יום רביעי, 24 ביולי 2013

אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה, חלק ד': שני גזעים של כלבים




סדרת "ההיסטוריה" מגיעה לקיצה. אחרי ההרואיות השיכורה מכוח של "פרחים בקנה", ההתפכחות הכואבת וההסתגרות שבאה בעקבותיה ב"מדינה קטנה", וההבנה שקיים פה עם נוסף לצד העם היהודי שיש להכיר בו ב"ערבב את הטיח", הגיע הזמן לסיים עם נקודת מבט אחרת, המחברת את המצב המדיני-תרבותי-בטחוני בארץ עם תהליכים גלובאליים, חובקי עולם. זו דרך מאוד מעניינת להסתכל על הדברים, ולחשוב על הסכסוך שעל חלק נוסף בפאזל בקנה מידה עולמי, כחלק מהתנגשות ציביליזציות. ואולי באמת הסכסוך הוא פשוט עוד קרב במלחמה הגדולה באמת, זו שבין העולם המערבי לעולם המוסלמי? השיר האחרון בסדרת ההיסטוריה, ש- 42 שנים מפרידות בינו לבין "פרחים בקנה" שממנו התחלתי, נקרא "אתם ואנחנו", מתוך אלבום הבכורה של שרון בן עזר, הידועה יותר כאליוט.

"אתם ואנחנו" הוא שיר יוצר דופן באורכו, הרכבו ובתוכנו במוזיקה הישראלית, שזה כמובן מאוד מתאים לאליוט. אליוט אמנם בת כבר 47, אבל מוציאה אלבום בכורה, "5772" שמו, רק עכשיו. כאילו עכשיו פתחה דף חדש לגמרי. בעוונותיי אני לא מכיר את להקת העבר המיתולוגית ופורצת הדרך שלה, פוליאנה פרנק, כך של"5722" בכלל ול"אתם ואנחנו" בפרט הגעתי נאיבי לחלוטין ונקי מכל דעה קדומה. אליוט ידועה כאמנית בוטה ופורצת גבולות, שלא היססה לנופף במיניות שלה למשל, או לקרוא תיגר על הדימוי הישראלי המאצ'ואיסטי-מיליטריסטי, וכן כמובן לדבר גם פוליטיקה. במובן הזה, השידוך בינה לבין כותב הטקסט "אתם ואנחנו", המשורר מאיר ויזלטיר שהוא כמובן משורר פוליטי נודע, יוצר לא פחות מיצירת מופת שטרם שמעתי כמותה במוזיקה בארץ, למעט אולי חלקים מ"כדורי הרגעה בדבש" המהמם של גבריאל בלחסן שנוגע בנקודות מסוימות דומות.


"אתם ואנחנו" הוא הקטע המרכזי והארוך ביותר ב"5772", והולחן ע"י אליוט ביחד עם חיים פרנק יפלמן. אורכו כמעט 9 דקות, משך שיר חריג מאוד בישראל 2013. מוזיקלית הוא בנוי כמין סימפונייה אלקטרונית, אולי אפילו אלקטרו-פרוג; חלקו הראשון הוא מין פתיחה תזמורתית, בה מארחת אליוט את איש "יימן בלוז" רביד כחלני בשירה דמוית מעוואל, פתיחה שבעצמה יכלה לשמש קטע עצמאי נפרד. רק לאחר שתיים וחצי דקות, שבמהלכן המעוואל של כחלני הופך למקצב אלקטרוני שהולך ותופס תאוצה, אנו שומעים לראשונה את קולה של אליוט, שלא שרה אלא מדקלמת בספוקן וורד את הטקסט של ויזלטיר, וזהו כמובן החלק המרכזי בשיר; ולאחר שלוש דקות של דקלום, המקצב האלקטרוני נמוג ולאחר קטע מעבר תזמורתי נוסף מתגבש מקצב חדש מלווה בכינור אוריינטלי שמסיים את היצירה שומטת הלסת הזו.







 מאיר ויזלטיר

אבל כאמור, הקטע המרכזי כאן הוא הספוקן וורד המשולהב של אליוט לטקסט של ויזלטיר. הטקסט מדבר למעשה על שתי ציביליזיות מתנגשות- העולם המערבי, לרבות ישראל, ותרבות האיסלאם הפונדמנטליסטי. הטקסט בנוי בשני חלקים מאוד ברורים: החלק הראשון מתאר לפרטי פרטים, שאליוט מטעימה אותם ברהיטות ובדקדקנות אין קץ, את מה שויזלטיר מכנה "הרוטב על מעדני המערב", תוך שהוא בוחר במאפיינים ארופאיים דווקא כמייצגים של תרבות המערב: מקולינריה (הבייבי-הרינג האמסטרדמי והחמון הספרדי וסטייק הסלמון הסקוטי), דרך ארכיטקטורה (פסלים פריסאיים, עיטורים לונדוניים, עיצובים איטלקיים), ועד תרבות פנאי (ציד שועלים באנגליה, משחקי כדורגל באצטדיוני ענק). אליוט ו-ויזלטיר מתענגים בתיאור המדוקדק הזה, ומעבירים בהצלחה רבה תחושה של עולם מפוטם, מבוסם, מלא בעצמו, נהנתן ותאוותן, שאינו מביט אחורה ואינו בודק את מי הוא דורס כדי להתענג על מעדניו. את מי שמנשנש את סטייק הסלמון לא מעניין מה קורה בשאר העולם, הוא מנותק מהגלובאלי. שימו לב שויזלטיר בכוונה מקצין, וממקם את המערב באירופה, תוך שהוא מוציא מהתיאורים את ארה"ב למשל, וגם את ישראל (אם כי הוא ישלב אותה בסוף השיר). אליוט מדגימה כאן מהו ספוקן וורד איכותי: הרהיטות והדיוק שלה, השלווה והרוגע בהם היא מעבירה את הטקסט, פשוט מפעימים (תקשיבו לאיך היא הוגה את המילה "סקוטלנד" או "אטלקי", כאילו היא באמת נוגסת באיזה מעדן). וכל זה רק הכנה למה שקורה בהמשך.

המעבר החד לחלקו השני של הטקסט, שבו אליוט גם מעבירה הילוך מבחינת הגשת הטקסט, מגיע עם המשפט: "אתם ואנחנו חייבים להתבהם על הדם". כאן פתאום האזרח המערבי התאוותן מגלה לחרדתו ולהפתעתו שקיימים אנשים אחרים בעולם שלא בדיוק רואים איתו עין בעין את הדברים החשובים בחיים. פתאום אנו נתקלים בסיטרא אחרא: האיסלאם הפונדמנטליסטי. ויזלטיר\אליוט וטענים שהתנגשות הציביליזציות הזו היא למעשה מעין משחק תפקידים, סוג של תאטרון בינלאומי. כדי שנוכל להגדיר את עצמנו כמערביים נאורים, אנו צריכים את האסלאם הפונדמנטליסטי כניגוד, כאובייקט משקף שהוא כל מה שאנחנו לא. "אתם" תאבי דם, מלאי שנאה, רצחניים וקנאים דתיים, ו"אנחנו" איננו כאלה- אנו נאורים, ליברליים ורחבי אופקים. המערב צריך את הקיטוב הזה כדי לשמור על הדימוי העצמי שלו כנאור. המוזיקה כאן צוברת עוד כח ותאוצה, וההקראה של אליוט מקפיאת דם ממש, בעיקר כשהיא מתארת בסוג של שיוויון נפש מדכא תמונות מזעזעות של דם ורצח ואומללות משני הצדדים.

אבל זה הרי לא באמת ככה. תיאור הלחימה בין שני הצדדים מראה כי הם בעצם אותו דבר- אלו מפוצצים אוטובוסים, ואלו מפוצצים בתי עניים; אלו הופכים אנשים לאומצות בשר ואלו לבובות פחם. מי שכל כך נאור, וכל כך בטוח בצדקת דרכו המוסרית (זוהי למשל עמדתה של ארה"ב- היותה שומרת הדמוקרטיה והמוסר העולמית), הוא למעשה לא שונה בהרבה מאלו שהוא מגדיר כאויביו. ממש בשורות האחרונות של השיר, ויזלטיר ואליוט מכניסים גם את ישראל תחת מטריית המערב; הקיטוב "מערבי\מוסלמי" מקביל לקיטוב "יהודי\גוי". השורה המסיימת והמטלטלת בשיר, "שני גזעים של כלבים שאולפו להרוג", מסכמת כל המסר באופן שאינו משתמע לשתי פנים. שני הצדדים, גם של הסכסוך האידיאולוגי-דתי הגלובאלי וגם של הסכסוך הלוקאלי שיש לנו כאן, מעוניינים להמשיך "להתבהם על הדם"; האיסלאמיסטים ימשיכו כי זה מה שהאמונה שלהם מכתיבה להם, והמערביים- כי הם צריכים את הקיטוב, צריכים להתבדל ולהתנער ממי שאינו נהנה מהבייבי-הרינג והחמון. תרבות המערב ובתוכה ישראל, עפ"י ויזלטיר ואליוט אינן מעוניינות בשום דיאלוג עם האיסלאם, וגם האיסלאם אינו מעוניין בדיאלוג שכזה: הצדדים שואפים לדיכוטומיה מוחלטת, "לחלק את העולם המסכין  לדאר אל אסלם (שם המוסלמים חופשיים לקיים את דתם) לדאר אל חרב (שם הם אינם ועל כן צריכים להילחם)".

השילוב של ישראל בתרבות המערב ובשיר כולו מעניין מאוד ובעקבות הארועים האקטואליים הנוכחיים נעשה נפיץ עוד יותר, לאור החרם של האיחוד הארופאי על הטריטוריות הכבושות בידי ישראל מאז 67'. נראה שישראל משחקת כאן מין תפקיד כפול; מצד אחד היא כביכול מדינה מערבית, שארה"ב ואירופה מטפחים כדי לשמר את האינטרסים שלהם באזור. מצד שני היא בן חורג לתרבות המערב שעם השנים הולך ונעשה יותר ויותר מנודה ומוקע, כשלמעשה בארופה דעת הקהל היא נגד ישראל ובעד הפלסטינים, מה שלא ממש הולך עם הדיכוטומיה של "אתם ואנחנו". אולי טועה ויזלטיר כשהוא מציב אותנו עם אלו המתמוגגים על "מעדני המערב"? אולי זה "אתם", "אנחנו" ו"הם", הישראלים? איפה אנחנו עומדים בחלוקה לציבילזציות? האם אנחנו מערביים? מזרח תיכוניים? ערבים? כנעניים? אלו שאלות מאוד רציניות וכבדות משקל, שאנו כישראלים נמנעים מלגעת בהם.

בהקשר הישראלי, הקיטוב שדובר עליו הוא זה שבין יהודי וגוי. אבל החברה הישראלית מקוטבת הרבה יותר; קיטוב בין חרדים וחילונים, עניים ועשירים, מזרחיים ואשכנזיים ואתיופים ורוסים ועוד ועוד מחנות ושבטים. כמו הכוחות המערביים שמעודדים את הקיטוב בשם הנאורות, גם כאן בארץ יש כוחות המעודדים את הקיטוב, את ההפרד ומשול הזה שמפלג ומשסע אותנו, כוחות שעושים זאת למטרות פוליטיות נגד סולידריות. אם ציינתי את "כדורי הרגעה בדבש" של גבריאל בלחסן, ממש בסוף הטקסט האינסופי שלו בלחסן מדגים את השנאה הרבה הכרוכה בקיטוב הזה, כשהוא מתחיל לערבב בין מחנות ומתחיל לשנוא מחנות שאינם קיימים כמו "דתיים ערבים" או "שמאלניים נאצים" או "דוסיות עשירות" עד שאי אפשר להבין יותר מי נגד מי ומהי המהות של המחנות האלו. זו כל הפואנטה של "אתם ואנחנו": המהות של הדיכוטומיה אינה חשובה כמו הדיכוטומיה עצמה. כל עוד "אתם" מפוצצים באוטובוסים ו"אנחנו" לא כאלה, המצפון שקט.

"אתם ואנחנו" הוא אחד ההישגים הגדולים של אליוט באלבום שלה. השילוב בין טקסט מופתי וכתוב היטב, שקצת כמו "ערבב את הטיח" הוא נוקב אך אינו מתלהם וממש דורש ממך לחשוב ולעכל את מה ששמעת, לבין פורמט מוזיקלי מאתגר ומורכב גם הוא, ובחירה אמיצה מאוד של אליוט בפורמט הספוקן וורד, עושים אותו למופת של שילוב בין שירה למוזיקה. ועם המבט הגלובאלי הזה המנסה לחבר את ההיסטוריה הקטנה שלנו כמדינה צעירה עם ההיסטוריה הרחבה יותר של המערב, אני מסיים את הסדרה שלי. ניסיתי ליצור כאן רצף של נקודות מבט, מהאמנות המגויסת והממסדית של הלהקות הצבאיות פוסט-67', דרך התדהמה וההתקרבנות של פוסט-73', משם להכרה המסוימת בקיומו של עם אחר כאן, וכלה בנקודת מבט מרוחקת וגלובאלית יותר. מקווה שנהניתם, תודה לכל מי שקרא והגיב. תלמדו היסטוריה, זה חשוב. ויותר חשוב: תשאלו שאלות, ותמצאו את התשובות בעצמכם.




3 תגובות:

  1. פוסט נהדר על שיר ענק.

    אני לא בטוח שאני מסכים לגמרי עם הניתוח שלך את השיר (בהנחה והבנתי את מה שכתבת). אני לא חושב שישראל (ה-"אנחנו" בשיר) מוצגת בשיר במערב. אני גם לא חושב שישראל מתוארת כמוסרית או כחושבת את עצמה למוסרית, כך שהאיסלם אינו ניגוד לישראל והמערב, אלא שישראל והאיסלם, והמשחקים שלנו כאן, הם הניגוד לאירופה.
    אני מודה שהשיר הזה לא ברור לי לגמרי, אבל אם כבר, אני מבין מהשיר הזה את האמירה שאנחנו והאיסלם רק כלי משחק בידי האירופאים, כאילו באיזשהו אופן אנחנו והקונפליקט פה מאפשר להם לחיות את חייהם הטובים שם.

    השבמחק
    תשובות
    1. עד כמה ויזלטיר מכליל את ישראל במערב, זו שאלה טובה. מתיאורי המלחמה בטרור ומעשיי הטרור עצמם המופיעים בשיר, אני מסיק שהוא כן ממקם אותה שם כשלוחה ארופאית.

      מחק
  2. בדרך כלל אני מאוד מתחבר לניתוחים שלך, אבל הפעם אני חושב שפיספסת קצת בניתוח שלך.

    ישראל והערבים מוצגים באופן סימטרי לחלוטין- עליכם {רשימה של זוועות} ועלינו {רשימה של זוועות}, ושוב עליכם ועלינו. ישראל היא באופן חד משמעי לא חלק מהעולם המערבי "הנאור" שמוצג בחלק הראשון של השיר.
    גם אנחנו וגם הם מונגדים, כמעין ברברים רצחניים (בעצם, שני גזעי כלבים שאומנו להרוג, במפורש), אל מול התרבות האירופית המעודנת.

    אני אפילו לא חושב שויזלטיר ניסה לומר שאנחנו כלי משחק בידי האירופים (אם מישהו מתערב כאן, זה בעיקר האמריקאים והרוסים), אלא שהעובדה שאצלנו מחורבן הופכת את הקרם ברולה שלהם לטעים יותר- מעין "ישחקו הנערים לפנינו". אני לא יודע אם אני מסכים לטיעון הזה, אבל אם להמשיך אותו, זה מין הלך מחשבה של "כן, אנחנו נעמיד פנים שאכפת לנו, אבל תכל'ס, מה שחשוב הוא שזה קורה *אצלכם* ולא *אצלנו*."

    השבמחק