הוא בסך הכל יציאה חריגה ודי זניחה בקטלוג של בואי, וזהו אחד האלבומים הכי פחות מוערכים שלו, בטח כשיצא אחרי כאלה יצירות מופת בשרשרת, והוא נחשב סך הכל כאתנחתא קומית שמסכמת עידן אחד בקריירה של בואי לפני שמתחיל עידן אחר (מה שנקרא the thin white duke). ועדיין, זה אלבום ששווה לשמוע, גם בגלל שבואי שר כזה מדהים, וגם בגלל שזה האלבום האחרון שהוא עשה עם יד ימינו מיק רונסון, הגיטריסט הנפלא; הפעם הבאה שייפגשו תהיה רק עשרים שנה אחר כך.   


אופרה אחרת לגמרי הוא “Kicking against the pricks” של קייב והזרעים. עד כמה ששנות השמונים נחשבות עשור מוזיקלי נוראי בדרך כלל, קייב היה בשיאו האמנותי בשנים האלה- קודם כסולן הבירת'דיי פארטי, אחד הלהקות המדהימות ביותר אי פעם לדעתי, ומשם לקריירת הסולו המרשימה שלו עם הזרעים הרעים שנבנו על חורבות הבירת'דיי פארטי. למרות שמבחינה אישית אלו היו אולי השנים הקשות ביותר של קייב- רצופות סמים, דיכאון ואלימות- האלבומים שהוקלטו בשנות השמונים הם הטובים ביותר שלו עד היום. האלבום המדובר הוא השלישי שלו, ובניגוד לאנקדוטה של בואי זהו אלבום חשוב ביותר שרבים מחשיבים כטוב ביותר שלו- למרות שאין בו אפילו שיר מקורי אחד. וזה משתי סיבות- קודם כל, קייב שר כאן משמעותית טוב יותר מכל אלבום קודם שלו, וגם הסידס סופסוף מתחילים להישמע כמו להקה אמיתית ולא אוסף נגנים לא קשורים (למרות שאני מאוד אוהב גם את הסאונד המשונה שהיה להם קודם); סיבה שנייה היא כמובן השירים עצמם שהם הרבה יותר מגוונים מאלה שבואי ביצע- שירים של ג'וני קאש, הוולווטס, אמן הפולק-בלוז לדבלי (ledbelly- זוכרים את השיר האחרון מהאנפלאגד של נירוונה, כשקורט קוביין עוצם את עיניו בדרמטיות? שיר שלו), טום ג'ונס, ג'וני לי הוקר, רוי אורביסון ורבים וטובים, והביצועים- אלוהים ישמור, קייב והכנופיה גם נותנים המוןןןןןן ריספקט לשירים המקוריים וגם תוקעים להם סכין בגב ומסובבים.

 והתוצאה פשוט נפלאה. קייב שר את השירים האלה כאילו הוא כתב אותם בדמו שלו: שיר טחון כמו “hey joe” הופך למשהו אפל מתוך פסקול סרט אימה, “all tomorrow party” של הוולווטים הופך לשירת מקהלת נזירים הזויה על רקע מוזיקת פאנק (ואגב- מכיל גם הופעת אורח של הצ'ילבה הגדול של קייב מהבירת'דיי פארטי, רולנד ס. האוורד) , שלושה (!) שירים של ג'וני קאש זוכים לביצועים מדממים ומצמררים (קאש, אגב, גמל לקייב ועשה לו וואחד מחווה כשביצע את “the mecry seat”, שיר הדגל של קייב, באחד הקאברים המדהימים אי פעם), ואולי השיא הוא הביצוע שלא ייאמן לשיר הפופ הצ'יזי “something’s gotten hold of my heart”, שקייב יצק בו הרים של עומק ומשמעות. האלבום כל כך טוב שבעיניי רבים הוא בעצם אלבום הפריצה לתודעה של קייב, וקייב עצמו הודה שזה אלבום חשוב מאוד בשבילו משום שהוא גילה, לפתע, שהוא יכול לשיר טוב; בקיצור, קאבר שמאבר- זה אלבום שעומד בפני עצמו.

2 comments:

  1. במקרה של בואי, הקאבר הכי טוב באלבום הוא פשוטו-כמשמעו: העטיפה.

    השבמחק
  2. יופי של פוסט, לשני אמנים גדולים אוהבי קאברים..
    אפשר לזכור גם ש- wild is the wind הענק, 3 שנים מאוחר יותר, הוא גם קאבר, שכבר מוסיף קאבר לזה של נינה סימון (קאבריסטית בפני עצמה) שביצעה אותו קודם..כלומר, זו כבר גירסא שלישית לפחות..שמותירה בסופו של דבר את השיר כמשוייך לבואי בעיקר..

    השבמחק