אז דיברנו על קאברים, דיברנו
על דיוויד בואי, לפני זה הזכרתי את בריאן אינו, ומתישהו דיברתי גם על מינימליזם
ועל פיליפ גלאס שהוזכר ממש במילה. עכשיו, איך מקשרים את כל אלה? מסתבר שאפשר.
1976. דיוויד בואי הוא שבר
כלי. מסובך עם כל העולם ואשתו, כולל אשתו הראשונה, מסומם, בסוג של משבר יצירתי.
קוק בצהריים, אכן חרא של הרגל. בצר לו, בואי טס לברלין, שם נמצאים שני חברים
חשובים מאוד באותה תקופה- האחד הוא בריאן אינו הבלתי נלאה, השני הוא לא אחר ממלך
הסטוג'ים, איגי פופ. בואי רצה לעשות משהו מאוד שונה, ואינו היה המועמד הטבעי; בעיקר
קסם לבואי העניין המתמיד של אינו בסאונד ובטכנולוגיה. ביחד עם מפיק העל טוני
ויסקונטי (אחד המפיקים המדהימים בכל הזמנים שגם עשה הרבה מאוד אלבומים עם בואי, טי
רקס, ג'נטל ג'יאנט הפרוגרסיבית ועוד המון המון) וחברות הנגנים של בואי, הם יצרו
אלבום ראשון ביחד, Low,
אלבום חריג מאוד ביצירה של בואי עד אז שהצטיין במבנה מאוד יוצא דופן: צד א' של
האלבום הכיל שירים. אתם יודעים, בית פזמון בית עוד פעם פזמון עוד פעם בית. טוב, לא
באמת, אלא בכל זאת היו שירי פופ מאוד חתרניים עם סאונד מאוד מיוחד ומעוות, קצת כמו
אלבומי הפופ של אינו עצמו, אבל בכל זאת, שירים שנשמעים לפחות כמו שירים. החידוש
הגדול היה בצד השני: ארבעה קטעים ארוכים למדי, אינסטרומנטאליים. ולא סתם
אינסטרומנטליים- ברובם הם נוגנו ובושלו בלעדית ע"י אינו ובואי בלבד. בואי
מנגן בהם רשימה אדירה של כלים-סקסופון, קסילופונים, כלי הקשה, פסנתר, סינטים
ואורגניים וצ'מברלין (סוג של מלוטרון קדום, שגם טום וויטס מנגן עליו מדי פעם).אינו
כמובן הביא את השיגועים שלו- אפקטים (או כמו שאינו קורא להם- "טיפולים",
אלף ואחת סינטים וכו'. נראה שלבואי היה חשוב מאוד להוכיח שהוא ממש מוזיקאי ולא רק
זמר. אגב, יש גם קולות בקטעים האלה, אבל הם לא שירים, כלומר- או שאלו קולות בלי
מילים, או ג'יבריש, או סתם מילים שנשמעות טוב ולא יוצרות משמעות. אלו היו יצירות
כבדות, אפלו, עגמומיות, שמושפעות ממה שרץ בגרמניה באותה תקופה, בעיקר להקות
גרמניות מזרם הקראוטרוק כמו נוי! וקראפטוורק. בקיצור, זו הייתה חיה מאוד מיוחדת
והאלבום המופלא הזה נחשב יצירת מופת. שנה אחרי, בואי מגייס לצוות את לא אחר מאותו
רוברט פריפ והחבר'ה מקליטים עוד אלבום שנקרא “Heroes”
(המרכאות בשם האלבום- במקור), גם הוא יצירת מופת וגם הוא בנוי באותה מתכונת של צד
א' "שירי" וצד ב' אינסטרומנטלי. אבל הפעם נראה כי הושם דגש יותר על
השירים- הם יותר טובים מאלה של LOW והרבה יותר בולטים, לעומת זאת האינסטרומנטאליים הם
אפילו עוד יותר מוזרים ולא מתקשרים למרות שהם מדהימים גם הם, פשוט הרבה יותר
אווירתיים והרבה הרבה יותר מנוכרים. כששומעים אותם אפשר ממש לדמיין בוקר ערפילי
וגשום בברלין (לא הייתי שם מעולם, אגב) ואיך אפשר לפספס את הסקסופון המוטרף של
בואי בקטע Neukoln.
אחר כך יצא אלבום שלישי של הצוות, Lodger, שגם כבר מכיל רק שירים ולא אינסטרומנטליים וגם הרבה
פחות טוב משתי קודמיו. כך נסגרת לה "טרילוגיית ברלין" המהוללת של בואי,
לה אפשר גם להוסיף את שני אלבומי הסולו הראשונים של איגי פופ, להם תרם בואי רבות
ויש להם סאונד מאוד דומה (בעיקר הראשון, The idiot).
עד כאן בואי ואינו. עכשיו
פיליפ גלאס. גלאס הוא אחד המלחינים הכי מפורסמים, משפיעים, מצוטטים ומשומשים
בזמננו היום, עם סגנון מאוווווד מובהק שאי אפשר לטעות בו, עד כדי כך שלפעמים גלאס
עושה בו שימוש כל כך מופלג, שזה כבר נשמע כאילו הוא מלחין מתוך שינה (אותם ארפג'ים
של אקורדים מג'וריים בטריולות; גם אם לא הבנתם מה אמרתי, מספיק לשמוע את זה פעם
אחת כדי לשים לב שגלאס משתמש בטריק הזה תמיד). גלאס כאמור התחיל את הקריירה שלו
כמלחין בקבוצה של מלחינים אמריקאים בשנות השבעים שהשתייכו לאסכולה המינימליסטית
(סטיב רייך, טרי ריילי ג'ון אדמס והגורו הגדול של הסגנון- לה מונטה יאנג). במשפט
אחד, זו מוזיקה ששואבת השראה מתרבויות המזרח בכל הנוגע ליחס לזמן והרמוניה,
ומתבססות על מלודיות ומשפטים קצביים חוזרים ורפטטיביים לאורך פרק זמן ארוך תוך
התפתחויות ושינויים מעטים. מאז גלאס הפך למלחין מאוד פורה- אופרות, סימפוניות,
פסקולים רבים (בעיקר ידוע הפסקול לסרט "הנבואה") והמון יצירות. במיטבו, הוא
מצליח לקחת חומרי גלם מאוד פשוטים וליצור מהם מפלים של צלילים ואז התוצאה נהדרת
(כמו פסקול "הנבואה" המצוין לעיל, והמצוין בכלל). אבל, כמו שהרבה מבקרים
נגדו טוענים, הוא יכול גם מאוד לשעמם (כמו הפסקול של הסרט "השעות"- עליו
כבר אמרו חברי "הגשש החיוור"- נקרעו הסדינים מרוב הנחירות) כשהוא נופל
למלכודת הדבש של הסגנון המאוד מובהק שלו.
ב-1992 גלאס מחליט לכתוב
סימפוניה ראשונה. בצעד מפתיע (או שלא?) ומאוד משמח הוא פונה דווקא לאלבום Low של הצמד בואי אות
אינו. באופן פחות מפתיע הוא בוחר שתי יצירות מהקטעים האינסטרומנטליים וכותב להם
עיבוד חדש, אבל בוחר להפתיע בעיבוד לקטע נוסף שלא מופיע באלבום המקורי אלא רק
כבונוס לגרסאת הרימסטר. גלאס בחר בשני קטעים שבאלבום המקורי הם מאוד שקטים ומאוד
מלודיים, וגלאס עושה להם עיבוד מאוד מאוד יפה ורגיש אל גם די נאמן למקור כאשר
ההפתעה היא בקטע שלא נכלל בדיסק שמקבל וואחד טיפול וגלאס באמת הופך אותו ליצירה
עצמאית משלו כי הוא לא מזכיר בכלום את המקור, וזה יופי.
התוצאה, שבעייני היא מצוינת,
כנראה מצאה חן גם בעיניי גלאס וארבע שנים אחר כך הוא לקח גם את “Heroes”
לסיבוב, וזה סיבוב כבר יותר מעניין, למרות שמי שמצפה לשמוע את האלבום המקורי בתוך
הסימפוניה הזו עשוי להיות מאוד מבולבל. קודם כל, כי הקטעים האינסטרומנטליים שגלאס
בחר להתעסק איתם הרבה יותר מאתגרים, כמו “Sense of doubt”
שמורכב ממוטיב חוזר של ארבעה צלילים כרומטיים של פסנתר בגרסא המקורית- בגרסאת
תזמורת מלאה זה פשוט נשמע נפלא, או “Abdulmajid”
(עוד קטע שיצא רק כבונוס לרימאסטר של האלבום") שמקור הוא בכלל מין טריפ-הופ
קדום או משהו אחר שאני לא מצליח לקורא לו בשם וגם ממנו גלאס עשה יופי של עיבוד
בשבע שמיניות. אבל הכי מעניינת היא הבחירה של גלאס דווקא בשני שירים
"רגילים", והשיא של הסימפוניה הוא העיבוד מחדש לשיר הנושא של האלבום,
שעד היום הוא אחד הלהיטים הגדולים של בואי- גלאס פשט פירק את השיר לגורמים והרכיב
ממנו משהו סוער, סוחף ודינמי, פשוט קטע מדהים, ששוב- לא נשמע בשמיעה ראשונה דומה
כמעט בכלום לקטע המקורי.
אני אוהב את שתי הסימפוניות- סימפונית Low היא קצת יותר מלכותית
ושמרנית, סימפוניית “Heroes” היא יותר מעזה ומאתגרת ולדעתי
קצת יותר טובה. מה שיפה בשתיהן הוא שגלאס הצליח למצוא את עצמו, לעניין גם את עצמו
וגם את המאזין דווקא בחומרים של בואי ואינו. אני ממש מוקסם מהרעיון שמישהו לקוח
מוצר מוגמר של מישהו אחר ובונה ממנו משהו שהוא גם מתכתב עם המקור וגם לגמרי שלו
(דוגמא לא קשורה- המחזה והסרט "רוזנקרנץ וגילדרשטרן מתים", שבו לקח
המחזאי טום סטופרד שתי דמויות שוליות לחלוטין מהמחזה "המלט" ותפר סביבם
מחזה עצמאי, אחד הסרטים האהובים עליי אגב); זה לא אלבום "מחווה", זה לא
אלבום של "תזמורת קלאסית מנגנת אלבום של דיוויד בואי". הסימפוניות האלו
הן יצירות שגם לגמרי עומדות בפני עצמן וגם מציגים את האלבומים שעליהם הן מבוססות
באור מעורר השראה, כזה שהמאזין לסימפוניות אומר לעצמו, "אלו כנראה אלבומים
ממש מגניבים אם תזמורת מנגנת אותם כל כך טוב".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה