יום שבת, 29 במרץ 2014

הייתי כלבתו של






אנחנו במוזיאון. ייתכן שאנחנו מייצגים תרבות מסוימת
רמי פורטיס

היום אנחנו חיים בעידן שבו כל אחד כמעט, אפילו כותב שורות אלו, יכול באמצעים מאוד פשוטים להקליט את עצמו ולפרסם את המוזיקה השולית שלו, וייתכן אפילו שיהיה מי שיישמע. זה מאוד קל להיות אינדי היום, אולי קל מדי, ויש בארץ סצנת אינדי, או אולי בועה כמו שאיגור קרוטוגולוב למשל טען בראיון פה בבלוג. אבל האינדי הישראלי אינו המצאה של השנים האחרונות, ובתחילת האייטיז פעמה פה סצנת אינדי, אמנם הרבה יותר קטנה, אבל במובנים רבים הרבה יותר אוונגרדית, אמיצה, ולמען האמת- היא חלחלה למיינסטרים הרבה יותר, בין אם כי היא הייתה צריכה את הממסד על מנת להתקיים- להקליט אלבומים וכו', או שהיא יותר כיוונה אליו. זו הייתה סצנה מזערית- אולי יותר נכון להגדיר אותה כקומנדו אינדי, יחידה 101 של האינדי. אלו היו בסופו של דבר כמה עשרות בודדות של מוזיקאים, שפחות או יותר נגנו באותם עשרה הרכבים בחילופי פרסונל, בשלושה מועדונים בתל אביב. בפרק שהוקדש לסצנה הזו ב"סוף עונת התפוזים" המופתית של יואב קוטנר הקהל של הסצנה הזו הוערך כקהל של 400 איש, אבל מהחממה המוזיקלית הזו יצאו בסופו של דבר כמה מהאלילים הגדולים של הרוק הישראלי, שהפכו למה שקרוי באנגלית Household names- פורטיס, סחרוף, אהוד בנאי, אפילו משינה- ועם כל אהבתי לאמני האינדי הישראלי העכשווי, קשה לי לראות את זה קורה להם. את הפוסט הנוכחי אני רוצה להקדיש למי שהיה איש מפתח בקומנדו האינדי האייטיזי הזה, איש שהיה הרבה יותר מדי far-out מכדי באמת להשתחל למיינסטרים, איש שהוא הרבה יותר infamous מאשר famous, וזה הוא דורון אייל הידוע בכינויו שולץ האיום.


 שולץ הוא דוגמא קלאסית למה שבריאן אינו הגדיר כ-non musician. אני לא יודע מהן יכולותיו המוזיקליות היום, אבל בשנות השמונים עושה רושם שהוא לא ידע לנגן בשום כלי; אי אפשר גם לומר שהוא ידע לשיר במובן המקובל של המילה, וחשוב יותר- לא נראה שהוא ניסה לשיר במובן המקובל. אבל לשולץ היו שלוש תכונות שעשו אותו לאמן פורץ דרך ויוצא דופן- האחת היא כאריזמה אדירה, השנייה היא חוש הומור מפותח וחריג, והשלישית- והכי חשובה- חזון. היה לאיש חזון, וכמו פורטיס שותפו לתחילת הדרך הוא היה מחובר בזמן אמת למה שקורה מחוץ לביצה הישראלית. פורטיס, שולץ וחברים אחרים לסצנה כמו הקליק הנפלאים או יוסי אלפנט, באמת היו עם אצבע על הדופק כשבצד השני של העולם נוצרים סגנונות חדשים כמו פוסט-פאנק ו-new wave. שולץ בעצם הביא לארץ גישה חדשה, אחרת, מסעירה, עם ריח של חו"ל. גישה ששמה דגש הרבה יותר על ה'איך' ופחות על ה'מה'. ובעיקר- גישה חתרנית כנגד הממסד המוזיקלי בארץ בזמנו, שהתעלם מתנועת הפאנק כמעט לגמרי והתעקש גם לפספס את הפוסט פאנק ועדיין להיות נטוע בתחילת ואמצע שנות השבעים. במילים אחרות, שולץ היה מעין avant-man.

שולץ התחיל את דרכו כאמן, או מעין פסאודו אמן. הוא בעיקר עשה רעש- שימש כמעין  MCבהופעות של פורטיס, יצר שני סרטים קצרים מבריקים- "יוסף יוסף" ו"שולץ" שהם בלי ספק אידיוסינקרטיים וחריגים לזמן ולמקום שבו נוצרו, ועורר מחלוקת במיצגים אומנותיים ביזאריים שהיה בהם מימד פארודי ברור. אבל יותר מהכל, כמו שמנהל מוזיאון תל אביב עדי סמל אמר, שולץ היה תופעה. את הצעד המשמעותי שלו כמוזיקאי שולץ עשה כאשר ניגש לפורטיס והציע לו להקים הרכב בהנהגתו. הם מצאו את רונה ורד, שנינגה סינטיסייזר, ואת דויד גרוואי שניגן גיטרה וסינטיסייזר, וביחד הקימו את כרומוזום, בלי שום ספק ההרכב המוזיקלי החריג והמתקדם ביותר בזמנו בארץ ובעיניי אחת הלהקות הישראליות המדהימות בכל הזמנים.


קודם כל, בכרומוזום לא היה מתופף- רונה ורד ודויד גרוואי נתכנתו מקצבים בסינטיסייזר שלהם. שנית, לכרומוזום לא ממש היו שירים, וליתר דיוק- לא הייתה להם ממש ליריקה. השירים היו באנגלית שלא ממש עשתה הגיון, או בג'יבריש. ושלישית, שולץ אייש בלהקה את תפקיד הזמר המוביל (כשפורטיס מבליח פה ושם בהופעות) . אי אפשר היה להבין את זה בזמן אמת אבל שולץ בעצם עשה בכרומוזום מה שדאמו סוזוקי עשה ב-Can כמה שנים קודם לכן- סולן שהוא אנטי-סולן, שמשתמש בקול שלו ככלי מוזיקלי, שמרוקן ממשמעות את הליריקה, משום שהיא אינה חשובה. זו דבר מרתק בעיניי, השימוש באנטי-שפה ככלי להבעה, כי בעצם בלי מילים יש כאן גם הבעה אישית וגם אמירה מאוד ברורה. בפרפרזה על ויטגנשטיין, על מה שעליו לא ניתן לדבר, אודותיו יש לצרוח.  גם פורטיס שר בכרומוזום, וגם הוא השתמש באנגליג'יבריש (ומאוחר יותר גם בלהקות ז'אן קונפליקט ו-Foreign affair) ועל ישראל של שנת 1980-81 זה נפל כרעם ביום בהיר. תוסיפו על זה את פורטיס בתחילת דרכו, אחרי הכישלון המסחרי של "פלונטר", שניגן בלהקה למעשה גיטרה מובילה- תענוג מיוחד בפני עצמו- ותקבלו משהו באמת מיוחד. בעיניי מה שהכי מעניין בכרומוזום היה שזו עדיין הייתה להקה מאוד ישראלית, או יותר נכון- מאוד מזרח תיכונית; הלחנים הרזים והדלילים של שירי הלהקה הכילו מוטיבים מזרח תיכונים מובהקים, מוטיבים שיותר מאוחר התגלגלו למינימל קומפקט למשל. 

כרומוזום עשו את אחת ההופעות האגדיות ביותר בארץ אי פעם- ההופעה במוזיאון תל אביב, שיש צילום שלה ובטח אי שם בארכיון הרקוב של ערוץ 1 מתגלגל לו גם תיעוד מלא (אני ממליץ לקרוא את הפוסט המצוין של בועז כהן על ההופעה הזו, שלדבריו שינתה את חייו). אבל זו הייתה להקה קצרת ימים מאוד. איכשהו הם הספיקו להקליט אי-פי קטן וחסר שם, שחציו מוקלט באולפן וחציו בהופעה (שגם היא בטח נמצאת איפשהו בגרסה מלאה). זה אי-פי קטנטן אבל מדהים: הקטע הראשון, "מכתוב", הוא מין מרקחת נפלאה של קראוטרוק חופר שלכאורה לא מתקדם לשום מקום עם אלקטרוניקה מאוד פרימיטיבית ועם סולמות מזרחיים, שולץ ופורטיס מנסים את כוחם בפסאודו סלסולים ושולץ אפילו שולף את הסקסופון שלו כשפורטיס פורץ קדימה במכות אפילפטיות על הגיטרה. בקטעים אחרים כמו “The conception of dust” ו"גזולינה" אפילו מראה פוטנציאל מסחרי מעבר לאוונגרדיות, ועדיין, כמו שקוטנר כתב למחרת ההופעה במוזיאון, "הלהקה טסה שנות אור מעל למוסיקה הישראלית"- קשה קצת לתפוס עד כמה היא הקדימה את זמנה.
 
כאן קרה משהו מעניין- פורטיס החליט, בחוכמה כנראה, כי אין מקום גם לו וגם לשולץ באותה להקה, והוא פיטר את שולץ מהלהקה ששולץ עצמו הקים. פורטיס הקים עם ורד וגרוואי את מה שהפך לכרומוזום 2, שאחר כך הפכה לז'אן קונפליקט, ושולץ מצידו הקים עם אותם ורד וגרוואי, במקביל, להקה "מתחרה" שגם היא אחד ההרכבים הכי מרתקים אי פעם במוזיקה הישראלית, היחידה לטיפול נמרץ (להלן "היחידה"). ורד וגרוואי בסופו של דבר עזבו סופית את פורטיס ונשארו עם שולץ. עליהם הוסיף שולץ את הכנר הדר גולדמן והבאסיסט שלמה משיח.
מוזיקלית, היחידה היו המשך ישיר למה ששולץ עשה עם ורד וגרוואי בכרומוזום, עם שני טוויסטים- הראשון היה שירה בעברית; למרות שקשה לומר שהייתה כאן אמירה בעברית משום ששולץ גם שר מילים כמעט חסרות משמעות לחלוטין ("חייל של בדיל לועס פה מסטיק\ חושב שהוא אחשוורוש"), וגם שר אותם בסגנון הרובוטי הביזארי שלו כך שבכל מקרה אי אפשר היה להבין אותן. וכך, על אף שלמראית עין השירים היו בעברית, למעשה הם שוב היו שירים חסרי ליריקה. רוצה לומר, השירים של היחידה לא היו על משהו, הם היו המשהו הזה עצמו. הטוויסט השני היה ההופעה החזותית של הלהקה; שולץ, בהשפעה ברורה מאוד- על גבול ההעתקה- מהלוק הייחודי של חברי להקת Devo, יצר ללהקה לוק ייחודי של רופאים ביחידה אמיתית לטיפול נמרץ- חלוקים ירקרקים, מסכות פנים וכיסויי ראש תואמים, כולל תפאורה של חדר ניתוח (בחסות מגן דוד אדום). בשילוב עם המוזיקה החתרנית וההופעה הביאזרית גם כך של שולץ, הלהקה נראית כמו לא כמו יחידה לטיפול נמרץ אלא כמו מחלקה סגורה (כמו שאפשר לראות בקליפ הנפלא לשיר "גן של פלסטיק"). 
האלבום היחיד של היחידה, שנקרא "שבר טרנס-גולגלתי" בהפקתו המוזיקלית של קובי רכט, הוא אחד מאותם אלבומים אבודים שהם פנינות יקרות ערך. שולץ, ורד וגרוואי התקדמו הרבה מאז ימי כרומוזום: לשירים יש לחנים ברורים ומגובשים וגם סאונד הרבה יותר מתקדם עם מקצבים הרבה יותר מורכבים. הדר גולדמן מאוד בולט בכינור שלו (שימו לב איך הוא מחקה סירנה של אמבולנס בשיר "היחידה"), גרוואי מקבל הרבה מקום להתנסות, ושולץ יותר מוכוון מטרה מאשר בכרומוזום- נראה שגם הוא היה "צריך" להיפטר מפורטיס. באופן מפתיע האלבום הכל כך חריג הזה קיבל הרבה תשומת לב וההופעות של הלהקה היו מאוד מצליחות. אבל שולץ לא היה מרוצה מהאלבום שהוקלט בחופזה ובמעט מאוד כסף, והחליט לפרק את ההרכב ולעזוב את הארץ. ומאז הוא לא ממש מצא את עצמו בעולם המוזיקלי, והתפרסם יותר בגלל הזוגיות הבעייתית שלו עם הדוגמנית ויק (מישהו יודע איפה היא היום?) ושלל שערוריות אחרות מאשר בגלל המוזיקה.

שתי אנקדוטות לסיום- שולץ חזר לארץ בשלב מסוים וחבר לדויד גרוואי ליצור אלבום נוסף, תחת השם המקורי שולץ\גרוואי. האלבום נקרא "נאום לאומה" והוא שונה לגמרי מהעבודות של שולץ באייטיז- הסגנון כאן הוא רוק ניינטיזי מובהק, שולץ שר כאן שירים של ממש, ולא בקול הרובוטי אלא הוא אשכרה מפגין כאן שירה די ערבה. למרות זאת זה אלבום די בינוני ולא מרעיש עולמות, ובכל זאת הוא ראוי לציון כהוכחה ששולץ יכול היה להיות זמר אמיתי. 

אנקדוטה שנייה היא רונה ורד, מהמוזיקאיות הכי מבריקות שהיו בארץ; אחרי ההרפתקאות עם שולץ ואחרי קדנציה ב"קליק" המעולים, היא עברה בגיל 29 ארוע מוחי והפכה זמנית למשותקת ביד שמאל. היא פרשה לאחר הארוע מעולם המוזיקה, עברה לעבוד בתרפיה מוזיקלית, ומבירור קצר שערכתי אודותיה ברחבי האינטרנט השמועות היא היום עובדת כמזכירה רפואית (האירוניה ממש לא מכוונת). את הסיפור המרתק שלה אתם יכולים לראות בכתבה המצורפת כאן. איפה דוד גרוואי היום, אין לי מושג; ושולץ עדיין מופיע מדי פעם ומנסה מדי פעם את מזלו בשירים חדשים.

5 תגובות:

  1. לשולץ יש אלבום חדש בפתח, ממה שהבנתי, שאוטוטו יורד להדפסה.

    זה קצת מצחיק בעיניי שמדברים על פינגווין כעל "כולה 400 איש במקסימום" כשרבות מלהקות האינדי המדוברות היום לא מביאות גם את זה. כדאי גם לשים לב שכל אותם שמות שעברו ממועדוני שנות ה-80 לתקליטיה של כולנו עברו בשלב כלשהו לעברית (אהוד לדעתי שר מהתחלה חומרים שלו בעברית). אם להקת אינדי בימינו לא מתכוונת לפנות גם לשוק בחו"ל ואנגלית היא לא שפת אם של היוצרים בה, בעיניי אין טעם בכתיבה בשפה זרה. זה קצת בגין פתרון קל מדי כדי לא להשקיע במילים.

    השבמחק
  2. אני חייב להודות שזה אחד הנושאים הכי מעניינים עליהם כתבת. אין דבר שיותר מעניין אותי כמו רוק ישראלי וההיסטוריה.
    אני מקווה שתמשיך לפרסם נושאים על הנושא הזה.
    נעם

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה נעם!
      אגב שכחתי לציין כי שני כל האלבומים כאן ועוד רבים וטובים ניתנים להורדה דרך הבלוג המצוין "פוסי הל":
      http://psyhl.blogspot.co.il/

      מחק
  3. בריאן אינו נוא חתיכת אנטישמי מסריח, אדם טיפש, בור ובתכלס, מוזקאי מאוד בינוני ו-Over-rated.
    שולץ אוכל אותו בלי מלח ובלי פלפל, עם הרבה חריף והרבה שנינות.

    השבמחק
    תשובות
    1. מילים קשות כתבת. אינו מבקר נחרץ של המדיניות של מדינת ישראל בשטחים, מכאן ועד אנטישמיות לשמה יש מרחק גדול. עוד לא נתקלתי בהתבטאות אנטישמית שלו גרידא (ראה ערך מל גיבסון). טיפש ובור- לא יודע לגבי זה, אבל מוזיקאי בינוני ואוברייטד- פה אני כבר חייב להתייצב לצד אינו, שקשה לי להפריז בגאוניותו המוזיקלית מצד אחד ובחשיבותו לעולם המוזיקה מצד שני. אני חושב שמרוב גאווה לאומית פגועה פספסת אותו, אם בכלל ניסית. שמע את ארבעת האלבומים שלו מהסבנטיז- HERE COME THE WARM JETS, TAKING TIGER MOUNTAIN, ANOTHER GREEN WORLD, BEFORE AND AFTER SCIENCE, שמע את העבודות הנהדרות עם רוברט פריפ, או האלבומים של בואי, ויש עוד הרבה דוגמאות, ויש גם אלבומים רבים שהפיק ואמנים רבים שטיפח. קטונתי.

      מחק