יום חמישי, 21 באפריל 2011

KINGUS MINGUS


(מסתבר שהיום הוא יום ההולדת ה-89 של מינגוס, ממש במקרה. מזלטוב!)

כשאני מקשיבה למינגוס המח שלי מתנער, הלב שלי מתנער, ההוויה שלי מתנערת. האבק שמכסה את החיים נעלם. לא תמיד אני מבינה כל מה שהוא אומר, אבל תמיד, תמיד, תמיד הוא מדבר אליי. האלבום הזה שכולו סולו פסנתר, הוא אינטימי ומרטיט במיוחד. אני מקשיבה והכרת תודה מציפה אותי- רות דולורס וויס

בפוסט הקודם דיברתי על יהוא ירון, שעשה צעד נועז באלבום הבכורה שלו בכך שהחליט לנטוש את הבאס (גיטרה או קונטרבאס), להפקיד אותו בידיו של מישהו אחר ולהתרכז בשירה. להבדיל אלפי ריבוא הבדלות, היום אדבר על נגן קונטרבאס אגדי, אחד המוזיקאים הגדולים ביותר של המאה העשרים, שעשה משהו קצת דומה. אני מדבר על האחד והיחיד, מלך מלכי המלכים, צ'ארלס מינגוס, באלבום MINGUS PLAYS PIANO.

להגיד מה המשמעות של מינגוס בשבילי זה לא פשוט. אני שומע את המוזיקה שלו כבר הרבה שנים והוא מסב לי עונג גדול: מה שאני אוהב אצלו זה שהוא מספק לי באופן מלא שני צרכים כחובב מוזיקה- מוזיקה שגם תגרה לי את הסינפסות בקורטקס וגם תשחק לי קצת עם פעימות הלב. ג'אז היא מוזיקה לא פופולרית במיוחד היום, בעיקר כי אנשים רבים תוהים איך מוזיקה כזו, לכאורה סופר-טכנוקרטית, ללא מילים, עם כלים לא חשמליים לרוב, במקצב שנשמע מיושן, יכולה בכלל לרגש מישהו, הרי זה בסך הכל מישהו שחופר ומאונן על סולמות הלוך ושוב. אני לא מסכים בכלל, ג'אז זו מוזיקה סופר מרגשת, וספציפית מינגוס עושה את זה בצורה אחרת לגמרי,  כי מינגוס עושה מה שהרבה רוקיסטים וסינגר-סונגרייטרים מצליחים לעשות אבל הרבה ג'אזיסטים לא תמיד מצליחים, לפחות לא באוזניי, וזה- להתעלות על הסולמות והמבנים ההרמוניים והקונבנציות שמלמדים היום פרופסורים מלומדים באקדמיות למוזיקה ("זה לא סולו טוב כי זה לא מספיק כרומטי, וגם אין פה II-V-I"), ופשוט לנגן את עצמך.

כי מינגוס, כמו אמנים אדירים אחרים (מיילס, תלוניוס מונק, קולטריין, אריק דולפי, אלברט איילר), מצליח להכניס את האישיות שלו למוזיקה. מצליח? המוזיקה שלו היא האישיות שלו, הם זהות לחלוטין. וכמה זה משמח שהאישיות של מינגוס היא כזו מורכבת- הבנאדם היה חתיכת תיק פסיכיאטרי (וגם היה בטיפול- הוא אפילו הביא פעם את הפסיכיאטר שלו לכתוב ניתוח על אחד האלבומים שלו), עוד כילד ממוצא מעורב בלוס אנג'לס הגזענית שלא מספיק שחור לשחורים ולא מספיק לבן ללבנים, דרך יחסים מסוכסכים עם נשים (היה נשוי 5 פעמים וטען כי בילה ערב אחד במקסיקו עם למעלה מ-20 פרוצות) , התקפי דיכאון וחוסר יכולת ליצור לעומת תקופות פוריות מדהימות, ובעיקר מה שהוציא לו הרבה שם רע- התקפי זעם אדירים, על הקהל, המבקרים ומוזיקאים עמיתים ואפילו הקונטרבאס שלו עצמו. וכך גם המוזיקה- מתוסבכת, מלאת רגשות עזים, מרהיבה, מלאת תשוקה וגם הרסנית ומאיימת ומה לא בעצם. כי מינגוס הוא המוזיקה של מינגוס והמוזיקה של מינגוס היא מינגוס וזה מה שעושה אותו כזה אדיר. חוץ מזה, מינגוס גם היה גאון טכני, אולי הכי מדהים של הג'אז, כי הוא הצטיין בכל דבר שעשה- בין אם זה רק נגינה (אפשר לזהות את הסגנון מקילומטרים, וזה מאוד קשה לפתח סגנון אישי כל כך מובהק בקונטרבאס), הלחנה, עיבוד או הנהגת הרכב, מינגוס תמיד גורף את האוסקרים.

ודווקא כאן מגיע האלבום MINGUS ON PIANO שמינגוס הקליט לחברת אימפולס! בשנת 1963. מינגוס הקליט רק 3 אלבומים לחברה אבל שלושתם יצירות מופת, אולי הכי טובות שלו- THE BLACK SAINT AND SINNER LADY שהיא יצירה מדהימה לתזמורת ג'אז בינונית, MINGUS MINGUS MINGUS MINGUS MINGUS (מגלומני כבר אמרנו?) שהוא אמנם רק עיבודים לקטעים קיימים של מינגוס -אבל איזה עיבודים, והאלבום המדובר שהוא אולי היציאה הכי "לא קשורה" בקריירה של מינגוס- אלבום פסנתר? רגע, מינגוס בכלל מנגן פסנתר? אז זהו, שכן, מינגוס היה גם פסנתרן מוכשר, וגם יצא לו כבר לנגן פסנתר באלבומים ואפילו להקליט אלבום שלם עם ההרכב שלו שהוא מנגן בו רק פסנתר. אבל כאן מדובר בפסנתר סולו, ללא ליווי, ועם כל הכבוד, מינגוס הוא באסיסט, ולא סתם באסיסט, אז מה פתאום אלבום סולו פסנתר??

אבל לא אחד כמו מינגוס יפקפק ביכולות שלו. ובאמת, מינגוס עושה בפסנתר פלאים וכשפים. חלק מהקטעים כאן הם סטנדרטים, כמו למשל BODY AND SOUL, אחד הסטנדרטים השחוקים ביותר של הג'אז שמינגוס מפיח גם בו חיים חדשים. אבל הקטעים הכי מיוחדים הם אלה שמינגוס מאלתר וממציא על המקום: הקטעים האלו תופסים צורה משל עצמם והופכים לקומפוזיציות מאולתרות, שמרגישות מולחנות לחלוטין. מינגוס שופך לא רק את עצמו על הפסנתר אלא גם את כל המורשת שלו, מג'לי רול מורטון ודיוק אלינגטון ורגטיים ומה לא. מינגוס מאמץ גם את שרירי המח שלו וגם את שרירי הלב וזה פשוט מדהים, האלבום הזה למעשה מקדים את קית' ג'ארט והקונצרט המפורסם שלו בקלן ביותר מעשור, ולדעתי האישית- מינגוס גם עושה את זה טוב יותר. האלבום הזה הוא המייצג הגדול ביותר לזה שמינגוס גם היה נפש עדינה ושברירית מאוד, שהיה בו צד אלגנטי ויפה ורומנטי. מה שמוקלט הוא משהו בין אימון פרטי של מינגוס, נסיון להלחין, רסיטל קטן, ופשוט מינגוס חושב, וזה, אני חושב, מה שמיוחד באלבום- לשמוע מוזיקאי ממש חושב (גם אלבומי סולו פסנתר של מונק יוצרים אפקט של מוזיקאי באמצע מחשבה).

 אודה ולא אבוש שאינני פסנתרן וכשאני שומע פסנתר אני לא מבין טכנית מה הנגן בדיוק עושה; אני גם לא בקיא גדול בתיאוריה של ג'אז; אבל אני כן יודע מה נשמע לי טוב ומה מרגש, והאלבום הזה הוא פשוט יפהפה. אז נכון, זה אלבום מאוד מאוד לא מייצג ביחס לשאר הקריירה של מינגוס, אבל הוא כן מייצג פן מסוים באישיות שלו שלא תמיד יצא החוצה. זהו המינגוס היפה.



2 comments:

  1. יופי של פוסט. ממחיש היטב את הכישוף. גם בעיני עדיף פי מונים על ג'ארת.

    השבמחק
  2. מסכים לגמרי עם כותב התגובה מעלי.

    השבמחק