יום חמישי, 30 ביוני 2011

ריבו מחוץ לקופסא



את הפוסט הנוכחי אני רוצה להקדיש למוזיקאי שאני נורא אוהב והשפיע עליי הרבה, גם כמאזין וגם כנגן (חובב...), וזה הגיטריסט האמריקאי מארק ריבו (Marc Ribo, ה-T אינה נהגית). ריבו מקוטלג, הרבה פעמים בשביל הנוחות של לקטלג אותו, כגיטריסט ג'אז, למרות שההגדרה הזו מאוד לא מדויקת- ריבו מנגן  המון דברים, מפרי ג'אז ואלתור חופשי, פאנק ג'אז (עוד נסביר מה זה), בלוז, מוזיקה קובאנית, מוזיקה קלאסית לגיטרה ועוד המון דברים, והא אחד המוזיקאים הכי רבגוניים שאני מכיר. אחד שיכול גם לכסח עם טונות של דיסטורשן או לנגן גיטרה אוונגרדית תלושה מהמציאות בסגנון האלבומים הניסיוניים של פרד פרית', אבל גם לנגן בהמון רוך איזו בלדה קובאנית בת כמה עשורים. מה שמדהים בו הוא שיש לו סאונד וסגנון נגינה כל כך ייחודי וברור ומובחן, עד שלא משנה אם הוא מכסח או מנגן שקט, הוא תמיד מנגן ריבו. כשאני חושב על גיטריסטים שאני אוהב (זהירות, ניימדרופינג)- רוברט פריפ, רובי קריגר, פרנק זאפה, פרד פרית', ג'ורג' האריסון, אריס סאן, מייק בלומפילד, רולנד ס. הווארד, חיים רומאנו , ימי ויסלר מהבילויים, הצמד הבומפאמי פיינרמן-כינרות, גיטריסט הפרי ג'אז סוני שארוק, כמעט כל הגיטריסטים שניגנו אצל ביפהארט- הם כולם גיטריסטים שהצליחו ליצור סגנון נגינה מאוד מובחן בכלי טחון מאוד כמו גיטרה, וזה מאוד לא פשוט. וריבו הוא בלי ספק אחד מהם: הוא מנגן במין סאונד רוקבילי-רוקנרולי עתיק-בלוזי כזה, מאוד כבד, מקוטע, שבור וקצת עקום, בלי הרבה וירטואוזיות לשמה (אצל ריבו לא תשמעו סולמות מנוגנים בקצב מסחרר, הוא עצמו מודה שאין לו טכניקה מספיק טובה בשביל זה, בצניעותו) אבל עם המון נשמה. בקיצור, זה פשוט ריבו, אין כל כך טעם להתפלסף. שמעתם אותו פעם אחת- תזהו אותו בוודאות בפעם הבאה שתשמעו אותו. אני חושב שמה שעושה את ריבו לנגן ומוזיקאי כל כך טוב בעיניי, הוא שהוא חושב מחוץ לקופסא של תכתיבים , בעיקר כאלה של גיטריסטים: הוא מושפע מאלברט איילר הרבה יותר מג'ימי הנדריקס, הוא לא רואה בעיה לשלב סגנונות מוזיקליים כל כך שונים ביצירה שלו, ולא אכפת לו שהטכניקה שלו מוגבלת כאמור ושסגנון הנגינה שלו קצת מגושם או "לא נכון"; שוב, אלו תכונות שאני מזהה גם במוזיקאים אחרים שאני אוהב, כמו וויאט או תלוניוס מונק או ביפהארט או גלעד כהנא. עוד נקודה מעניינת בסיפור של ריבו הוא היותו יהודי גאה מניו ג'רזי שגם חבר למאפיה של ג'ון זורן והלייבל צדיק והוא שחקן חשוב בכל העניין של מה שזורן מכנה Radical Jewish culture.


אני רוצה לתת סקירה על פועלו, שלא תוכל להקיף את מלוא היריעה של פועלו אבל כן תיגע בכמה צדדים באישיותו המוזיקלית. נתחיל דווקא לא מעבודות סולו של האיש, אלא מדברים שאולי יותר מוכרים  שלו כנגן אולפן. האיש שעשה את ריבו למפורסם, ובאופן הדדי- ריבו הפך חלק בלתי נפרד מהסאונד שלו, הוא טום וויטס. השניים שיתפו פעולה לראשונה באלבומו המפורסם של וויטס Rain Dogs ב-1985, ומאז הם נפרדים ונפגשים שוב ושוב לאורך הקריירות המשותפות שלהם. כשהסאונד המחורע והשבור של ריבו פוגש את מוזיקת הביבים והגרוטאות של וויטס, כל מכונות המזל בוגאס מתחילות לצרוח "ג'אקפוט!!!". הנה שתי דוגמאות מייצגות- שני שירים של וויטס, אחד מ-Mule Variations המופתי מ-1999 והשני מ-Real Gone הלא מוערך מספיק מ-2004, בהם הסאונד של ריבו שולט בשיר ללא עוררין, ובשניהם יש סולואים ממיטב המסורת הריבו-אית:



אז ריבו הוא אמן מאוד מגוון. מלבד העבודות שלו עם וויטס, כנראה העבודות הכי מפורסמות שלו כאמן סולו הם צמד אלבומים מהניינטיז בהם חקר את המוזיקה הקובאנית, ובעיקר מוזיקה מאת המלחין ארסניו רודריגז. שני האלבומים, שנקראים The prosthetic Cubans ו-Muy Diverdito! מאוד מוערכים והם כנראה האלבומים הכי נגישים של ריבו, בהם הוא בעיקר מראה את הצד הרך שלו. אודה כי אני מעדיף אותו קצת יותר בועט.


והוא יודע לבעוט, אוהו. ריבו צמח מתוך הסצנה של דאונטאון ניו יורק בשנות השמונים, שניסתה לשלב ג'אז ובעיקר פרי ג'אז עם רוק, פאנק ופוסט פאנק, סצנה שבה היו שותפים גם מוזיקאים מאוד מחוספסים ולא תמיד מיומנים אך מלאי חזון כמו חברי תנועת הנו-וויב (לידיה לאנץ', DNA ועוד- אכתוב מתישהו על התת-סצנה הזו, היא נורא מעניינת) ומצד שני מוזיקאים מאוד מוכשרים שגם באמת ידעו לנגן ג'אז פרופר כמו ביל לסוול, פרד פרית' (הוא בכל מקום, הא?)וכמובן ג'ון זורן, המלך הבלתי מעורער. אחד ההרכבים הכי מעניינים שיצאו מאותה תקופה הוא ה-Lounge Lizards של הסקסופוניסט\מלחין\שחקן ג'ון לורי, שריבו השתלב בו בשלב מאוחר יותר שלו, והוא מייצג שילוב כמעט מושלם בין ג'אז, אוונגרד ורוק. הנה קטע מתוך תוכנית המוזיקה המשובחת וקצרת החיים Nightmusic (חפשו ביוטיוב, לא תאמינו איזה דברים שידרו פעם בטלוויזיה האמריקאית):


כאמור, ריבו צמח מתוך הסצנה שזורן הוא אולי הקול הכי בולט שלה, ולא במפתיע השניים משתפים פעולה הרבה שנים- ריבו הוא חלק קבוע מ-Electric Masada, הרכב הבית של זורן שגם הופיע כאן בארץ בהופעה נפלאה בבארבי לפני כמה שנים, אז יצא לי לראות את ריבו מופיע- סרוח על איזה כסא, נראה מוזנח ומרושל למדי, אבל איך הוא נותן בראש- ללקק את האצבעות. דברים אחרים מומלצים של ריבו עם זורן הם האלבום Masada Guitars שבו ריבו לצד הגיטריסטים ביל פריזל וטים ספארקס מנגנים קטעים מהרפרטואר של Masada, וההרכב Bar Kochva שמנגן בעצם את אותם קטעים אבל בפורמט אקוסטי.



אבל ריבו גם מנהיג הרכבים משל עצמו. בתחיל שנות התשעים הוא הנהיג את Shreck, הרכב משתנה שכלל תמיד  מתופף, באסיסט וגיטריסט נוסף. נראה לי שאלו ההקלטות של ריבו שאני הכי אוהב- זה הכי קרוב לרוק שריבו עושה, אבל כאמור זה רוק כמו שריבו עושה אותו- מחורע, בועט, לתוך-פרצוף-שלך. מי שאל מה זה פאנק-ג'אז? שימו לב במיוחד לשיר שריבו "שר" כאן שהוא שיר הנושא מאוסף של הופעות חיות נהדר שנקרא Yo! I killed your god. שימו לב גם למילים- זה מה שנקרא "יהודי זועם". חתרני, כועס, אלים. נפלא. הקטע השני, מאותו אלבום, הוא דוגמא לאיך ריבו מכניס את הסאונד הכל כך ייחודי שלו לשיר שכתב מישהו אחר, אחד הנדריקס במקרה הזה, ועושה בו כשלו. על הדרך הוא גם מכניס מחווה לגיטריסט אחר, ארטו לינדזי, שגם היה חבר בלאונג' ליזרדס והוא אפילו יותר מחורע ומופרע מריבו. בשנים האחרונות, יש לריבו הרכב חדש- Ceramic Dog שמו, שהוציא אלבום חדש יחסית מ-2008, מעולה גם הוא, שנקרא Party intellectual- כאן המוזיקה יותר בוגרת אבל גם כאן ריבו מתפרע והווליום מאוד גבוה.




ריבו כאמור הוא לא בדיוק נגן ג'אז אבל הוא כן מפלרטט עם הז'אנר לפעמים, בצורות יותר מוגדרות. אחד המוזיקאים שהכי השפיעו על ריבו הוא אלברט איילר הבלתי נלאה שכבר כתבתי אודותיו, וב-2005 הוציא ריבו אלבום בשם Spiritual Unity ששמו זהה לאלבום הכי מפורסם של איילר, בו הוא מכנס הרכב פרי ג'אז אמיתי- כולל הבאסיסט הנרי גריימס שגם ניגן עם איילר בזמן אמת. אלבום ג'אז "קלאסי" יותר שריבו תרם לו הוא האלבום Guitars של הפסנתרן מק'קוי טיינר, אחד הפסנתרנים הכי מפורסמים בג'אז שניגן ברביעייה האגדית של קולטריין, באלבום מעולה שכולו דואטים שלו עם ריבו, ביל פריזל ועוד כמה גיטריסטים מאוד משובחים (אלבום מאוד מומלץ בלי קשר לריבו).



צד נוסף של ריבו הוא אימפרוביזציות חופשיות. ריבו הוא אחד מאותם גיטריסטים- קית' רואו, דרק ביילי, פרד פרית' שכבר צוין- שלקחו על עצמם את המטלה לפרק לגורמים את הגיטרה ולהמציא מחדש את הדרך לנגן בה. ריבו עושה את זה ע"י נגינה אלימה ומקוטעת, כיווני מיתרים מאוד משונים וגם שימוש בחפצים שונים כדי להוציא צלילים ביזאריים. יש לו כמה אלבומי סולו שבהם הוא עושה את זה (הכי בולט בינהם הוא אלבום שנקרא Saints), והיוטיוב מפוצץ בקטעים אחרים.




אז שוב- כל זה הוא רק קמצוץ ממה שריבו עושה. האיש הוא באמת מאוד מקורי וחדשן וזה עוד יותר קשה לחדש בכלי שהוא בחר לנגן. לי הוא בעיקר מעורר השראה- היכולת שלו לזגזג בין מוזיקאים, סגנונות, השפעות ותמיד תמיד להישאר הוא עצמו פשוט מדהימה. והנה עוד דוגמא שמפילה לי את הלסת כל פעם מחדש.







2 comments:

  1. נהדר! עוד אפשר להוסיף ולציין את שיתוף הפעולה המצוין של ריבו עם אלביס קוסטלו בכמה מאלבומיו, וכן עם רוברט פלאנט ואליסון קראוס באלבומם המשותף. בשני המקרים המפיק המחבר הוא טי בון ברנט.

    השבמחק
  2. תודה רבה על התוספת, כאמור ריבו עושה כל כך הרבה שאני עדיין לא מכיר אפילו רבע מכל מה שהקליט אי פעם..

    השבמחק