פגשתי בתותח ביישן: ערב מחווה ל"מלכת האמבטיה", תיאטרון תמונע, 2.7.11

מראיין: אבל בסך הכל אין ספק שאתה רצית פה למתוח ביקורת, אפשר לומר אפילו חריפה, על המצב המדיני והבטחוני שלנו.

חנוך לוין: (פאוזה) בטח! (מחייך)

מתוך הראיון היחיד של חנוך לוין לטלוויזיה

אחד הדברים הכי מבאסים שיכולים לקרות הוא בואה לעולם של יצירת מופת בלי שאף אחד שם לב. אחד הדברים הכי מענגים שיכולים לקרות הוא איך אותה יצירת מופת מקבלת הכרה מחודשת. שני המשפטים האלה לא לגמרי תקפים למקרה של "מלכת אמבטיה", הקברט הסאטירי האמיץ והמושחז ביותר שאי פעם הועלה בישראל כהצגה, אבל כן תקפים לגמרי למקרה של "מלכת אמבטיה" כמחזור שירים. מדינה שלמה הזדעזעה בזמנו מהמחזה המדהים הזה, שכבר בזמן אמת ידע לזהות את תחלואות החברה בעקבות מלחמת ששת הימים ולהתריע על העתיד לבוא. "אצבע בתחת ושיר בגרון"- אין מילים מדויקות יותר בתולדות הסאטירה הישראלית. לא ייאמן, אבל בזמנו אפילו הרמטכ"ל בר לב נשאל האם לדעתו המחזה מוריד את המוראל הצה"לי. לוין הצעיר זיהה את כל הפרות הקדושות ודאג לשגר עליהם את כל התחמושת שלו- המיליטריזם החולני והנפוח מעצמו, המוות הקדוש-עאלק בשם ערכים שלא מחזיקים מים, הגזענות כלפי הערבים ועולים מארצות המזרח, המוסר העקום של הרג אזרחים ב"טעות",אובדן הנעורים במדינה רודפת מלחמות מיותרות, ההסתגרות של מדינת ישראל בגטו מנותק מהעולם, והחטא העיקרי- אפתיה וקפיאה על השמרים, מתוך מחשבה ש"אנחנו אנשי בסדר". אז מלכת האמבטיה נחשב הישג של לוין, אבל היה שם שותף לדרך- המתופף\מלחין זוהר לוי, אחת הדמויות האניגמאטיות והמוכשרות והמתוסבכות בתולדות המוזיקה הישראלית. לוי הוא סוג של ג'יי די סלינג'ר של הרוק הישראלי- יש לו רזומה מאוד קטן אבל מאוד מאוד איכותי, ובשלב מוקדם מאוד בקריירה הוא ירד למחתרת ופרש. לוי הלחין את פצצות המצרר המכאיבות של לוין לשירים פשוט מדהימים, שילוב של בלוז, ג'אז ורוק פסיכדלי שהקדים אפילו את החדשנות של לוי ב"אחרית הימים" המהוללת, שבשל העובדה שההצגה ירדה כל כך מהר אף אחד לא ממש זכר אותם, וכך הפך אלבום שירי "מלכת אמבטיה" שהוקלט בחיפזון ליצירת מופת שאיש לא שם לב אליה. לפני שנים ספורות האלבום נגאל מיסוריו וסופסוף עלה על דיסק, שבינתיים גם הוא אזל.

לכן, כשהסתבר לי שגיא חג'ג' רב הפעלים, ביחד עם המתופף סתיו בן שחר, הרימו את הכפפה הכבדה ואחרי 4 עשורים מעלים מופע מחווה למחזה, שהוא מופע מחווה בעצם לגאונות המשותפת של לוין את לוי, ושבמופע משתתפים כמה מאזרחי הכבוד של "אינדי סיטי"- יהוא ירון (האיש השני הכי עסוק בשואו ביזנס, אחרי ג'יימס בראון), נועם ענבר (שרק ערב לפני איחד בהופעה סודית את "הבילויים", כמה משמח), טליה אליאב, זאב טנא, הצמד קרימינל פרוג'קט, רות דולורס וויס המדהימה, והדובדבן שבקצפת- ישראל גוריון עצמו, שהיה בהפקה המקורית, שמחתי הייתה רבה מאוד. סופסוף נותנים כבוד ומנגנים את שירי המחזה, שכל כך מגיע להם שינגנו אותם. ולא רק זה- יש כאן הזדמנות מעניינת להפגנת כוח של כמה אמנים ישראלים מה"שוליים הרחבים", כך שאפשר לומר שקיבלנו שני מוצרים במחיר אחד.

תיאטרון "תמונע" היה מלא עד אפס מקום. הקהל היה מורכב משתי קבוצות גיל עיקריות- אנשים מבוגרים בני 50-70 שחוו את תופעת "מלכת אמבטיה" בזמן אמת, ואנשים בגילאי 20-40 שבאו לשמוע על מה היה הרעש ולהינות מהמופע ברטרוספקטיבה. המופע היה מורכב כאמור מליין אפ של זמרים אורחים שעלה לבצע שירים בתורות, בליווי להקה שהורכבה מסתיו בן שחר על התופים, עודד שכטר על הבאס, וגיטריסט שגם נתן קולות רקע שבעוונותיי לא קלטתי את שמו (מצטער, אם מישהו מוכן לעזור ולומר מי זה היה, אל תהססו....). ראשון עלה ישראל גוריון. כמה כבוד יש אל האיש הרזה כשלד הזה, שלפני יותר מארבעים שנה היה אחד מכוכבי הבידור הישראלי. גוריון נתן ביצוע אנרגטי ביותר לשיר הראשון, "אנשי בסדר", ביחד עם מקהלת זמרות אפקטיביות ביותר. אחריו בא נעם ענבר ועשה ביצוע מכוסח לקטע הבלוז "היה זה בגיל שלוש". אציין כי נעם הוא לדעתי אחד הזמרים הטובים בארץ ומאוד נהניתי ממה שהוא עשה, אבל בשיר הזה נתקלתי בבעיה שצצה במופע הזה כמה פעמים - הלהקה שלייותה את השירים לא הייתה הדוקה מספיק, וניכר שהם לא עשו מספיק חזרות, בעיקר הרית'ם סקשן של שכטר ובן שחר לא עבד מספיק טוב ביחד. וגם הסאונד התגלה כלא טוב- למרות קולו האדיר של נעם, לא קל היה לשמוע אותו. אודה כי עצם קיום הארוע הזה הוא נס כך שקצת לא נעים לי להתקטנן, אבל הרישול שבביצועי הלהקה היה ניכר וזה קצת חבל.

יהוא ירון ארוך הגוף נתן אחלה של קברט ב"הגטו שלי", קרימינל פרוג'ט (לא הכרתי אותם, מגניבים) עשו עיבוד נועז יחסית של רגאיי ל"אחים צ'מבלולו". רות וייס הנפלאה, שמעולם לא יצא לי לראות אותה בפורמט של להקה, עלתה לשיר את "רגעים יפים", שזהו אולי השיר הכי אדיר בכל התקליט, שיר שמגולל בגאוניות את השיעמום שבסתם מוות של יומיום, לא הרואי ולא כלום. רות היא כידוע מדהימה בפורמט של פסנתר ושירה אבל לי היה נראה שהיא לא במיטבה, נדמה לי שהיא עוד לא התרגלה לשיר עם להקה ובשיר הזה היא הייתה קצת פושרת (מאוחר יותר, בחלק השני של המופע, היא חזרה לעצמה עם ביצוע מהפך קרביים ל"חיוו ומותו של מר גוסקינד", שיר שרק בזכות הביצוע שלה בכלל שמתי לב מחדש לקיומו בין שאר השירים המהממים ב"אחרית הימים"). זאב טנא נתן ביצוע פראי להדהים ל"הבטחה"- זו פעם ראשונה בחיים שאני נתקל בטנא, שהוא בלי ספק איש מוגבל מאוד מוזיקלית (הלהקה לא הצליחה לשמור איתו על סינק ולמעשה היה די ברור שהוא עושה את זה בכוונה) אבל מפצה על כך בטירוף הכאריזמטי שלו, מין פורטיס אבל רק עם הפסיכיות. טליה אליאב, שאת אלבום הסולו יוצר הדופן שלה עדיין לא פענחתי עד הסוף, נתנה ביצוע מאוד ממזרי ל"פגשתי בתותח", שיר של פחות מדקה וחצי במקור שהיא הפיחה בו חיים חדשים. מצוין.

אבל בלי ספק הרגע החשוב והמרגש בערב היה הרגע בו עלה ישראל גוריון לבמה. בגרון ניחר (זו הייתה ההופעה השנייה באותו יום של המופע) הוא הקדים ואמר כי זוהר לוי עצמו, נמצא כאן איתנו באולם. האורות עלו לרגע, וכאן היה לי רגע מרגש ביותר, משום שאני עמדתי 30 סנטימטר ליד האיש בכסא הגלגלים, המשקפיים העגולות והגבות העבותות, שחבש כובע מצחייה, לגם בירה קורונה ומדי פעם תופף עם השירים. לא הייתי בטוח שזה אכן אותו אדם מהראיון ההיסטורי והנדיר שנתן ל"מעריב" לפני שנה, אבל גוריון בעצם אישר לי שאני עומד ליד לא אחר מזוהר לוי עצמו. וואו. ואז הקהל הריע לזוהר בסטנדינג אוביישן של כמה דקות, וכל כך התרגשתי בשבילו, האידיאליסט הבלתי מתפשר והעקשן והחמור סבר הזה שלא הסכים לאחד את "אחרית הימים" בשביל הכסף, שאחרי כל כך הרבה שנים של חוסר פעילות תכנן לחזור לנגן אבל אז הכו בו בזה אחר זה התקף לב וארוע מוחי ומאז הוא בכסא גלגלים. זוהר נשאר בפנים חתומות לאור התשואות האלו אבל היה ניכר בו שהוא מתרגש מאוד. אני לא חושב שמעולם הריעו לו כך. רק בשביל הרגע הזה היה שווה לבוא. ואז גוריון שר את "אבי היקר", השיר הכי מפורסם ועצוב וכואב במחזה כולו, והוא עשה את זה כל כך טוב ששמעתי את זוהר, בנקודה מסוימת, נאנח במין התנשפות כזו.

לאחר שכל אחד מ-11 שירי המחזה נוגנו, החל החלק השני- שלמעשה הוגדר ע"י סתיו בן שחר כ"עוד שירים של חנוך לוין", שחלקם הולחן גם הוא ע"י לוי. בין השאר, יהוא עלה שוב ובגיטרה באס מרובת לופים עשה ביצוע מאוד ייחודי ל"חיה לי מיום ליום". טליה אליאב לקחה ממנו את הבאס ועשתה יופי של ביצוע ל"בצער לא רב, ביגון לא קודר"- רוקיסטי, זועם, ואולי כדאי שתמשיך לעשות אותו בשאר ההופעות שלה. בכלל, טליה מאוד מעניינת, אני צריך להתעמק בה קצת יותר. אחד משיאי הערב מבחינתי היה הביצוע של זאב טנא לשיר "אני בדרכי למוסד הסגור"; זה שיר מאוד מיוחד כי זה אחד מתוך שני שירים שאני מכיר שזוהר לוי שר במקור בעצמו. במקור לוי עשה לזה ביצוע מטורף לחלוטין ומלא אנרגיות, וטנא, שאמר כ"נגזר עליו לשיר אותו", בהחלט לא נשאר חייב. את הערב המאוד מוצלח, על אף חוסר ההידוק והכימיה בין נגני הלהקה המלווה, סגרו שני שירים מ"אחרית הימים" שהיום כבר בהחלט מקבלת את מקום הכבוד שלה בדברי המוזיקה הישראלית- "גוסקינד" ששרה רות וכבר ציינתי, וביצוע סוחף ביותר של הגיטריסט שאינני זוכר לבושתי את שמו ל"אין מקום לשניים על עמוד חשמל".

מבחינתי האישית היה ערב נפלא. אז לא היה סאונד טוב, סו פאקניג ווט. לפעמים לוקח 40 שנה עד שמכירים ביצירת מופת כשהיא כזו, וכשזה קורה זה מאוד מאוד מרגש. התחושה בסוף הייתה שבעצם לא השתנה כלום- אנחנו, כחברה, עדיין כל מה שחנוך דיבר עליו, ואולי יותר גרוע, כי היום אנחנו הרבה יותר אדישים. בישראל 2011, אפשר לנגן את שירי "מלכת אמבטיה" ולתת להם להמשיך הלאה. אף אחד לא ישאל את בני גנץ מה הוא חושב על זה שניגנו את "מלכת אמבטיה" בתמונע. אבל לפחות אפשר ליהנות ולהעריך את המוזיקה הנהדרת של זוהר לוי. בסוף, כשהאורות עלו, אזרתי אומץ, ניגשתי לזוהר לוי (לא הייתי היחיד...), אמרתי "תודה רבה" ולחצתי את ידו. באמת ערב נפלא.

וידיאו בונוס: מהאוצר הבלום "סוף עונת התפוזים", ובו ראיון נדיר עם זוהר לוי משמנות התשעים (מתחיל מ-4:35)