הסיפור על בוב והוליס (בוב דילן בישראל, חלק א')

עוד שלושה ימים אני הולך למופע של בוב דילן באצטדיון רמת גן. ארוע מרגש ועם זאת משונה. עושה רושם שכולם כבר מתכוננים לאכזבה הגדולה שתבוא, ויש הייפ שלילי מאוד חזק על ההופעה (שמתבטא, כך נדמה לי, גם במכירת כרטיסים דלילה). אני בכל מקרה לא מחכה לאכזבה אלא דווקא מצפה לכיליון עיניים. בעיקר כי אינני מתרגש משלוש הטענות העיקריות של המאוכזבים למינהם: א. הקול של דילן גמור (בתור מעריץ שרוף של ביהפראט ו-וויטס אני האחרון בעולם שיירתע מקול צרוד, ואני מאוד אוהב את השירה של דילן באלבומים האחרונים, באספקטים מסוימים היא אפילו יותר טובה כי בשנים האחרונות דילן מתרכז בשירה מלודית ולא בהיתוך של דיבור ושירה), ב. דילן מעבד את השירים באופן שאי אפשר בכלל לזהות אותם (קודם כל זה לא חדש- הוא עושה את זה מאז 1965 עת תקע אצבע בשטקר ו"התחשמל", ובכלל, מה רע בלשנות את השיר ולתת לו פרשנות חדשה? נראה אתכם שרים את אותו שיר 50 שנה), ג. דילן שם זין ולא מתקשר עם הקהל (זה באמת טיעון משכנע ומבאס קמעה אבל זה הקטע של  האיש, שאוהבים אותו כי הוא לא פליזר ועושה מה שהוא רוצה. כמו שאומר החיקוי של שייע פייגנבוים ב"בובה של לילה"-"מי שלא רוצה להיות כאן, וולקאם!"). כך שאני מקווה ליהנות, ומתחייב לשתף גם ברשמיי.

אבל לא על זה רציתי לדבר היום. אם את הפוסט הקודם הקדשתי לכלי מוזיקלי, היום אני רוצה לדבר רק על שיר אחד של דילן. שיר לא פופולרי ולא מפורסם במיוחד, אבל אהוב עליי מאוד שנקרא “Ballad of Hollis Brown”, שמופיע באלבומו השלישי, “The Timeshey Are A-Changing” משנת 1964. רק שאציין שמארבעת האלבומים הראשונים, האקוסטיים בלבד, של דילן, זה לדעתי האלבום הטוב ביותר. זהו לא שיר ארוך במיוחד בסטנדרטים של דילן (אורכו הוא 5:06), הוא מכיל 11 בתים קצרצרים שכל אחד מהם בנוי במבנה של שיר בלוז, כלומר שתי שורות חוזרות ושורה שלישית שונה מהשתיים האחרונות. דילן מנגן אותו למעשה בצורה סטאטית לחלוטין, ללא שום התפתחות ובחזרתיות מלאה. דילן כיוון את המיתר הראשון והאחרון לתו רה (במקום מי), ושם קאפו על הסריג הראשון, כך שלמעשה השיר הוא בגדול אקורד אחד- מי במול מינור, כשדילן פורט אותו בצורה שנשמעת מאוד פשוטה וחזרתית אבל למעשה מצריכה הרבה טכניקה. גם השירה של דילן לא מתפתחת, הוא שר לכל אורך השיר באותו טון ואותה אינטונציה, מדויקת אך מרוחקת. זה מתכון בטוח לעוד שיר חופר של דילן. אבל לא כך.

מדובר באחד השירים הכי חודרים, כואבים, עצובים, מטלטלים, מדכאים ומהורהרים של המאסטר היהודי (וגם בכלל). הוא מתחיל משום מקום, בפייד אין קטן, ונגמר כמעט באותה צורה, בלי שום פיתוח מוזיקלי כאמור, בפייד אאוט קטן. מה שגאוני בשיר הזה הוא שלמרות חוסר הפיתוח המוזיקלי שכמעט גובל במינימליזם, הטקסט מתאר דרמטיות מתפתחת עד הקליימקס הבלתי נמנע. השיר מתאר חקלאי, נשוי ואב ל Tחמישה ילדים, בחווה בדרום דאקוטה:

Hollis Brown
He lived on the outside of town
Hollis Brown
He lived on the outside of town
With his wife and five children
And his cabin fallin’ down

משם השיר מתחיל לתאר את שגרת חייו של החקלאי הוליס, שגרה כואבת ועצובה וקודרת באופן בלתי סביר: הוא מחפש עבודה ולא מוצא, מחפש חברים ולא מוצא, מחפש כסף ולא מוצא, הבאר שלו יבשה, הדשא שלו מת. את כל זה היה אפשר לסבול, אבל הצרה האמיתית של הוליס היא בבית. הילדים בוכים וזה מטריף אותו. לתינוק הקטן שלו יש עיניים משוגעות וזה דוקר לו את המח כמו פיגיונות קטנים, אשתו גם צורחת, והבטן מקרקרת והוא מתחיל לשאול את עצמו- למה זה מגיע לי? ואז הוא מחליט שמספיק כבר עם הקיום הנוראי הזה, קונה בדולר האחרון שלו 7 כדורי רובה- 6 לבני משפחתו ואחד לו, וברגע של טירוף הוא רוצח את בני משפחתו ומתאבד.

מה עושה את השיר לכל כך מדהים בעיניי? במילה אחת- ההתפתחות. הניגוד בין הפיתוח של הטקסט לחוסר הפיתוח המוזיקלי הוא פשוט מבריק. אפשר לחלק את השיר לשני חלקים- הראשון בן 7 בתים והשני בן 4 בתים. בשבעת הבתים מתאר דילן, בגאונות אין קץ, את הטירוף הדכאוני שמתפשט אט אט כמו ריקבון בנפשו האומללה של הוליס, דמות חנוך לוינית לחלוטין. דילן מדקדק פרט אחר פרט איך כל הקשים של הוליס נשברים זה אחר זה. מהעוני המחפיר שהולך ומחמיר:

Your children are so hungry

That they don’t know how to smile

כל כך יפה השורה הזו, שגם מרמזת על הבורות של המשפחה החקלאית שאפילו פעולה לא רצונית לחייך היא אינה יודעת; השוו ל-“It’s a wonder that you still know how to breathe” מתוך השיר “Idiot Wind”. או  הייאוש שהוליס שוקע בו:

You walk the floor and wonder why
With every breath you breathe

….If there’s anyone that knows
Is there anyone that cares?

בשיא ייאושו פונה הוליס אפילו לאלוהים, שגם הוא מנוכר ומרוחק ממנו:

You prayed to the Lord above
Oh please send you a friend
You prayed to the Lord above
Oh please send you a friend
Your empty pockets tell yuh
That you ain’t a-got no friend

אבל מה שמחריד את שלוותו של הוליס יותר מכל, הקש האחרון שלו, הם המשפחה שלו. נמאס לו מהצרחות והאומללות שלהם:

Your babies are crying louder
It’s pounding on your brain
Your babies are crying louder now
It’s pounding on your brain
Your wife’s screams are stabbin’ you
Like the dirty drivin’ rain

ואז מגיעה השורה האחרונה בבית השביעי, שגורמת למפנה הגדול בשיר:

You spent your last lone dollar
On seven shotgun shells

מכאן מתחיל החלק השני- ארבעה בתים בהם מתחוללת דרמה. בבית השמיני, הוליס, אחוז אובססיה וטירוף ואמוק, בערפול חושים, מוצא את עצמו מתבונן ברובה הציד, תלוי על הקיר. בבית התשיעי, הרובה הוא כבר בידיים שלו. ואז הבית העשירי, המצמרר מכל:

There’s seven breezes a-blowin’
All around the cabin door
There’s seven breezes a-blowin’
All around the cabin door
Seven shots ring out
Like the ocean’s pounding roar

אחרי הבית הזה, האחד לפני הסוף, לראשונה אחרי 4 דקות ועשרים שניות, דילן יוצא לכמה שניות מהשבלונה החוזרת של הקצב והפריטה המטרידים והחוזרים על עצמם ומכניס איזה קטעון מעבר, מה שנקרא "גשר". ואז מגיע הבית האחרון, המסכם:

There’s seven people dead
On a South Dakota farm
There’s seven people dead
On a South Dakota farm

זהו. כולם מתים. אבא, אמא, 5 ילדים. הם חיו סתם, באומללות, ומתו באותה סתמיות ואומללות. וכאן מגיעה שורת המחץ, המסמר האחרון בארון של הוליס בראון:

Somewhere in the distance
There’s seven new people born

וכאן, בסוף סופו של השיר, מתגלה דילן עצמו. דמות המספר, מי ששר על האנשים המסכנים האלה. וזה חתיכת מספר ציני, סרקסטי ומרושע. דילן בעצם לועג  לאותם הילביליס אומללים, שחיו ומתו לחינם- הם מתו, אבל הנה נולדו להם לעולם הקודר הזה עוד 7 אנשים חדשים, עוד 7 נשמות אומללות שמוכנות לסבול. וכשהן ימותו- עוד 7 אנשים חדשים יוולדו. וכן הלאה. זו המקבילה של דילן לקאץ'-פרייז המפורסם של קורט וונגוט מ"בית מטבחיים 5"-  So it goes. פרייארים לא מתים, גורס צימרמן המניאק, הם רק מתחלפים. אנחנו באים לעולם בפייד אין קטן, חיים אותו חמש דקות קצרות ומלאות סבל, ומתים בפייד אאוט קטן. השיר משעמם ומדכא? פאק איט, אומר דילן, כל החיים שלנו הם ככה. פשוט מדהים.

זה שיר קטן גדול של דילן, לא באמת חלק מהקאנון הגדול שלו, אבל שיר שכן צבר מעמד וכבוד.  מסיבות של זכויות יוצרים ככל הנראה לא מצאתי ביוטיוב גרסה של השיר בביצוע דילן עצמו- אפשר לראות ביצוע של דילן בלינק למטה, במקבילה אסייאתית כלשהי ליוטיוב. מה שכן, לראייה צירפתי כאן שתי גרסאות כיסוי מאוד מעניינות לשיר- האחת של נינה סימון, ששמה דגש על ההתפתחות בשיר, ואחת של איגי פופ והסטוג'ס שדווקא שמה דגש על הרפטיטיביות הכמעט אוטיסטית שלו. מפתיע אותי מאוד שניק קייב עדיין לא ביצע אותו, בחיבתו הן לדילן והן לשירי רצח אמריקאיים. בכל מקרה, האתר הרשמי של דילן טוען כי השיר בוצע עד להופעות של שנה שעברה, וכולי תקווה שדילן האנטי-פליזר דווקא ישיר את השיר הזה. את כל המלעיזים שיבואו להופעה כדי להתאכזב, הוא כנראה באמת יאכזב, אבל אותי הוא דווקא מאוד מאוד יספק. 

קישור:

דילן מבצע את השיר בתכנית טלוויזיה (אזהרה- ביצוע פחות טוב מהדיסק)