יום שלישי, 21 ביוני 2011

הג'וקר והגנב (בוב דילן בישראל, חלק ב')

ככה דילן נראה לצלם עיתונאות עם זום מספיק טוב


אז הייתי בהופעה של רוברט אלן צימרמן. כן כן. שאלת השאלות היא- "איך היה"? זו שאלה מורכבת למדי, ובשביל לענות עליה אצטרך להתייחס לשני שחקנים שהרימו את הערב הזה- דילן עצמו, וההפקה, שחלקה בערב היה כל כך דומיננטי (וזה לא דבר טוב) עד שהיא הייתה משמעותית לפחות כמו דילן עצמו.

בשעה 20:00 הגעתי לאצטדיון רמת גן. בתור אוהד כדורגל ארבע- שנתי (כלומר, פעם במונדיאל אני רואה כמה משחקים בטלוויזיה באורך מלא) מעולם לא הייתי באצטדיון רמת גן. בואו נאמר, בעדינות, שגם לעולם לא אהיה שם שוב. המקום הזה לא מתאים, לא להופעה של דילן או כל אחד אחר וככל הנראה גם לשום דבר אחר. השירותים הציבוריים, למשל, נראים ומריחים כמו הצינוק בשבי הסורי, והכיסאות לפשוטי העם ביציע הם גושי פלסטיק תכלכל מאובן, מטונף ומעופש, קטנים ומאוד קשיחים ומשום מה מוטים בזווית בלתי סבירה. בקיצור- לראשונה הזדהיתי עם ציבור אוהדי הכדורגל בארץ שכבר שנים בוכים שמדובר במיזבלה. מזל שלא היה שם איזה גשר לחצות. כאן המקום לציין, כי בהיותי איש שאוהב ומשקיע במוזיקה אבל גם צריך לדאוג לזוטות הקטנות של החיים כמו אוכל ושכר דירה, קניתי את הכרטיסים לפשוטי העם, 250 שקל, שזה יוצא משהו כמו 30 גביעי קוטג' או קצת פחות מטנק דלק מלא. אבל בזכות ידידי היקר ע' שהגדיל ראש והזמין לכולנו כרטיסים לא רעים, שורה 8 שער 18, בערך 30 מ' מהגדר שמקיפה את הדשא, התאגדנו- שבעה חברים- להופעה. אבל כבר כשנכנסנו הבנתי שבהופעה כזו עוד לא הייתי- הבמה נראתה כאילו היא המרחק 10 ק"מ. בדיוק רב יחסית, אזור שמונה ורבע, עלה אסף אבידן. אינני ממעריציו אבל אני חושב שהוא נתן הופעה מכובדת למדי ואף הרשים אותי בקולו (שבימים כתיקונם אני מחשיב אותו כגימיק ולא יותר). אחרי אבידן שהצליח להלהיב יחסית את הקהל המדולדל (כבר אז היה ברור שמבחינה כלכלית ההופעה היא פלופ, לא מכרו את כל הכרטיסים והתחושה שההופעה לא מוכרת שהרגשתי בשבועות האחרונים הוכחה כנכונה), עלתה ריקי לי ג'ונס, סוג של ג'וני מיטשל לעניים, שרה כמה שירים מאוד משעממים וקצת הרסה את מה שאבידן הצליח לבנות. אבל כל זה לא חשוב כי בשעה 21:20, זה קרה-  האיש עלה עם הלהקה, והם פרצו בשיר בלוז מתגלגל שבעוונותיי לא הכרתי, “Gonna change my way of thinking”.

כבר מהשיר הראשון אפשר היה להבין מה מחכה לנו- קודם כל, האיש לא אמר מילה, מה שהסתבר כרוטינה לכל אורך הערב. רבים חשבו שזה מפתיע, מאכזב ואף חצוף. אני לא הייתי מופתע. דילן הוא האנטי-פליזר האולטימטיבי, האיש שהמציא את המונח "משחק אותה קשה להשגה", האיש שאוהב להופיע אבל לא אוהב את הקהל, ונוכחות במדינת היהודים לא הייתה יוצא מן הכלל. מי שציפה ל"גוד איבנינג תל אביב!!!" פשוט לא מכיר או מבין את האיש, אבל זה בסדר כי אף אחד לא באמת מבין ומכיר אותו. דבר שני, למרבה השמחה הגדולה- בוב שר מצוין וחיוני. הקול אמנם סדוק למדי אבל חבר'ה, זה הקול האולטימטיבי לבלוז-רוקנרול מתגלגל. הלהקה נשמעת מאוד משופשפת ומהוקצעת, והסאונד מצוין. עד כאן- סחטיין להפקה. אבללללללל.....כאן התגלה הפלופ הגדול של הערב- מסכי הוידאו. ברור לכל שהדרך היחידה לתקשר עם דילן ויזואלית בערב כזה לא אינטימי היא מסכי וידאו גדולים וחדים במיטב מסורת ה-HD, כפי שידידי ר' ציין שהיו במופע של רוג'ר ווטרס לפני כמה שנים. אבל ההפקה, בהחלטה שהיא פשוט אומללה, החליטה לפנק אותנו בארבעה מסכי דרדלה קטנים ולא חדים, ושימו לב לנקודה הקריטית הבאה- ללא זום אין על דילן. אדגיש שוב: ללא זום אין על דילן. המצלמה נשארה סטטית בשיר הראשון, וגם בבא אחריו (“it’s all over now baby blue” בביצוע מעולה ומאתגר, כמו רוב השירים הישנים שבהופעה זכו ללבוש חדש וברוב המקרים מאוד מהודר), וגם בבא אחריו (“tangled up in blue”, שבו כבר התחלתי לחוש התרגשות אמיתית, וגם הבירות והעראק שר' וז' הבריחו פנימה התחילו לעשות את שלהם), וכן הלאה. מה שראינו על המסכים היה תמונה של דילן בתוך להקתו, כאשר הדרך היחידה להבחין בדילן הייתה הכובע המטופש שלו. למעשה, התמונה על המסכים הייתה זהה כמעט למה שראינו בעיניים על הבמה, רק בהגדלה קטנה. וזה היה מעצבן. נורא נורא מעצבן. דרך אגב, על אסף אבידן ולי ג'ונס דווקא כן היה זום. קראתי שחוסר הזום היה למעשה דרישה של דילן. אם כך- אז הוא פשוט מניאק אמיתי, אין דרך עדינה להגיד את זה. אבל עדיין- באמת אי אפשר היה לפחות לרכז את המצלמה בו, או לעשות זום עדין כלשהו? פשוט לא היה שום אפקט למסכים האלה, חוץ מעצבים ותחושה של זלזול בצופים.

ככה אני ראיתי את דילן. למתקשים- הוא מסומן בחץ אדום דק

בינתיים ההופעה המשיכה להתגלגל ובוב, תגידו מה שתגידו, דפק הופעה. הוא ליהטט בין גיטרה, מפוחית (שנשמעה מעולה) ואורגן (שבהחלט הוא ידע לנגן בו) ושירה. הוא שר בקול טוב ויציב- אלו לא היו נביחות חסרות פשר אלא שירה מהודקת. הוא זז, הסתובב על הבמה, ומהמרחק הרב שראיתי אותו היה נראה שהוא והחבר'ה שלו טיפה משועממים אבל נהנים מעצמם. הוא לא עשה טובה- הוא עשה עבודה. הוא אמנם לא תיקשר ולא עשה רושם שאנחנו מאוד מעניינים אותו אבל הוא בהחלט נתן בראש. או כמו שאמר ז'- "בוב רציני".

כשהגיע “hard rain”, אולי השיר הכי אדיר של דילן בכלל, כבר התחלתי לצרוח ולעמוד על הרגליים. הסט ליסט היה די מתחשב, מתוך 15 שירים שבעה היו מתקופת הזהב של דילן בסיקסטיז, עוד שלושה מהסבנטיז ו-5 שירים מה-15 שנה האחרונות (שבעיניי הם מעולות, אני מאוד אוהב את אלבומיו של דילן מ-time out of mind  והלאה), והם הוגשו בעיבודים שלרבים בקהל היה קשה לעכל. כאן אני חייב לומר- מה ציפיתם? שדילן ייקח גיטרה אקוסטית וינגן את אותם שירים כמו שהוא ניגן אותם לפני חמישים שנה? אולי גם ג'ואן באאז תקפוץ להופעת אורח? שוב- מי שציפה לזאת לא מכיר ולא מבין את האיש. לדעתי העיבודים החדשים, על אף שהיו די רדיקליים, הכניסו הרבה עניין, ומי שרוצה לשמוע את דילן הישן שפשוט יישאר בבית וישים דיסק. גם אי אפשר להגיד שלא הזהירו אתכם- ראה ערך ההייפ השלילי שליווה את ההופעה.

שיא ההופעה הגיע עם השיר ה-12 שדילן שר, “ballad of a thin man”, אותה בלדה סוריאליסטית מדהימה והפזמון החוזר הכובש על מיסטר ג'ונס. משהו קורה פה, ואתה לא יודע מה, שר דילן- ולמרות ההנאה וההתרגשות שדילן עשה לי, לא יכולתי להתכחש לתסכול שלמעשה אני לא באמת רואה הופעה של דילן, בגלל ביזיון המסכים. משהו קורה פה, אבל אני יכול רק לשמוע את זה, לא לראות. זו לא חוויה אורקולית, רק קולית, כמו לשמוע דיסק הופעה ולא לראות הופעה. בשלב כלשהו החלטנו אני ור' לנסות לסחוף את ההמונים במסורת מהפכת הקוטג' ולצעוק "זום אין! זום אין!" אך ההמונים לא הצטרפו אלינו- רוב הקהל כנראה היה או בהלם, או בדיכאון. אבל לי לא היה אכפת.

אחרי השיא הזה הייתה הפסקה של דקה שתיים, אורות מסוימים נכבו, ואז הגיע השיר הבא שהיה לא פחות מ-“like a rolling stone” הנצחי בביצוע מעולה ומרגש. זה היה הרגע היחיד בהופעה שתכל'ס הורגש בו שדילן סוחף את ההמונים עם שירה בציבור ועם אותו פזמון נצחי. לקח גם כמה דקות להבין שבעצם אנחנו עכשיו בהדרן- דילן לא ציין שום דבר בנושא, והנתק הויזואלי-ורבלי ביני לבינו מנע ממני להבין זאת. וכדי להוסיף חטא על פשע, בנקודה זו המסכים כבו לגמרי, למרות שנותרו עוד שלושה שירים בקנה. ווט דה פאק?!?! אז נניח שהוא לא רצה זום אין עצבני על הקמטים מסביב לעיניים- אבל זה כבר מוגזם בטירוף. ואז דילן שר את “Blowing in the wind”, והיה פשוט לא להאמין שאני ודילן חולקים את אותם מאה מטר, אני, הוא והשיר הזה. וזין על כל הבכיינים בקהל שלא נהנים. כאן האורות הוחשכו, היה ברור שהלהקה יורדת, ואחרי כמה דקות של תשואות מהקהל- האורות דלקו, אני וששת ידידיי צרחנו "לא!!!!" וככה זה נגמר.

אז מה נשאר לומר? קודם כל, הפקה פשוט ביזיונית. או כמו שאמר ר'- ההופעה הזו הייתה פשוט הופעת חינוך. חינוך לכך שאם אתה כבר פראייר ובאת לאצטדיון רמת גן, אז אם אתה רוצה לראות הופעה במשהו שמזכיר תנאים אנושיים- שלם אלף שקל כמו גבר. לא רוצה לשלם? אין בעיה- שב בגולאג של שער 18 עם שאר החלכאים ועלובי הנפש ותראה כתם כתום מרוחק שיכול להיות שהוא דילן ויכול להיות שזה בכלל כפיל של סדאם חוסיין. וכן, גם אם דילן אכן היה זה שהחליט על הלונג שוט הסטטי על המסכים- ההפקה יכלה להיות הוגנת ולפחות ליידע את הציבור על כך. כך לפחות אנשים לא היו מרגישים שעבדו עליהם וזילזלו בהם, כי אני בטוח שרבים לא היו מטריחים עצמם אם היו יודעים שכך יהיה, וזכרו- אני ישבתי אמנם ביציע אבל יחסית קרוב. 

דבר שני, בוב עצמו, שממשיך כבר 50 שנה להיות החידה הכי גדולה אי פעם של עולם הרוק. איך אפשר להסביר את האופן בו הוא מתנהל? האם הוא שונא להופיע? שונא את הקהל? ואם הוא שונא את הקהל ושונא להופיע, אז למה הוא טורח להופיע 100 פעם בשנה, למה הוא לא פשוט נשאר בבית? בדרך כלל, אמנים מופיעים הם מה שבוב דילן הישראלי- מ. אריאל הנדגל- קרא לו "נרקומן ציבור": הם ניזונים מאהבת הקהל. אבל דילן לא כזה- הוא רוצה שיבואו לראות אותו אבל לא מתכוון לרצות אותם. הוא מעדיף לאכזב, מעדיף בדרך הקשה, מעדיף לעשות חיים קשים. זה פשוט מוזר, זה קשה לעיכול, זה נוגד את חוקי הטבע והשואו ביז. דילן מוכן וכנראה גם נהנה להופיע, אבל אך ורק בתנאים שלו. בלי לתקשר, בלי לדבר, בלי לשיר כמו פעם, ובעיקר- בלי זום אין. זה כנראה מה שעושה אותו כל כך מעניין ורלוונטי כל כך הרבה שנים- היכולת שלו לעורר המון הערכה ואהבה בצד הרבה בוז ושטנה, עוד מניופורט 1965. אני אמנם נהניתי בהופעה אבל הייתי לגמרי במיעוט, נראה שרוב ידידיי והקהל עברו סוג של חוויה מאזוכיסטית משונה, ולא מעטים- כמו ש' ובן זוגה- כבר דיברו על תביעה ייצוגית.

אז כן- היה מרגש, היה כיף, בקטעים מסוימים היה אפילו מדהים, אבל אי אפשר להשתחרר מהתחושה שהיה יכול להיות- וצריך להיות- יותר כיף. זו לא הייתה הופעה סוחפת והקהל לא קפץ על רגליו- גם המופיע, גם המופע, ובאופן מפתיע- גם מזג האוויר- היו קרירים. ועדיין, לא הייתי מוותר על ההופעה הזו בחיים, למרות הכל. ר' אמר שהיה עדיף להישאר בבית עם הבירה והעראק ולשמוע דיסק. אבל אני הלכתי לישון בידיעה שראיתי את דילן. לפעמים, זה מספיק.

דוגמית מההופעה: דילן עושה את "Summer days". כדי לצלם את זה בעצם עשיתי זום אין הכי גדול שיכולתי על המסך ששידר את ההופעה:
video


וככה דילן הזקן מופיע מקרוב:

5 תגובות:

  1. תענוג של פוסט. הכי אהבתי את "כאן האורות הוחשכו, היה ברור שהלהקה יורדת, ואחרי כמה דקות של תשואות מהקהל- האורות דלקו, אני וששת ידידיי צרחנו "לא!!!!" וככה זה נגמר."
    הצחיק אותי לאללה.
    מה שכן, הייתי באיצטדיון בהופעה של ליאונרד כהן, כך שכל מה שתיארת מאוד מאוד מוכר (אצלנו, אגב, למיטב זיכרוני, היו רק 2 מסכים מיניאטוריים) ועדיין. נהניתי מכל רגע, כולל המרמור על התנאים האיומים שאיחד את הקהל בחיוכים ויציאות משעשעות סחבקיות בעליל.
    כמו שאמרת בסוף הפוסט - גם אם לא ממש ראית את דילן, הרי שלמעשה ראית אותו או לפחות אף אחד לא יכול להתכחש לעובדה שהיית בהופעה שלו :)

    השבמחק
  2. כמו שציינתי במקום אחר, הייתי בהופעה שלו בישראל בשנת 1984 או 7 אני לא בדיוק זוכר. גני יהושוע הוא מקום מצויין להופעות. בוב דילן לעומת זאת בא באיחור של שעה וחצי, כנראה גם שתוי, תיקתק הופעה וברח. בכל זאת לא עד כדי כך סבלתי.
    באצטדיון רמת גן אסור לעשות הופעות. אני מקווה שההופעה הזו של דילן תאותת למפיקים שיפסיקו לקפוץ מעל הפופיק, ולחזור לגני יהושוע.
    העיקר שנהנת

    השבמחק
  3. חשוב לי לציין שלא סבלתי, היה פשוט מתסכל להבין שדילן נתן אחלה הופעה, אחרי כל ההשמצות והתחזיות לפיהן הוא ייתן הופעה גרועה, אבל אי אפשר היה להינות מכלל החוויה כי לא יכולת לראות אותו.

    השבמחק
  4. לפחות הוא סימן את עצמו עם הכובע. תודה. התרשמות מעניינת.

    השבמחק