פריפ, אינו ופרית' נפגשים בחשמלית

לאחר כל הישראליאנה של יום העצמאות והזיכרון, אני עושה סוויץ' חזק מאוד למשהו אחר לגמרי: גיטרה חשמלית. אבל לא סתם גיטרה חשמלית, אלא שני אלבומים אינסטרומנטאליים, בערך מאותה תקופה ומקום, ומנישה דומה, שמאתגרים את הכלי הזה, שכבר טחנו ולעסו מכל הכיוונים, כביכול. אז זהו , שלא, יש עוד הרבה הרבה מה לעשות עם גיטרה, חוץ מלנגן בחצר כנסייה או על צוק בנגב (כמובן, בלי לחבר למגבר). האלבום הראשון מראה שימוש יפהפה ומרגש באפקט די פשוט אבל מאוד רב עוצמה עם גיטרה; השני פשוט מפרק את הגיטרה לחלוטין ובונה אותה מחדש בצורה שלא חשבתם מעולם שתיתכן. אבל שני האלבומים משתמשים בטכנולוגיה כדי להמציא מחדש את הכלי ואת מה שאפשר לעשות איתו.

ב-1972 נפגשו שני טיטאנים מתחום הרוק המתקדם\ ארט רוק, כל אחד בתחומו, בדירה לונדונית לסשן הקלטות מאולתר. האחד היה רוברט פריפ (Fripp) - גיטריסט ומנהיג "קינג קרימזון" ואחד הדמויות הידועות והמשפיעות בפרוג, אחד הגיטריסטים המדהימים בהיסטורית הרוק, איש מבריק ואקסצנטרי, שהביא כמובן את הגיטרה שלו. השני היה בריאן אינו, שבאותו זמן כינה את עצמו פשוט "אינו", שהיה הילד הרע של להקת רוקסי מיוזיק, שם הוא בעיקר שיחק עם סינטיסייזרים מוזרים וניג'ס לבריאן פרי. לא היה ברור מה אינו עושה ברוקסי מיוזיק אבל זה משך הרבה תשומת לב. אינו, מבריק ואקסצנטרי לפחות כמו פריפ, אף פעם לא ממש הגדיר את עצמו כמוזיקאי, יותר התעניין בסאונד ובגישות חדשניות לנגינת- ואף הגדרת- מוזיקה. אינו הזמין את פריפ להכיר ולהתנסות במערכת הקלטה חדשה שפיתח, מאוד פשוטה אך מאוד אפקטיבית, בסך הכל שני רשמקולים שמזינים זה את זה באופן שיוצר tape delay- סאונד שמוקלט נשמע בדיליי של כמה שניות שוב, בווליום נמוך יותר, וכן הלאה והלאה עד לדעיכתו הסופית. לשניים לא היה מושג מה הם רוצים לעשות ואיך ההקלטה הזו אמורה להישמע, אבל בכל מקרה פריפ התחבר והתחיל לאלתר עם הסאונד הייחודי שלו (פריפ ניסה בתחילת דרכו להישמע קצת בלוזי אבל די מהר התאפס על סאונד מיוחד, מאוד מובהק, ואני מאוד אוהב אותו בגלל הנטייה שלו לנגן ריפים מהירים מאוד, חייזריים משהו, שמושפעים הרבה יותר מבארטוק מאשר הנדריקס). הקומבינה של אינו אפשרה לו, בעצם, להרכיב ממה שפריפ ניגן קומפוזיציה שלמה אונליין- הוא שמע את מה שפריפ ניגן בזמן אמת, ואת מה שנשמע לו טוב באותו רגע הוא בחר לנגן בדיליי, תוך שהוא יכול לקבוע ע"י שינוי אורך סרטי הרשמקול מה יהיה גם אורך הדיליי ועוצמתו, וכך יכול היה גם להוסיף שכבות על גבי שכבות, כך שלמעש פריפ סיפק את אבני הבניין הלוהטות ואינו, תוך כדי נגינה, בנה את הקטע. אינו גם הוסיף כמה נגיעות של סינטיסייזר, השניים קראו לטכניקת הנגינה\הקלטה על שם פריפ- frippertronics, ולאלבום הם קראו(no pussyfooting). הסוגריים במקור.

 וכך הם הקליטו שני קטעים ארוכים מאוד, שמתפתחים מאוד לאט ונמשכים כל אחד עשרים דקות, וזהו למעשה אחד מאלבומי האמביינט הראשונים. המוזיקה לא קלה לעיכול, צריך הרבה סבלנות, גם בשל  האיטיות שבה הקטעים נבנים וגם בשל הדיסוננס הרב שמתפתח אט אט, אבל התוצאה בעיניי מדהימה, בטח למי שאוהב את פריפ, כמוני. מעניין שהדיסק יצא ב-1973, כשפריפ היה אולי בשיא הקריירה שלו בקינג קרימזון ואינו הוציא את אלבום הבכורה המבריק שלו, אבל האלבום שלהם לא נשמע בכלל כמו רוק מתקדם או מוטציית הפופ-אוונגרד של אינו, אלא משהו אחר לגמרי, וזה מה שגדול אצל השניים האלה, היכולת לא להיתחם בגבולות ז'אנר מסוים.

שנתיים אחר כך, ב-1975, נכנס מוזיקאי אחר שבה מתחום הרוק המתקדם, חבר להקת הנרי קאו, פרד פרית' (לא להתבלבל עם פריפ, שמו מאוית Frith) כדי להקליט את אלבום הסולו הראשון שלו, Guitar Solos. פרית' הוא אחד המוזיקאים המרשימים והמדהימים ביותר שאני מכיר וגם הוא , כמו פריפ ואינו, מרחיק לכת הרבה יותר מהגטו של הרוק המתקדם- פרית' קודם כל אינו רק גיטריסט אלא גם כנר, קלידן, קסילופוניסט וזו רק רשימה חלקית. לפרית' יש רזומה עצום והוא מוזיקאי רבגוני בצורה שלא תיאמן- הוא למשל גם מלחין יצירות לתזמורות, גם היה חבר רוק מתקדם בהרכבים רבים מאוד מזרם ה-RIO (rock in opposition- תת זרם קיצוני של הפרוג שדוגל במוזיקה מודרנית וקשה לעיכול וגם באידיאולוגיה אנטי-ממסדית שיוצאת נגד חברות התקליטים), גם חבר לכנופיית ניו יורק של ג'ון זורן, וגם מומחה בתחום האימפרוביציה החופשית (אגב, הוא גם חבר של אינו וניגן אצלו בלפחות אלבום אחד, וגם חבר קרוב של רוברט וויאט, שגם הוא חבר של אינו ושיתף איתו פעולה הרבה פעמים). כשפרית', עדיין חבר בהנרי קאו ועדיין חתום בחברת תקליטים גדולה (וירג'ין) קיבל הצעה להקליט אלבום סולו ראשון, גם הוא, כמו פריפ ואינו, לא תכנן שום דבר ולא היה לו מושג איך התקליט שלו יישמע. אבל הוא נקט גישה עוד יותר מרחיקת לכת מהם והחליט פשוט להמציא את הכלי מחדש. לצורך העניין הוא נקט את גישתו של המלחין המפורסם והידוע-לשמצה-ולא-בצדק ג'ון קייג', שיצר בסוף שנות הארבעים את ה-prepared piano, פסנתר שבמיתריו תקע חפצים שונים כמו מסמרים וברגים כדי ליצור צלילים חדשים לחלוטין- הפסנתר של קייג' נשמע לפעמים בכלל כמו תופים קאריביים או כלי הקשה והדבר פתח בפניו אופציות חדשות לחלוטין, אותן חקר בסדרת היצירות sonatas and interludes for prepared piano, מכלול יצירות שבעיניי הוא אחד המדהימים והחשובים במוזיקה של המאה העשרים. נחזור לפרית'- הוא פשוט הינדס את הגיטרה שלו מחדש; למשל, הוא הוסיף פיקאפים בראש צוואר הגיטרה, והוסיף על צוואר הגיטרה קאפו- כך למעשה הוא חילק את הגיטרה לשתי גיטרות שונות שמוגברות באופן בלתי תלוי וניתן לנגן על כל אחת מהן. ושוב, בהשראת קייג', הוא השתמש בכל מיני חפצים ומתכות כדי להוציא מהגיטרה דברים אחרים לגמרי- כך שפרית' יצר למעשה prepared guitar. הוא לא היה הראשון, אבל הוא השתמש בטכניקות האלה באופן מאוד אפקטיבי. פרית' גם מאוד הושפע מהגיטריסט המהפכני דרק ביילי (Derek Bailey), אחד שפשוט לא מסוגל לנגן תו אחד כמו גיטריסט נורמלי- אבל פרית' מנגן בכל זאת קצת יותר מעודן.

כל זה נשמע מאוד מסובך, כולה גיטרה! אבל פרית' ניצל את הטכניקה הלא שגרתית הזו, בתוספת נכבדה של אפקטים, כדי להפיק מהגיטרות שלו צלילים שפשוט עוד לא נשמעו עד אז- זה פשוט לא נשמע כמו גיטרה אלא משהו שונה לגמרי. הסגנון באלבום קצת מזכיר את האמביינט של פריפ ואינו אבל כאן מדובר במשהו הרבה יותר אוונגרדי, מוזר ומטריד. זה אלבום הרבה יותר קשה להאזנה- הוא גם מוזר ולא ברור וגם מאוד שקט ואיטי, ונשמע אפילו מנותק. אבל הוא פשוט מרתק- פרית' הוציא מהגיטרה משהו פשוט שונה לגמרי, ובהתחשב בזה שהוא הקליט את כל האלבום בלי אוברדאבים (העלאות- כלומר הכל בטייק אחד), הוא באמת הגיע כאן להישג מדהים. זה פשוט אלבום שפותח את הראש, בעיקר לגיטריסטים. ושוב, למרות שפרית' השתייך באותה תקופה, כביכול, לרוק מתקדם, האלבום הזה לחלוטין לא נשמע ככה- אולי כי כבר אז פרית' היה מחובר מאוד למסורת אירופאית של אלתור חופשי וחשיבה מחוץ לקופסא.

וידיאו בונוס- ביצוע של קטע מתוך sonatas and interludes for prepared piano של ג'ון קייג'

(אני רוצה להודות ל-y99 מהבלוג המשובח 'צופן חדש בעברך' שכתב 'עשירייה שצריך' על פרית' וכך הכיר לי למעשה גם את פועלו הרב וגם את האלבום הזה, יישר כח!)