אחרי שנגעתי ביום הזיכרון, ולכבוד יום העצמאות, אני רוצה לדבר קצת על אלבום ישראלי אהוב עליי במיוחד, אולי אפילו האהוב עליי ביותר, וזהו אלבום ההופעה "מאחורי הצלילים" של גרוניך וכספי. אלבום מיוחד מאוד, משום שהוא מתעד שני יוצרים מוכשרים מאוד, צעירים מאוד, ושונים מאוד, בהצטלבות דרכים שהיא חד פעמית מבחינת המהות שלה (השניים ניסו לשחזר את המופע פעמים רבות לאחר מכן, אך זה אף לא היה ולא יהיה כמו המפגש הראשון), והסיבה שבעדה רציתי לדון באלבום הוא שזהו, מעל לכל, אלבום ישראלי.
האלבום הזה הוא רגע ייחודי בקריירה של שני היוצרים האלה. שניהם היו בתחילת הקריירה שלהם, עדיין מלאי תשוקה, רעבים, פרועים (אפילו כספי), מוכנים להתנסויות ועדיין בלי קבלות ממש. מבין השניים, אני אוהב הרבה יותר את גרוניך. גרוניך של אותם שנים (שנות השבעים המוקדמות) היה פרוע ורעב במיוחד, ועשה את שלושת האלבומים הכי טובים בקריירה שלו- אלבום הבכורה שלו, "למה לא סיפרת לי?!" שהוא אולי אלבום הבכורה הישראלי האולטימטיבי, "קצת אחרת" עם שם טוב לוי ושלמה יידוב, והאלבום הנ"ל. אחר כך הוא נסע לחו"ל, חזר, הקליט עוד אלבום מצוין ("צמר גפן מתוק") בשנות השמונים ומאז, אם להודות על האמת, הוא לא ממש עשה משהו יוצא דופן, בטח לא בהתחשב בכשרונו. את כספי אני אוהב פחות, חסרה לו האדג'יות שתמיד אפפה את גרוניך, הוא רגוע מדי, שלו מדי, "עגול" מדי, ועל אף שאני מאוד מעריך אותו אף פעם לא הייתי מעריץ גדול. וכן, היום גם הוא מדשדש לפחות שני עשורים.
אבל היה כאמור רגע שבו שניהם נפגשו והחלו לכתוב שירים ביחד, נגן ביחד, לשיר ביחד. כאן קרה ה"מפץ הקטן"- התנגשות של שני כשרונות אדירים לכדי משהו חדש, גדול ושונה מסכום חלקיו, וכל זה בשקט, מתחת לפני השטח, מבלי שיישמעו על כך. המפגש בינהם לא נשמע סוער ומוטרף כמו "למה לא סיפרת לי", וגם לא עוצמתי ומהוקצע כמו שני אלבומי הסולו הראשונים של כספי, אלא משהו צנוע יותר, לכאורה אישי יותר. בפעמים הראשונות ששמעתי את האלבום הזה, הוא בכלל לא עשה עליי רושם ולגמרי עבר מעליי. מה בכלל קורה פה, זה בסך הכל איש אחד עם קול נורא גבוה וצפצפני עם פסנתר ועוד איש עם קול מנומנם וגיטרה קלאסית לא מכוונת. לא פשוט לעכל את זה בהתחלה, בעיקר בגלל גרוניך (עד היום לא ברור לי איך ולמה הוא שר כל כך גבוה, ואיך הוא הפסיק- ב"קצת אחרת" הוא כבר נשמע שונה לגמרי, האם זה כי התחלף לו סופסוף הקול או שפשוט נמאס לו לשיר כך?), אבל ככל ששומעים יותר ויותר מבינים את הסינרגיה בין השניים, את האופן המדהים בו הם מאזנים זה את זה, מחפים זה על חסרונותיו של זה, מנצלים זה את כשרונו של זה. בנוסף, הם הצליחו לעשות כאן דבר מדהים- ברוב השירים הם משתפים פעולה בהלחנה, משמע- הם ממש ישבו והלחינו ביחד, תו תו.
ולכל אורכו האלבום משובץ ברגעי קסם ונעורים- כשכספי, ששר לפעמים אוקטבה שלמה מתחת לגרוניך, מאנפף ומצפצף את קולו כדי שזה יתאים לפלצטו של כספי; כשהשניים מתחילים עם השטיקים הקטנים שלהם, כמו ה-"לם-לם" בשיר הנפלא "ציור", אולי השיר הכי חשוב ומייצג של היצירה של השניים, או "הדיבור ה-ח-תוך-תוך" של "בן גוריון" ; כשכספי שר את המילים המרגשות של גרוניך, שלא מוערך כלל ככותב שירים אבל כשזה קורה התוצאה נהדרת, ב"אותך"; הקאנון הקטן שהם מכניסים בפזמון של "רוצה שנית"; כל הדברים האלה, הפרטים הקטנים-קטנים שלגמרי מתפספסים בשמיעות ראשונות, כל אלה מתגלים אט אט ועם הזמן הם יותר ויותר מרגשים. וכמו כל זוג טוב, כל אחד מהם גם נותן ספייס לאחר להתבטא לבד; הביצוע של כספי ל"כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", למשל הרבה יותר חזק ומלא חיים מאשר הביצוע שכספי הקליט מאוחר יותר לאלבומו הראשון, ושימו לב כמה צנועה ונותנת כבוד ההופעה של גרוניך בשיר הזה, איך הוא נותן את כל הבמה לחברו כספי. וכך יוצא שזה אלבום שפשוט מתאהבים בכל פרט ופרט בו, אפילו בשיעול הקטן של גרוניך בתחילת "אלוהים מרחם על ילדי הגן".
אז זה באמת אלבום מאוד טוב, אבל למה הוא אלבום ישראלי דווקא? קודם כל, זהו כור היתוך של השפעות ותרבויות , או יותר נכון ערבוב של שני כורים כאלה- גרוניך וכספי הכניסו לכאן מוסיקה קלאסית, ג'אז, רוק מתקדם, פסיכדליה, ביטלס, סשה ארגוב, פולק, אוונגרד, זרם תודעה, שירה עברית ועוד ועוד. אבל בעיקר, זה אלבום שמאפיין את הישראלי היפה בעיניי: הוא צעיר,חי, רעב, חדשן, מקורי, מלא דמיון, אמיץ, נועז, הרפתקן, חצוף, חלוץ, מאלתר, ומאוד מאוד מוכשר. מין שילוב של מדינת ישראל הצעירה כפי שאנחנו אוהבים לדמיין אותה בהתקפי הנוסטלגיה- מלאת ערכים ותרבות, משולבת בחדווה נעורים והמצאה. אם תסתכלו סביב על המוסיקה מסביבכם היום, לא תמצאו יותר מדי מהתכונות האלה, וכאן היה שילוב מבעבע של כולן: בסך הכל שני אנשים, גיטרה ופסנתר, אבל כל כך הרבה אופי, כל כך הרבה עוצמה יש לשניים האלה עם האלבום הקטן והכמעט לא מורגש הזה. הם מעולם לא נשמעו ככה קודם וגם מעולם לא נשמעו ככה מאז (ולא שהם לא ניסו, עד היום הם מנסים). דרכיהם האומנותיות הצטלבו לרגע אחד חולף, שלאחריו כל אחד המשיך הלאה, בנפרד.
( מתוך "סוף עונת התפוזים", וידיאו נפלא. החלק של "מאחורי הצלילים" מתחיל בערך אחרי 5 דקות, אפשר גם למצוא ביוטיוב את כל הפרק)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה