פוליטיקאי משופשף, או: למה התבאסתי קשות מרוברט וויאט

אחד האמנים האהובים עליי ביותר הוא רוברט וויאט, אדם שלא ממש צריך להציג,אבל אם רוצים אז בכל זאת- זמר, פסנתרן, מתופף, מולטי-אינסטרומנטליסט, ג'אזיסט, פרוגר, דאדאיסט, אלכוהוליסט, קומוניסט, אקטיביסט, ובעיקר- אמן דגול, עם טביעת אצבע ייחודית. המוזיקה שלו, הקול שלו, מלווה אותי כבר המון שנים, ובאמת שיש לי כמעט כל אלבום שוויאט אי פעם הוציא, וזה המון. בין עם זה כמתופף סופט משין (וויאט היה מתופף פשוט מדהים, אמנם לכאורה לא מקצועי ולא מאומן מספיק אבל הוא פיצה על טכניקה קלוקלת בהמון המון דימיון ואנרגיה), בין אם זמר באלבומי הסולו שלו- וויאט כל כך מיוחד, כל כך נועז. וויאט גם תמיד היה "ילד בעייתי", עוד בסופט משין, כאשר קלידן הלהקה שאל אותו מדוע הוא לא טורח ללמוד לקרוא תווים והתשובה של וויאט הייתה: "כדי שלא תגיד לי מה לנגן". מעולם לא הייתה לו בעיה להגיד מה הוא חושב והאמנות שלו מאוד פוליטית, מה גם שכבר מגיל צעיר אימץ וויאט גישה קומוניסטית חריפה, כתב והתבטא נגד מלחמת פוקלנד, הצטרף למפלגה הקומוניסטית הבריטית, שונא את ארה"ב (לה הוא קרא בשיר אחד “the united states of amnesia” ) והקאפיטליזם המערבי אבל אוהב את צ'ה גווארה ואת נועם חומסקי. למרות שאני אישית לא מתחבר לעמדות אלו, תמיד הערכתי והערצתי את וויאט על האומץ שלו להיות פוליטי ולדבר על דברים בוערים שמפריעים לו בעולם (אני גם מעריך את אריאל זילבר, להבדיל, מאותה סיבה- אמנם היה לי קשה מאוד לקבל את מערבותו בקמפיין לשחרור יגאל עמיר אבל עצם העובדה שההוא מעז להיות מזוהה פוליטית, בעיקר בדיקטטורת הפלייליסט של ימינו, לכשעצמה מעוררת הערכה רבה, בעיקר כשהוא עדיין עושה מוזיקה נפלאה). כל זה נכון, או לפחות היה נכון, עד האלבום החדש שוויאט הוציא לפני כמה חודשים, ביחד עם המוזיקאים גלעד עצמון (כלי נשיפה)  והכנרית רוס סטפן.

מממ... גלעד עצמון? מן הסתם ישראלי, נכון? וואו, ישראלי מנגן עם רוברט וויאט, ממש גאווה ישראלית! אז זהו, שלא.ממש ממש ממש לא. גלעד עצמון, ג'אזיסט וסופר שנולד בישראל, החליט לאחר מלחמת לבנון הראשונה שבעצם הצדק והאמת נמצאים בכלל בצד הפלסטיני. הוא עזב את ישראל בזעם, ויתר על אזרחותו, השתקע בלונדון ומאז הוא אחד מהאנטי-ציונים הגדולים בבריטניה. עצמון טען כי לעולם לא ידרוך על אדמת ישראל כל עוד היא כבושה ע"י הישראלים. אני שונא את גלעד עצמון, משני טעמים: הראשון הוא שהוא אנטי-ישראלי קיצוני ביותר, כזה שמשתווה לפילוסוף האוסטרי אוטו ויינינגר, האיש שפחות או יותר הגדיר את המושג “self hating jew”. עצמון מכריז כי הזהות שלו היא פלסטינית, ודעותיו הן על גבול הכחשת שואה (כפי שאפשר, למשל, לקרוא  בראיון משותף שערך עם וויאט בגרסה האנגלית של הארץ). באתר הרשמי של עצמון , תחת הכותרת writings and thoughts , אפשר לראות איך עצמון מתייג את הפוסטים שלו- ישראל (170 פוסטים), אידיאולוגיה (80 פוסטים), פלסטין (75 פוסטים), וגם שואה (36 פוסטים. אני אגיד את זה שוב- 36 פוסטים!). על מוזיקה, מסתבר, עצמון קצת פחות אוהב לדבר (רק 7 פוסטים), שזה די מעניין בהתחשב בעובדה שזה בעצם הדיי-ג'וב שלו.  ולאחר שקראתי כמה ראיונות שלו, אין לי ברירה אלא להכריז שהבנאדם פשוט אובססיבי לגבי ישראל ופלסטין.  טעם שני שאני שונא אותו הוא, שהבנזונה פשוט מוכשר- הוא סקסופוניסט וקלרניתן ממש ממש טוב, שמכניס הרבה טעם אוריינטלי וכלזמרי לג'אז שלו, והוא באמת יודע מה הוא עושה כשהוא מנגן.

עצמון החל לשתף פעולה עם וויאט ב-2003, באלבום CUCKOOLAND, וזה כבר אלבומם השלישי ביחד. עליי להודות, ואני לא מאשים ספציפית את עצמון בזה, שהרמה של האלבומים של וויאט ירדה פלאים החל מאותו אלבום: הקול של וויאט קיבל גוון שאני לא אוהב, והוא נוטה גם להשתמש יתר על המידה במה שנקרא "שטיחי קלידים" צ'יזיים. אבל עדיין, וויאט זה וויאט. באלבומים הקודמים, האובססיה הישראלית של עצמון לא ממש בלטה: ב-CUCKOOLAND באלבום הראשון היה קאבר ללא מילים לשיר פוליטי של אמאל מרקוס, ובאלבום הבא שהשניים שיתפו פעולה, COMICKOPERA מ-2007, יש כבר שיר בשם “out of the blue” שניתן לפרש אותו כשיר על פלסטיני שצה"ל חרב את ביתו, אבל זה לא היה כל כך מפורש. חוצמזה, וויאט הוא אדם מאוד הומאני ורגיש וזה מתבטא למשל בשיר המדהים שכתב על שואת הצוענים, או על המלחמה במזרח טימור, כך שכאשר וויאט נתקל במשהו שנתפס בעיניו כעוולה- הוא מדבר עליה, כך שהסכסוך הישראלי-פלסטיני נתפס בעיניו, עד אז, כעוד עוולה בעולם.

אבל השנה הוציאו השניים (ביחד עם אותה כנרת אבל היא לא ממש רלוונטית לסיפור) דיסק חדש, FOR THE GHOSTS WITHIN שמו. חשוב לציין כי וויאט עבד כבר עם כמה מוזיקאים, לא בדיוק אלמונים (למשל, ג'ימי הנדריקס, סיד בארט, דיוויד גילמור), כך שעצם זה שוויאט משתף איתו פעולה מראה שוויאט מאוד מאוד מעריך אותו,ואכן וויאט התבטא בראיונות שעצמון הוא אחד הגאונים הגדולים ביותר שיצא לו לעבוד איתם. כשראיתי שיצא הדיסק התמלאתי חדווה- לא כל שנה וויאט מוציא משהו ובשבילי זה בהחלט סיבה למסיבה, וכדרכי בשנים האחרונות קודם הורדתי אותו כדי להקדים את הקנייה שלו בחנות. מעיון ברשימת השירים הראשונית, וקצת ממה שקראתי על האלבום, היה נראה שמדובר באלבום מאוד נוסטלגי: יש כאן ביצועים לכמה בלדות ג'אז מאוד ידועות, כמו “Lush Life”, “round midnight” שוויאט כבר ביצע בעבר, השיר הנפלא “mayran” של וויאט מתוף SHLEEP הנהדר, ואפילו “what a wonderful world”. ואכן, שני הקטעים הראשונים באלבום נראו בדיוק כמו הרושם הראשוני של האלבום- בלדות רגועות ויפהפיות, וויאט כהרגלו הדהים אותי בקולו העוצר נשימה.

השוק הגדול הגיע עם הרצועה השלישית, שהיא בעצם שיר הנושא של האלבום. זה מתחיל, לומר את האמת מדהים- עצמון נותן ריף ערבי בסקסופון סופראן, והייתי מוריד יד כדי לנגן ככה- אבל אז מתחילה השירה. מי ששר אינו וויאט, אלא אשתו של עצמון, טלי, לטקסט שכתבה אלפי, אשתו של רוברט. עסק משפחתי מה שנקרא מה שהיא שרה הולך ככה:

We are still here

Under the olive trees

When will you see

It’s where we belong

The river runs away

In shame

We are still here

We are the ghosts within

When will you know

Where we belong

לא צריך להיות ביאליק כדי להבין שכמובן השיר מתאר את הפלסטינים כתושבים שלא רק גורשו מאדמתם אלא ממש נטבחו ע"י הישראלים הנפשעים. כך זה ממשיך, ובזמן אמת כששמעתי את השיר הזה (שממשיך כמובן עוד, זה רק חלק מהמילים, והוא אגב ממש מדהים מוזיקלית) הרגשתי שהדם שלי רותח. וויאט, אהוב ליבי, עבד עלי לשמוע את הדיסק הזה במעטפת של קאברים יפים לבלדות אהובות עליי, ובעצם עשה לי כאן טריק.

חייך, אכלת אותה. וויאט

ואם עוד היה אפשר איכשהו לפספס את המסר, מגיע שיר נוסף, “where are they now”. מהר מאוד אפשר לזהות שזו למעשה גרסה מחודשת לשיר “dondestan” מתוך האלבום המעולה של וויאט באותו השם, מ-1991. זהו למעשה השיר הראשון של וויאט בו התייחס במפורש לסוגיית ישראל פלסטין, בשורה:

Palastine’s a countery,

Or at least used to be

אבל העיבוד כאן הוא שונה מאוד, זה מתחיל במין צ'ארלסטון כזה אבל מהר הופך למעשה לקטע היפ הופ, ולא סתם היפ הופ אלא היפ הופ שמבצעים ראפרים בריטים-פלסטינים. אני לא מבין מה נאמר שם, אבל המילה פלסטין מופיעה שם כמובן, וגם בלי להבין את הנאמר יש לי תחושה שהדוברים לא בדיוק יעשו איתנו את הסדר, כך שהשיר באופן טבעי מצטרף לקודמו במסר האנטי-ישראלי שלו.

בנימה אישית אציין כי אינני משתייך למחנה אוהדי ליברמן ומיכאל בן ארי, אני לא חושב שהצבא שלנו הוא המוסרי ביותר בעולם (כי אין כזה דבר), ואני לא כל כך חי בנוח עם המעורבות שלנו בשטחים, ולמעשה מאז סיפורי הזרחן במבצע עופרת יצוקה משהו באמון הבסיסי שלי במערכת נפגע מאוד. מצד שני, אני לא מאמין במיתולוגיה שגורסת כי אנחנו האשמים הבלעדיים בנעשה, וששכננו הם קורבנות מסכנים שאין להם ברירה אלא לחטוף ולהרוג אפילו את פעילי זכויות האדם שמגיעים להתנדב אצלם (הטענה כאילו ג'וליאנו מר והאיטלקי ההוא נרצחו, ע"י פלסטינאים, בגלל מדיניות ישראל היא פשוט מבישה וזלזול מוחלט באינטליגנציה). בעיקר קשה לי עם המגמה הכלל עולמית להפוך את הסכסוך הישראלי לאבי כל חטאת עלי אדמות, בזמן שהקדאפים למינהם יכולים לנהל את מועצת זכויות האדם באו"ם. רוצה לומר: אני מודע ונאלץ לחיות עם זה, וזה לא עושה לי נעים בבטן, אבל אני לא יכול שלא להתכחש לצביעות הכלל-עולמית בנושא.

בהקשר לכל זה, מה שוויאט ועצמון עשו באלבום הזה שבר את ליבי. לא בגלל הדעות ואופיין, אלא הפרינציפ. אם אתה רוצה לעשות אלבום אנטי-ישראלי, לך על זה, אין לי בעיה, תעשה גם וודסטוק מצידי. אבל אל תמכור לי חתול בשק, אל תעטוף אותו באריזת צלופן מרשרשת של בלדות ג'אז לא מזיקות ונעימות ונוסטלגיה חמימה כי זו לא הייתה הכוונה שלך מלכתחילה. ברור לחלוטין שוויאט ועצמון רצו להעביר את המסר הזה ובעיניי הם העבירו אותו בדרך מכוערת במיוחד: התחושה שלי הייתה שעבדו עליי, שלועגים לאינטליגנציה שלי. מה שקרה אחרי השמיעה הזו הוא שפשוט מחקתי את האלבום מהמחשב והחלטתי שאני לא מוכן לקנות את הדיסק, פשוט ככה. לא כי אני מחרים את וויאט, אני לא מאמין בחרמות וזה אדיוטי לחלוטין. אלא פשוט כי נעלבתי ממנו, נעלבתי מהנסיון הבוטה למכור לי פרופוגנדה (ופרופוגנדה בשקל, אם יורשה לי) במסווה של אלבום רומנטי וכיפי. אם וויאט כל כך רוצה לצאת נגד ישראל שיעשה את זה בגלוי, ולא ינסה להתיפייף ולרתום את לואי ארמסטרונג ותלוניוס מונק בשביל זה. בקיצור- הרגשתי שחטפתי וואחד כאפה, ועוד מאחד האלילים שלי. לא כיף.

אלה המחשבות והרגשות שלי- חברים אחרים שלי לא ראו שום בעיה להקשיב לאלבום, הם הצליחו כנראה להתעלות ולהתעלם מהפרופגנדה של גלעד עצמון (שהיא, למרבה הצער, גם של וויאט). אבל אני בחרתי להתרחק בגועל ולהתנער מהאלבום, וזה האלבום הראשון של וויאט אני מרשה לעצמי לוותר עליו. ואולי אני כאן הצבוע, שמצפה מהאמנים שלו להיות עם מודעות פוליטית אבל לא מוכן לשמוע את דעתם כאשר היא נגד המדינה שלו?יכול להיות שכן, לא יודע. אני כן יודע שלא אחרים את האלבום הבא של וויאט, אבל מעתה והלאה אני אזהר מאוד מאוד.

 ושלא יעבדו עליכם.

 מחשבותיו של גלעד עצמון- לכל המעוניין

ראיון עם וויאט ועצמון לגרסא האנגלית של הארץ