תקשיב לדיסק של יהוא ירון, הוא מחייה את העברית

קשה לי לחשוב על מישהו שהלך לאיזושהיא הופעה שקשורה לביצת האינדי התל אביבית, על משולש לבונטין 7-אוזן בר- תמונע ולא נתקל באיש גבוה, מזוקן ונלהב שמתפתל סביב קונטרבאס. נתקלתי בו לראשונה בהופעה של רות דולורס וייס בירושלים, ומה שהיה מגניב באותה הופעה (מעולה כמובן) היה הניגוד בין שתי הדמויות על הבמה- רות יושבת, רעמת השיער שלה מסתירה את פניה לחלוטין, מכונסת בתוך הפסנתר שלה, ויהוא- עומד עם הבאס הענק, אחוז טראנס, מתלהב, צועק לעצמו, וכל הזמן מנסה ליצור עם רות קשר עין, ונראה היה כי למרות הקושי לתקשר איתה איכשהו הוא מצליח להבין אותה טלפתית. מאז אותה הופעה שמתי לב שאפשר למצוא את יהוא בכל מקום פשוט- בין אם אצל אביב גדג', פאניק אנסמבל, גלעד כהנא בסיבוב ההופעות שלו, ואפילו עם פון פייבלס המופלאים, וזה רק קצה הקרחון. בין השאר החלו גם טפטופים של מוזיקה של האיש עצמו, והסצנה כבר רתחה- עד שנולד "דברים יומיומיים כאלה".

כמובן שהכותרת "דברים יומיומיים כאלה" היא כותרת צינית לחלוטין, בדיוק כמו ש"קומוניקטיבי" של נינט אינו אלבום קומוניקטיבי: יהוא כותב ומלחין גבוה, הרבה יותר גבוה מהסטנרדט הגלגלצ"י, והאזכורים באלבום לשניים מגיבורי התרבות של יהוא, מאיר אריאל ושלום גד, בהחלט מסמנים את המקום שיהוא חותר אליו, ועוד נגיע לזה. וגם לשירה עצמה של יהוא נגיע. יהוא לקח איתו את חברו הטוב בוריס מרצינובסקי (שגם הוא תופר את כל העיר עם האקורדיון שלו כבר כמה שנים טובות), את אביב ברק הוותיק והנהדר על התופים, ושני שחקנים חשובים ביותר לאלבום- טליה אליאב שמאוד בולטת בקלידים ובעיקר בקולות הרקע שנותנים ניגוד נהדר ליהוא, ושי לווינשטיין שהוא פשוט גיטריסט מצוין ונותן לאלבום את הגוון המחורע שלו. החלטה מאוד קריטית שיהוא לקח היא לא לנגן באס, כמעט בכלל, למעט הבלחה קטנה בשיר האחרון באלבום- יהוא מתרכז לחלוטין בשירה והפקיד את התפקיד אצל יונתן לויטל. כלומר- יהוא מראש אומר, "ניגנתי מספיק עבור אחרים, הפעם אני זה שידבר". זה לא דבר שגרתי, שאדם שהיה עד עכשיו בעיקר סיידמן מוותר על הכלי שלו לטובת שירה. ההרכב הזה נשמע מאוד הדוק ומנגן באלבום בצורה שנשמעת מאוד טבעית, כאילו הם עושים את זה שנים. למרות השם האירוני, האלבום אכן עוסק ברובו בדברים יומיומיים- אבל זה היומיום הפרטי של יהוא, אדם לא כל כך "יומיומי": החיים בתל אביב שנראה שהוא גם מאוד אוהב אותה וגם בז לה (דבר שאני די מתחבר אליו, אני מרגיש דברים דומים), והמאבק בפרטי שלו עם השדים שלו, המוזרות שלו.

יומיומי זה הכי, אחי. ירון

כבר בתחילת "דברים יומיומיים כאלה" מניף יהוא את האירוניה בשם האלבום ומתיז אותה על הרצפה, ובאופן כמעט מתריס מתחיל דווקא בשיר הכי לא קומוניקטיבי וקשה לעיכול, "ההרודיון שלך". שלושים שניות של רעש אלקטרוני מאיים, ורק אז יהוא מתחיל לשיר:

"אין פה מוות בכלל

אין אבל היום

אין גבול לשמחה

או סיכוי או חלום"

וזה שיר אפל, אפל מאוד וכבד, אפילו מפחיד, עם לחן שנשמע בשמיעה ראשונה לא ברור ולא מתחבר, לכאורה השיר מנסה "להתניע" אבל לא כל כך מצליח, נראה שיהוא בכוונה מסווה אותו, ולבסוף השיר מתפוצץ ברעש אלקטרוני אדיר. יומיומי? לפתוח אלבום בכורה בשיר כזה- בהחלט הצהרת כוונות. בבת אחת ומכה קטועה מגיח כבר השיר הבא, "נמלים קטנות" שכבר נשמע אחרת לגמרי- קאברט עקום ומרושע, ומאוד מאוד סוחף וקצבי, כאילו השיר הקודם היה רק הפרומו והאלבום האמיתי מתחיל רק עכשיו. "עץ שלא צומח, קוץ שלא פוצע, את המלחמה הזו לא תנצח"- יהוא שר (וחברי הלהקה מצטרפים איתו למקהלת שיכורים נהדרת) על מין שגרת חיים חמצמצה-מרירה, על מלחמה יומיומית כזו.  כאן מבוטא כבר סגנון השירה המיוחד של יהוא, שכבר שמעתי וקראתי עליו רבות:  יהוא מתפתל סביב הטקסט, מעוות את הלחן, כמו לועס את המילים ומשחק עם כל תו ותו. הרבה אנשים לא מתחברים לסגנון תיאטרלי שכזה, אני חושב זה מצוין וחי ורענן. אז כתבו שיהוא "לא ממש זמר"-אני מוצא את הקול של יהוא עמוק וחודר, וטכנית הוא גם עושה דברים מאוד קשים. ושימו לב לשי לוינשטיין בסולו נהדר ומעוות.

אם אמרתי ש"ההרודיון שלך" לא מצליח להתניע, השיר הבא באלבום, "קומי", כבר מאיץ מ-0 למאה קמ"ש ב-6 שניות. בוםםםםם!! במקצב פאנק-גראנג' שלא נשמע לעדתי במחוזותינו מאז ימי רוקסאן היפים, מגיע אחד משיאי האלבום, שיר פשוט כובש שמתאר את מערכת היחסים של יהוא עם זוגתו מירב, שגם עיצבה את העטיפה המאוד מיוחדת של האלבום, שמציגה את יהוא כמעין ענק ביזארי ומגושם, שהוא גם קצת מעוות אבל גם מלא חן ותמימות.

"קומי

כל הערב את הלכת על חבל דק

וכשטבעת התחלת נורא להיעלב

ממני

אבל אחר כך זה נגמר כשאת חיבקת אותי בלילה

אני אוהב אותך יותר

 מכל דבר

שאני יודע"

זה פשוט שיר ענק, והראשון באלבום שממש קנה אותי משמיעה ראשונה. אחר כך משתנה מצב הרוח משמעותית, הטמפרטורה צונחת עם "עייפות (שיר אהבה)", שיר שמשיך את היומיום המעייף. "זו לא חוכמה להיות עייף בתל אביב, כבר היו עייפים לפנינו", שר יהוא בלחן רוברט-וויאטי כזה (שאפילו ממשיך לקודה עם קולות ללא מילים בביצועה של טליה אליאב הנפלאה, כמו SEA SONG המיתולוגי של רוברט), ויותר משירה אהבה יש כאן התייחסות לאהבה אחרת, מסובכת, של יהוא-לעיר שלו, שהוא מתאר אותה כאן כמקום מאיים, מטונף, רועש ומאובק. מאוחר יותר הוא יתאר אותה במילים רכות יותר. אגב, אם מתאמצים אפשר לשמוע כאן הרבה השפעה מאחד הקולגות של יהוא, אביב גדג'.

 ושוב נוחת עלינו בבום "לא זמן טוב", שאפשר להתייחס אליו כשיר המרכזי באלבום (אך לא הטוב בו), שיר שגם מגולל את כל הסיפור של האלבום, וגם מייצג את הנקודות החזקות והחלשות בו. הוא מורכב משני חלקים שונים מאוד, גם מילולית וגם מוזיקלית: הראשון, במקצב אומצה-אומצה בלקני מהיר, הוא טקסט זרם-תודעה שיהוא יורה מפיו בקצב מסחרר ומטלטל על ליל סתיו תל אביבי רותח על ספסל בשדרה שהופך מהר מאוד למסע סוריאליסטי משום מקום לשום מקום אחר, שוב יחסי האהבה-שנאה של יהוא לעיר שלו בולטים כשהוא מדבר על השדרה שהוא "לא רואה שהיא יפה" (כלומר- יש כאלה שכן רואים אותה כזו) או כשהוא מדבר על "העיניים היוקדות של כל מיני חורשי רעה שעושים לי חור בגב וקוץ בלב וקוצר נשימה". החלק הזה בשיר עובד מצוין, אבל אז יש מעבר לא כל כך חלק לחלק השני שהוא מקצב אחר לגמרי, מין בלוז כבד יותר וגם הטקסט בנוי אחרת לחלוטין, יותר מובנה ומפוכח אבל מצד שני הרבה פחות מעניין. באבחנה חדה וכואבת ומלאה מודעות עצמית, יהוא מודה שהוא "שוב מוצץ גבעול שמישהו השאיר" (לא צריך לציין מי זה המישהו הזה, נכון?), ומשהו בחלק השני של השיר פחות עובד, הבלבול הזה של יהוא וחוסר האונים שלו נשמע איכשהו פחות משכנע.

את ה"צד" הראשון של האלבום מסיים השיר השישי, "שלושה שירים שלא נכתבו חלק א'". כאן, לראשונה באלבום, יהוא שר טקסט שלא שלו, אלא של משורר קצת יותר מפורסם, נתן זך. יהוא כתב לחן מבריק וממזרי במיוחד לשיר המשונה והממזרי לא פחות של זך, שבעצם מתאר ניסיון של זך לכתוב שיר אחר אך בת זוגו טוענת כי הוא  נכתב לא על משהו נשגב ולירי אלא על "דברים יומיומיים כאלה" ולכן לא שווה את המאמץ ואפילו לא נקרא שיר. לבסוף זך זורק את השיר- אבל בעצם "מכניס" לה בכך שהוא כותב שיר על כתיבת אותו השיר, והשיר על השיר הוא כבר שיר בפני עצמו. הנגן היחידי בשיר הוא שי לוינשטיין עם הגיטרה המרושעת שלו, ועם תפקיד הנערה בשיר שרה עם יהוא טליה אליאב המצוינת. דוגמא מעולה למילים מבריקות שיושבות על לחן שהולם אותן במדויק, וההגשה של יהוא כאן היא אולי הטובה ביותר באלבום.

אמרתי ש"לא זמן טוב" מייצג את כל האלבום, וזה בגלל שהוא עשוי משני החלקים, הראשון מצוין וזורם והשני קצת תקוע, והחיבור בינהם עובד באופן חלקי. וזו אכן דוגמא לכלל האלבום: ה"צד" הראשון שלו, כלומר שש השירים הראשונים, עובד מצוין, זורם חלק ומרגיש כמו שלם. ה"צד" השני שלו, כלומר חמשת השירים הבאים (למעט השיר האחרון שהוא פנינה בפני עצמה) עובד פחות טוב וגורם לכך שכלל האלבום נשמע לא כל כך מגובש ואחיד. יכול להיות שהיום, בבמה שנקרא "מות עידן האלבום", זו כבר לא ביקורת כ"כ רלוונטית, אבל בגלל שיהוא השקיע כל כך באלבום, כולל עטיפה מהודרת, ברור  לי שהוא היה רוצה שהאלבום יעבוד לא רק כאסופת שירים אלא כאלבום שלם. אז באמת הוא מורכב מהרבה שירים מצוינים, אבל המגרעה הגדולה בו היא חוסר הדבק שידביק את השירים האלה יחד. ובאמת, אחרי השיר של זך יש תחושה שהקשר בין השירים פרום יותר, וגם שהשירים עצמם פחות טובים. "דגל שחור", למשל, מכיל עיבוד ולחן יפה מאוד, ואהבתי גם את הטקסט שמתאר זוג שמרגיש שכל העולם נגדו אבל ביחד הם עובדים יפה ורוצים רק "להתחבא בשמיכה", אבל איכשהו השיר לא נצרב לי בזיכרון. דבר מאוד דומה קורה גם עם "ניפול"- שוב, הכל עשוי שם טוב אבל זה פשוט לא נכנס להארד דיסק, גם אחרי כמה וכמה שמיעות. האלבום מאבד משהו מהתנופה שלו.

התנופה הזו כמעט חוזרת ב"ערפל סמיך", שיר ששוב חוזר ליחס לתל אביב. קצת כמו שלומי שבן ב"NEW AGE WOMAN" שלו, במקצב שוב רועש ומאוד מהיר (ומבצוע כהלכה, שימו לב לאביב ברק בתיפוף מלא החיים שלו) מתרוצץ יהוא במרוץ התל אביבי, בין סלט ב"אוליב" לשוט ב"לימה לימה" , ושוב יש כאן תחושה של הרבה ניכור ואולי גם קצת אימה, אבל יהוא מודה כאן בפה מלא ש"אין לי כח להסביר על משיכה שלי לעיר, אני אוהב את העיר הזו, המכונמת". אחרי ריצת האמוק הזו מגיעים שני שירים שכתב גדעון,  אביו של יהוא. אני מקווה שיהוא לא ייעלב אבל איכשהו שני השירים האלו עברו לי מעל הראש. "זוכרים" לפחות מצטיין בעיבוד מגניב, עם מקצב מאוד מעניין שאיכשהו מרגיש לא יציב, כמו "אדם אחרון, דורך על פי הר געש", וגם שירת הפלצטו של יהוא מצוינת, אבל השיר נגמר מאוד מהר, אחרי פחות משתי דקות, לפני שממש הספקנו להתרשם ממנו. "בונוס" הוא השיר הכי סטרייט-פורוורד, אבל גם הוא לא כל כך משאיר עקבות. איכשהו הרבה יותר מעניין לקרוא את הטקסטים של יהוא עצמו.

ואז מגיע הסוף. "קיים ונעלם". אחרי הדשדוש המסוים שהורגש באלבום פתאום מגיע השיר הזה, ממש ממש בסוף, מתגנב לו, והשיר הזה פשוט שווה את כל הדיסק. הלחן המתי-כספי\סשה ארגובי, הפסנתר הצנוע של טליה אליאב, הדרך בה יהוא מגלגל את הטקסט ומלהטט בו, ההרמוניות הקוליות הנהדרות בסוף, העיבוד לאקורדיון של בוריס בסוף, ויותר מכל, הבית הזה:

“ויש גם ארץ רחוקה, 
שבה השמש מחכה, 
מושכת שקיעתה 
ומרהיבה שמיים בדרכה 
לים, שמקבל אותה 
ומקבל אותה לאט 
קצת נגיעות, הרבה מבט 
אומר: הנה, הערב רד 
ואני ריק היום 
אולי את תזרחי אצלי מעט”

זה השיר הישראלי הכי יפה ששמעתי כבר הרבה זמן, והוא בהחלט לבדו שווה את קניית הדיסק. וואו יהוא, ריגשת אותי בענק.

וואו, זה היה טקסט ארוך. אם לסכם, האלבום של יהוא מאוד מאוד שווה, אבל אני עדיין חושב שזו לא יצירת מופת שלמה. זה אלבום חריג בעומק שלו בנוף המקומי, וצריך כמה וכמה שמיעות בשבילו. הוא לא כל כך מרגיש כמו אלבום שלם, אולי זו האקלקטיות שלו, בדרך כלל אני מאוד מתחבר לאקלקטיות אבל כאן יש אולי קצת פיזור יתר. ליהוא יש את זה, ואני חושב שהאלבום הבא שלו כבר יהיה, אני מקווה, יותר מגובש ושלם. אבל עדיין, לא לפספס ואם אפשר גם לראות את האיש מבעבע על מיקרופון בלייב.