יום חמישי, 15 במאי 2014

עשרים וארבעה המיתרים שהקיזו דם




 
אני אוהב גיטרה. את שיעור הגיטרה הראשון שלי עשיתי ביום בו נחתם הסכם השלום עם ירדן, 26 באוקטובר 1994. כך שהשנה אני מציין עשרים שנות נגינה על גיטרה. זה כלי שעברתי איתו הרבה- מנגינה בוסרית, ילדותית וחסרת טעם על חשמלית Yamaha  במשך שלוש שנים שבהן לימדו אותי רק טאבליטורה (כלי מתועב לחלוטין ללימוד מוזיקה- ילדים, הישמרו מפני הטאבליטורה), דרך ארבע שנים של גיטרה קלאסית הארדקור כולל  ציפורניים, רגלית ועמוד תווים, שלוש שנות שירות בתותחנים בהן נשברו לי הציפורניים וניגנתי גיטרה אקוסטית זולה במוצבים צה"ליים, משם ליוותה אותי נאמנה חשמלית Epiphone SG שאני עד היום מנהל איתה יחסי סאדו מאזו והיום אני מנהל רומאן עם פנדר ג'גואר לוהטת. וברגעים בהם שום דבר אחר לא מרגיע את העצבים של הבן התינוק שלי, אני שולף את אותה קלאסית שההורים רכשו לי ב-1998 ומנגן לו, והוא נרגע ואפילו פורץ איתי בדואט. כך שאני מנחיל את האהבה הזו כבר לדור הבא.

 בדרך גם הספקתי להתייאש מהאופציות שגיטרה נותנת, להפסיק לנגן לגמרי ולעבור לסקסופון, רק כדי לחזור, חכם ומנוסה יותר. הייתה לי תחושה שהכלי הזה מוצה, מיצה את עצמו בשבילי, ושהוא מאוד מוגבל. לא ראיתי מה עוד אפשר לעשות איתו. הראש שלי נפתח מחדש כשהתחלתי לשמוע נגינת גיטרה יותר אוונגרדית, יותר פורצת גבולות ויותר מושכת אש- גיטריסטים כמו מארק ריבו, פרד פרית', רולנד ס. הווארד, פיט קוזי, דרק ביילי, סאני שארוק, ובארץ עידו בוקלמן, הראו לי שיש דרכים אחרות לנגן- אינסוף דרכים לנגן, ושלמעשה הכלי המדהים הזה חסר גבולות. יש הרבה מאוד מה לעשות עם שישה מיתרים שמקיזים דם. את הפוסט היום אני רוצה להקדיש לשני אלבומים שמתקיימים על טהרת הגיטרה האוונגרדית. שני האלבומים מוקדשים לדואו גיטרות אקספרימנטלי, בלי כלים נוספים, שאחד מחברי הדואו גם שר. שני האלבומים יצאו בחצי השנה האחרונה. שניהם מעניינים ביותר ופותחים את הראש, גם אם הם לא חפים מבעיות. הראשון הוא Coming Apart של הדואו Body/Head שמורכב מיוצאת סוניק יות' קים גורדון והגיטריסט ביל נייס (Bill Nace) , והשני נקרא Other World והוא שיתוף פעולה מפתיע במיוחד בין פיטר האמיל האחד והיחיד לגיטריסט המאוד אקלקטי גארי לוקאס (Gary Lucas) .

האלבום של גורדון (בדרך כלל באסיסטית דווקא) מגיע שנתיים לאחר מהפך דרמטי מאוד בחייה האישיים והאמנותיים- הגירושין שלה מגיטריסט הלהקה, ת'רסטון מור, אחרי 27 (!) שנות נישואין (קים כבר בת 60), מה שהציב את כל הלהקה בסימן שאלה גדול ומהדהד שעדיין לא ברור כל כך מה משמעותו. עברו כבר חמש שנים מהאלבום האחרון שסוניק יות' הקליטה וזה עדיין בספק אם היא תקליט עוד אלבומים. בכל מקרה, האלבום של Body/ Head  הוא הפרויקט המוזיקלי הראשון שלה מאז הפרידה\ פירוק, ואלו עדיין מהדהדים חזק מאוד באלבום. Coming Apart  הוא אלבום מאוד נזירי שכולו מוקדש לנויז גיטרות. גורדון מאיישת גיטרה בערוץ השמאלי של הסטריאו ואת עמדת הקול במרכז, נייס מאייש גיטרה בערוץ הימני, ובמשך 68 דקות שנפרסות על פני 10 קטעים שאורכם בין דקה וחצי ל-17 דקות הם עושים מעין מדיטציית רעש (לא במקרה ציינה גורדון את אלבומו המופתי ומהפך הקרביים של ג'ון קולטריין, Meditations מ-1965, כהשפעה- וגם שם מדובר באלבום מאוד מאוד רועש).



הקטעים הם אלתורים מאוד פתוחים, לא בדיוק מכוסחים אלא יותר רפלקטיביים, או במילים אחרות- מוזיקת חפירות, דבר שאני מאוד אוהב. נייס וגורדון חופרים עמוק בגיטרות שלהם, ומטרת המוזיקה היא לא למצוא משהו אלא מסע החיפוש עצמו. שניהם משתמשים בטכניקות בלתי שגרתיות לנגינת גיטרה, ולשניהם סאונד בלתי שגרתי- אחרי הכל, גורדון היא יוצאת סוניק יות', להקה שהתמחתה בדברים האלה בדיוק. ברגעים הטובים של האלבום, השניים יוצרים חומת סאונד-רעש עשירה ומהממת, משהו שנע בין מנטרת OM  לצרחה אינסופית. בין לבין, גורדון גם שרה או יותר נכון מבצעת תפקיד קולי; הקול הבלתי שגרתי שלה, בין נאקה ללחישה עצבנית, משמש גם הוא ככלי מוזיקלי. אין כאן מלודיות מוגדרות, יש מעט מאוד שימוש במבנים מוזיקלים מוסכמים כמו הרמוניות או אקורדים, וגם השירה של גורדון נעה בין דקלום לספוקן וורד וקשורה באופן רופף למוזיקה שמאחוריה.

המילים של גורדון מכניסות את האלבום כולו לקונטקסט של השינויים שעברה בחייה. זה מורגש כבר בקטע הראשון, “Abstract”’, שבו היא שרה רק שורה אחת- “I can only think of you in the abstract”, שנשמע כאילו מוגשת בחבטה לפרצופו של בעלה לשעבר. גם רצף השירים שמגיע אחר כך, שכולם עוסקים בדמויות נשיות- “Actress”, “Last Mistress”, “Murderess”- משקפים אישה במצב נפשי לא פשוט שזועמת ורוצה להשתחרר. שני הקטעים החזקים באלבום הם למעשה מעין קאברים של שירים ידועים וכתובים היטב, אבל בשינוי מאסיבי של המילים ושל העיבוד, וללא המלודיה המקורית- השיר “Ain’t” שמבוסס על “Ain’t got no, I got life” מתוך המחזמר "שיער", שבו גורדון ממש מצמררת, ו-“Black” שמבוסס על השיר “Black is the color of my true love’s hair”. אלו הקטעים שבהם השילוב בין שני הגיטרות החופרות לשירה מהפכת הקרביים של גורדון מגיע לשיאו.






עם זאת, יש באלבום הזה גם בעיות רציניות- קודם כל, הוא חד-גוני מאוד, הקטעים מאוד מאוד דומים זה לזה, כולם מנוגנים בערך באותו טמפו ובערך באותו אזור הרמוני; בנוסף, נייס וגורדון מנגנים גיטרה בסגנון מאוד דומה ובסאונד מאוד דומה. כך שכמה שיש באלבום קטעים טובים, הוא לא מחזיק במשך 68 דקות, ויש לא מעט קטעים שגורמים לתחושה של More of the same. הקטע האחרון, “Frontal”, מיותר לחלוטין- הוא נמשך ונמתח על פני 17 דקות ללא הצדקה ואין בו שום דבר שלא שמענו קודם באלבום. את האלבום הזה היה צריך לקצר בערך בשליש, לאזור ה-40 דקות. ועדיין, עם כל מגרעותיו, זה אלבום מרתק לכל מי שמחפש סאונד גיטרה קצת אחר, ומעריצי סוניק יות' בכל מקרה יעוטו עליו כמוצאי שלל רב.

האלבום השני הוא שיתוף פעולה שכלל לא חשבתי שיכול לקרות, בין שני מוזיקאים שתמיד נגעו באוונגרד ובניסיוניות, אבל בחוגים מוזיקליים שונים בתכלית. על פיטר האמיל כבר כתבתי רבות ועוד אכתוב רבות- איש רנסאנס אמיתי שאני לא רואה צורך להציגו יותר מדי. לגבי גארי לוקאס, אפשר היה להסתפק בלכתוב שהוא היה הגיטריסט בהרכב האחרון של קפטיין ביפהארט (אולי בית הספר הכי ספרטני ומשוגע לנגינת גיטרה- ראו התייחסות בפסקאת הסיום), אבל לוקאס גם עבד עם ג'ף באקלי ויש לו אלבומי סולו רבים (שאודה בעוונותיי כי אינני מכיר אותם לעומק).  החיבור בין השניים נראה מוזר קצת, משום שלוקאס האמריקאי תמיד חקר את הקצוות האוונגרדיים של הבלוז, הג'אז והפולק האמריקאי, סגנונות שהאמיל הבריטי מעולם לא ממש נגע בהם (על אף עולמו המוזיקלי הנרחב מאוד, שנע בין רוק מתקדם לפאנק וניו-ווייב). לכן, כששמעתי שהשניים מוציאים אלבום משותף, ממש לא יכולתי לדמיין באוזני רוחי איך הוא יישמע. ובכן, מסתבר שלוקאס והאמיל מעריצים זה את זה כבר שנים, והאמיל הזמין את לוקאס לבוא עם הגיטרות שלו והאפקטים שלו אל אולפנו הביתי לסשן הקלטות ששניהם לא ידעו מה בדיוק ייצא ממנו.

 
Other World מורכב משלושה סוגים של שירים- בלאדות מבוססות גיטרה אקוסטית שמאוד טיפוסיות להאמיל, קטעי אמביינט-אוונגרד אינסטרומנטליים שמבוססים על אלתורים וחלקם נשמעים קצת כמו העבודות המשותפות של בריאן אינו ורוברט פריפ, ושירים שהם מעין שילוב של השניים- מתחילים כ"שירים" רגילים של האמיל, ואז קופצים לאותו יקום מוזיקלי חייזרי שהשניים בונים בשתי גיטרות, מעין קפיצת חלל לתוך חור שחור, רק כדי לצאת מהצד השני חזרה לאותו שיר. מבין שלושת הסוגים, זה האחרון הכי מעניין והכי מרתק, כמו בשירים “Some kind of Fracas”, “Reboot” ו-“Black Ice”. השירים האלו ממש נופלים עליך משום מקום ובעיניי התוצאה נהדרת.

מה שאני אוהב בשירים האלו, וגם בקטעים האינסטרומנטליים הטהורים באלבום, הוא שהשילוב בין האמיל ללוקאס יצר חיה מוזיקלי חדשה שגדולה מסכום חלקיה- אין באלבום את הבלוז-פולק האופייני ללוקאס (למעט אולי בשיר “The Kid”), מצד שני האמיל הוא גיטריסט הרפתקן אך הרבה פחות מיומן טכנית מלוקאס, כך שלולא לוקאס הוא לא היה מגיע לתוצאות כאלו. מבחינת האמיל, האלבום הכי מזכיר את טרילוגיית אלבומי הניו-וייב-אקספרימנטל שלו מסוף שנות השבעים (האלבומים The Future Now, Ph7, Black Box), שבהם האמיל שם דגש חזק על מוזיקה חדשנית.




לעומת זאת, דווקא השירים ה"רגילים" יותר, כמו השיר הפותח “Spinning Coins”, נשמעים גם לא מרשימים וגם לא במקומם- אלו פשוט שירים של האמיל שיכלו למצוא את עצמם בכל אלבום אחר שלו מהשנים האחרונות, והתרומה של לוקאס בהם מינימלית עד בלתי מורגשת. אני אפילו אומר שאולי לראשונה בקריירה של האמיל הוא יצר אלבום שהמילים בו מיותרות- שיתוף הפעולה המוזיקלי בין לוקאס והאמיל הוא לב העניין פה, ואולי היה עדיף לאלבום כולו להיות אינסטרומנטלי. אם באלבום של Body/Head הפריעה לי החד-גוניות של הקטעים, האלבום הזה סובל מבעיה הפוכה של חוסר חיבור בין שירים לכדי אלבום שלם. ניכר כי האמיל ולוקאס עשו באמת אלבום של ניסוי ותעייה, ואני מניח שבסיבוב הבא שלהם, אם יהיה כזה, הם כבר יצרו משהו הרבה יותר מוצק. בכל מקרה, האלבום הזה הרבה יותר טוב ומעניין מהאלבומים שהאמיל יצר בשנים האחרונות במסגרת להקת העבר שלו Van der graaf generator שהתאחדה וחזרה לפעילות לפני עשור, והוא נשמע רעב ורענן כמו שלא נשמע לא מעט שנים.

לסיום, ובנפרד משני האלבומים הנ"ל, בכל זאת אני חייב לומר כמה מילים על גארי לוקאס בהקשר של קפטיין ביהארט. המוזיקה של הקפטיין תמיד הייתה תלוית גיטרות, וכמעט תמיד היו לו שני גיטריסטים בהרכב. איכשהו הוא הצליח לגרום לכל הגיטריסטים המופלאים שניגנו עמו כל השנים לרכוש את הסאונד הביפהארטי הנפלא הזה שמשלב בלוז עם הרבה עבודת סלייד עם האטונליות הביפהארטיסטית שנדמה כאילו נבראה יש מאין. גארי לוקאס היה אחד מחברי ההרכב הבולטים עם השנים, והנה דוגמא מופלאה ליכולות שלו- ולדרישות התפקיד שלא ייאמנו: כאן לוקאס מנגן קטע אינסטרומנטלי של ביהפארט בשם "Evening bell" מתוך אלבומו האחרון, Ice Cream for crow. ביהפרט אלתר את הקטע מתחילתו ועד סופו על פסנתר, הקליט, קרא לזה "קומפוזיציה" ונתן ללוקאס לשבור על זה את הראש. במשך חודשיים לוקאס קרע את התחת ולבסוף הצליח ללמוד לנגן את הקטע הלא אנושי הזה- והתוצאה מדהימה. ועם זה ניפרד, שיהיה סופ"ש נעים!



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה