יום שבת, 3 במאי 2014

התזמורת ממשיכה לנגן (פוסט ליום הזיכרון)






"יש אוויר ליד פריז שנושמים בלי עכבות", שר בני בשן באחד משיריו הגדולים. זה משפט שנחרת בי חזק- יש מקומות בעולם שבהם אפשר לנשום בקלות, לרווחה, לרוויה. אבל זה לא קורה פה בישראל. כאן האוויר הוא תמיד קשה לנשימה, אי אפשר באמת לשאוף אותו לריאות בלב שלם ושקט. כשגיליתי לשמחתי שאני עומד להיות אבא בתחילת שנה שעברה, אני נשבע שאחת המחשבות הראשונות שלי הייתה- מה יהיה בעוד 18 שנה. כאילו שאנחנו לא מרגישים את זה בצורה זו או אחרת כל השנה, באים יום השואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל כדי שנזכור. כאילו שנותנים לנו יום אחד בשנה שבו אפשר לשכוח את כל זה.

עבורי אלו ימים קשים שיש לי בטן מלאה לגבי האופי הממלכתי שלהם והאופן בו הם נתפסים.  אני בז לשימוש הפוליטי הציני שהפוליטיקאים שמנהלים את המדינה עושים בשואה יום-יום, ויותר מזה מכעיסה אותי העובדה הפשוטה שאנחנו כעם שעבר את השואה באמת עושים מאמצים כבירים לזכור אותה, וזה כמובן חשוב ביותר, אבל אנחנו לא עושים שום מאמץ ללמוד ממנה. אין בנו שום אמפתיה לג'נוסיידים אחרים בעולם (לטעמי, חוסר ההכרה בשואת הארמנים למשל זה פגם מוסרי מן המעלה הראשונה), ואנו לא מצטיינים בעודף סובלנות ופתיחות לעמים אחרים שנמצאים בקרבנו או כאלו שמחפשים אצלנו מקלט. הרי רק יום אחרי יום השואה רוססו כתובות נאצה אנטי-ערביות בפורדיס, אז מה לעזאזל למדנו? שאנחנו עם סגולה? 

יום הזיכרון מעורר בי עוד יותר אנטגוניזם: הוא הפך ברבות השנים לפסטיבל של שכול ומוות, ליום שכולו בידור פרופר, עם אותם שירים שחוקים עד בלי טעם ובלי ריח ומופעים ראוותניים של אמנים חמדנים. ושוב- אנחנו מאוד טובים בלזכור את הנופלים ולכבד את זכרם, אבל אנחנו לא עושים שום דבר כדי למנוע את הנופלים הבאים. רבים מהקורבנות במרוצת השנים נפלו בקרבות שנויים במחלוקת שאולי יכלו להימנע- גבעת התחמושת, החווה הסינית, 24 השעות האחרונות של מלחמת לבנון השנייה, ועוד רבים- וגרועים. הקורבנות כבר מזמן בעולם הבא, אבל הגנרלים שניהלו את הקרבות האלו התקדמו הרבה בחיים. למרות זאת, ביום הזיכרון כולנו מתיישרים לפי הקונצנזוס הממלכתי ואיש אינו מקיים דיון רציני על המחיר שאולי לא היה צריך לשלם.  המקרה של דוד הנחלאווי אמנם לא נסתיים במוות של אף אחד, אך לדעתי הוא מקרה מייצג- ילד בן 18 ששולחים אותו לסיטאוציה אבסורדית, שאין לו שום יכולת להבין אותה ולקרוא אותה לעומק (לאור ההשקעה האפסית של המדינה בלימודי אזרחות והיסטוריה), והוא פועל בה רק על אדי הדלק הלאומני שמתדלקים אותו מגיל אפס. הדלק הלאומני המסוכן הזה יביא לעוד הרבה קורבנות, אני בטוח. זאת ועוד, ממשלה שמסכלת במתכוון משא ומתן מדיני כמו זו הנוכחית בהכרח תגרום לעוד שמות על המצבות בבתי הקברות הצבאיים.

אישית אני חושב שעלינו לזכור את המתים, אבל יותר מכל עלינו לקדש את החיים ולהציל את אלו שבעתיד יהפכו לבשר תותחים. לכן רציתי לכבוד יום הזיכרון להקדיש פוסט שלם לשיר אחד, אולי השיר האנטי-מלחמתי היפה והעצוב ביותר שנכתב אי פעם, וזהו שירו של הזמר הסקוטי-אוסטרלי אריק בוגל (Eric Bogle), “And the band played Walzting Methilda”. בוגל כתב את השיר בשנת 1971, אבל השיר בכלל מתרחש בשנת 1915, ומתאר נווד אוסטרלי צעיר שחייו חסרי הדאגות נקטעים כאשר הוא מגויס, כחלק מצבאות האימפריה הבריטית בזמן מלחמת העולם הראשונה, בלי ספק אחת המלחמות המיותרות וחסרות ההגיון בכל הזמנים, ונשלח לגליפולי כדי להילחם בטורקים. הפלישה לגליפולי, שבה ניסו הבריטים לנגח את הכוחות הטורקים (שבין מפקדיהם נמנה  מוסטפה כאמאל אטאטורק הנודע), הייתה כישלון קולוסאלי והכוחות הבריטים הוכו שוק על ירך. דובר השיר שרד את הקרב אך שתי רגליו נקטעו, ובכך בא הקץ לחיי הנדודים השלווים.

אריק בוגל

קחו אוויר, זהו שיר ארוך מאוד אך מטלטל ומדהים במיוחד, ואני רואה לנכון להביא כאן את מלוא הליריקה שלו:

When I was a young man I carried my pack
And I lived the free life of a rover
From the Murrays green basin to the dusty outback
I waltzed my Matilda all over
Then in nineteen fifteen my country said Son
It's time to stop rambling 'cause there's work to be done
So they gave me a tin hat and they gave me a gun
And they sent me away to the war
And the band played Waltzing Matilda
As we sailed away from the quay
And amidst all the tears and the shouts and the cheers
We sailed off to Gallipoli

How well I remember that terrible day
How the blood stained the sand and the water
And how in that hell that they called Suvla Bay
We were butchered like lambs at the slaughter
Johnny Turk he was ready, he primed himself well
He chased us with bullets, he rained us with shells
And in five minutes flat he'd blown us all to hell
Nearly blew us right back to Australia
But the band played Waltzing Matilda
As we stopped to bury our slain
We buried ours and the Turks buried theirs
Then we started all over again

Now those that were left, well we tried to survive
In a mad world of blood, death and fire
And for ten weary weeks I kept myself alive
But around me the corpses piled higher
Then a big Turkish shell knocked me arse over tit
And when I woke up in my hospital bed
And saw what it had done, I wished I was dead
Never knew there were worse things than dying
For no more I'll go waltzing Matilda
All around the green bush far and near
For to hump tent and pegs, a man needs two legs
No more waltzing Matilda for me

So they collected the cripples, the wounded, the maimed
And they shipped us back home to Australia
The armless, the legless, the blind, the insane
Those proud wounded heroes of Suvla
And as our ship pulled into Circular Quay
I looked at the place where my legs used to be
And thank Christ there was nobody waiting for me
To grieve and to mourn and to pity
And the band played Waltzing Matilda
As they carried us down the gangway
But nobody cheered, they just stood and stared
Then turned all their faces away

And now every April I sit on my porch
And I watch the parade pass before me
And I watch my old comrades, how proudly they march
Reliving old dreams of past glory
And the old men march slowly, all bent, stiff and sore
The forgotten heroes from a forgotten war
And the young people ask, "What are they marching for"
And I ask myself the same question
And the band plays Waltzing Matilda
And the old men answer to the call
But year after year their numbers get fewer
Some day no one will march there at all

Waltzing Matilda, Waltzing Matilda
Who'll come a waltzing Matilda with me
And their ghosts may be heard as you pass the Billabong
Who'll come-a-waltzing Matilda with me?


קודם כל, מיהי אותה Waltzing Methilda? זו אינה רקדנית אלא סלנג בריטי לנדודים (Waltzing) עם שק חפצים (Methilda, מילה שאולי ממנה נגזרה המילה מוצ'ילה). אבל יותר מזה, השיר Walzting methilda שהתזמורת מנגנת שוב ושוב הוא שיר אוסטרלי, שבמאה ועשרים השנים שחלפו מאז שנכתב הפך להמנון הלא רשמי של אוסטרליה. גם השיר הזה מתאר נווד עם שק חפצים, והבית האחרון ב-“The band played Walzting methilda” מצטט מתוך השיר האוסטרלי (כמו שעשה טום וויטס בשירו המפורסם וקורע הלב “Tom Traubert’s Blues”) . השיר בעצם מדבר על המחיר שאנשים צעירים שהולכים למלחמות צריכים לשלם. חלק משלמים בחייהם שנלקחים מהם, ויש שמשלמים בחייהם שנהרסים לבלי שוב. מבחינתו של בוגל, מחיר החיים שנהרסו כבד יותר- כאשר מגלה הנווד של בוגל שרגליו נקטעו, הוא מקונן שהיה מעדיף למות, ושיש דברים גרועים מלמות. בוגל גם מתייחס לתהילה המזויפת של המלחמה- כשגיבור השיר יושב במפרסת שלו ורואה את הווטרנים של הקרב צועדים בגאווה, אין לו שום אמפתיה אליהם אלא רק לעג, ובכל מקרה הוא צופה שהם ייעלמו אל השכחה. לא היה לאוסטרלי צעיר וקל רגליים מה לחפש בצד השני של העולם, במדינה עוינת ולא דוברת אנגלית, ואין שום תהילה ושום גאווה במה שהוא עשה שם. הכל בלוף.

במרוצת השנים השיר בוצע ע"י אמנים רבים- בינם הזמר האירי המפורסם ליאם קלנסי (שאת גרסאתו המרגשת אפשר לראות כאן) והדאבלינרז. בקונטקסט קצת יותר מיינסטרימי, השיר ידוע בזכות הביצוע המופתי של הפוגז בראשותו של שיין מק'גוון הבלתי נלאה (גם היא מצורפת), שנועץ שיניים בטקסט המדמם כאילו הוא עצמו נשלח לגאליפולי. בניגוד לבוגל ולקלנסי שמדגישים את המלנכוליה בשיר, שיין יורק מוצץ כל מילה טוב טוב ואז יורק אותה בזעם.  אני מאוד מתחבר לאוניברסליות של השיר וספציפית לביצוע הזה- שיין ב-1984 שר שיר שנכתב ב-1971 על מאורעות שקרו במקום אחר ובזמן אחר לחלוטין, אבל התוכן והמסר ברורים לכל מי ששומע את השיר. מה גם שבוגל כתב את השיר ב-1971, מה שמיד שם אותו בקונטקסט של מלחמת וייטנאם. ובקונטקסט האישי שלנו פה במדינת ישראל, אני מאמין שאין לצעירים ישראלים בני 18 מה לחפש ברחובות וסמטאות פלסטין. אפשר אולי לתרץ זאת בתירוץ הצורך הבטחוני, אבל אי אפשר לתרץ זאת בתירוץ הצורך ההתיישבותי-דתי. אני לא צריך שקרוביי ייחרפו נפשם כדי שחבורת הזויים תגור בחברון, כמו דוד הנחלאווי. באותה מידה אפשר היה גם לשלוח אותם להילחם לגאליפולי.






 אז אולי השנה, במקום לשמוע את אותם שירי זיכרון בנאליים ברדיו, תקדישו כמה דקות- שמונה דקות ליתר דיוק- ל-“And the band played Waltzing Methilda”. ולמען השם, לא עוד קורבנות של מלחמות מיותרות. 

5 תגובות:

  1. הקדשתי 24 דקות. מקווה שזה מספיק.

    השבמחק
  2. צר לי שאתה לא רואה הבדל בין מלחמות מיותרות לבין מלחמות הקיום שלנו בארץ ישראל. לו היינו מפסידים באחת מהן לא היו חיים על האדמה הזו יהודים וזו הייתה אדמה רקובה כמו שאר מדינות האיסלם. נכון שזה לא נראה טוב במיקרו, ויש אוכלוסייה עויינת שסובלת. אך האלטרנטיבה זו השואה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני חושב שבתוך מה שאתה מכנה מלחמות הקיום שלנו בהחלט היו מלחמות שלא היו מלחמות קיומיות, והאלטרנטיבה של שואה לא תקפה לכולן. אבא אבן למשל השתמש במושג "קווי אושוויץ", האם זה מצדיק התיישבות ביצהר?

      מחק
    2. אנונימי/ת יקר/ה,

      ראשית, ממי את/ה מתחבא/ת? מי את/ה?

      שנית, גבעת התחמושת, לבנון 2 ושאר המקרים שהוזכרו בטקסט לא היו "מלחמות קיומיות". הועברה ביקורת צבאית-מקצועית וציבורית על הקרבות האלה בזמן אמת וגם בשנים שלאחר מכן. אלה היו מלחמות ברירה מובהקות, קרבות שישראל נכנסה אליהן כדי לנפח עוד קצת את הזקפה הלאומית-מיליטריסטית שלה.

      שלישית, "אדמה רקובה כמו שאר מדינות האיסלם" היא אמירה גזענית ומגעילה.

      רביעית, "האלטרנטיבה היא השואה" ו-"זה לא נראה טוב במיקרו" ובטח ובטח ש-"יש אוכלוסייה עוינת שסובלת" הם משפטים שרק בוגר/ת של מערכת החינוך המקרטעת יכול/ה לכתוב. החלופה למלחמת ברירה היא הגנה עצמית ולא תקיפה מיותרת, בטח לא שואה 2; גישת ה-hasbara ("לא נראה טוב") מסיטה אותנו מהאנושיות הבסיסית והדאגה לאחר, וכשכותבים על כפרים פלסטיניים או לבנונים לא מדובר על "אוכלוסיה עוינת" באופן טבעי. מי הפך אותם לעוינים? נכון! גישת ה"אושוויץ זה כאן".

      מחק
  3. מרגש ונכון. תודה על הפוסט.

    לפני שבועיים הרצאתי בכנס כלשהו על המשלחת של ארנסט שקלטון (ע"ע הספר "אנדיורנס" של אלפרד לנסינג). אוסף הרפתקנים שעבר תלאות מסמרות שיער ובלתי אפשריות במקום הכי קר וקשה בעולם (אנטארקטיקה) במאבק לשרוד, להציל את חייהם ולחזור לציוויזיליזציה - וכדרכם האירונית של החיים, מיד בשובם למרות הכל הביתה גויסו למלחמת העולם הראשונה שהשתוללה כל אותו הזמן, וכמה מהם נהרגו במהלכה תוך זמן קצר (או נפלו במלחמת העולם שאחריה). איכשהו, נדמה שהם היו בטוחים יותר בנוף האכזרי של סוף העולם.

    השבמחק