דיוקנו של ג'ימבו כאיש זקן (או: השבוע לפני)

השבוע לפני 40 שנה, ג'יימס דאגלאס מוריסון, מיסטר מוג'ו רייזין, נמצא מת באמבטיה בפאריז. השבוע גם ביקרו פה ריי מנזרק ורובי קריגר, חצי מהדורז בשבילכם, בהופעה בארץ. לא הלכתי להופעה, בכל זאת הוצאתי החודש כ-400 ₪ על הופעות חיות, וגם לא כל כך התחשק לי לצפות במופע שכל תכליתו הוא נוסטלגיה בת 40 שנה. אבל בכל זאת, הדורז היו בליבי השבוע. נזכרתי שזאת להקה שנורא אהבתי בנעוריי, וכבר המון זמן לא שמעתי אותם. "נעוריי" זה מושג קצת מצחיק. גילוי נאות- החודש אהיה בן 28. זה אומר שעבר עשור מאז התיכון ומאז הגיוס, וכן- אני כבר יכול לזכור דברים שקרו לפני עשרים, אפילו עשרים וחמש שנה. ואם אני בן 28, זה שאומר שאני כבר שנה יותר מבוגר ממוריסון במותו. וואו, באמת נעוריי רחוקים ממני. בואו נעשה איזה משחק עם מספרים- אני אמנם יותר מבוגר ממוריסון; אבל קריגר, אחד הגיטריסטים הכי נפלאים ומקוריים ברוק, כבר בן 65, וריי מנזרק, גאון הקלידים המופלא, כבר בן 72! אבל זה לא מפריע להם לנסות לשחזר את הקסם שעשו כשהיו בני 20-30.

I hope I'll die before I get old. מנזרק וקריגר

הנושא הזה, של נעורים וזקנה, מרתק במיוחד בהקשר של הדורז. הדורז בסך הכל היו פעילים 4 שנים. אבל אלו לא היו 4 שנים רגילות של בני אדם: הם היו קודם כל מאוד פעילות- 6 אלבומים הוקלטו במהלך השנים האלה, הרבה שירים, המון הופעות, המון זעקות למקרופון, המון ליקים מופלאים של גיטרה, המון אקורדים של קלידים וליינים של באס והמון רולים על הסנייר. וגם המון סמים, המון סקס, המון אלכוהול, המון אלימות, המון הרס עצמי, המון שערוריות, המון זעקות בוז, המון הסתבכויות עם החוק. כאן נוצר פער גדול בין חברי הלהקה, משום שרוב ה"המונים" האלו נסבו סביב מוריסון בלבד. זו הסיבה שלמרות שהדורז היו להקה קבוצתית לחלוטין, מוריסון קיבל 99% מהספוטלייט. חברי א' מהמילואים שנכח בהופעה של מנזרק וקריגר אמר שבעצם כל ההופעה הזו נסבה סביב הנסיון להחיות את ג'ים, שהסולן שם חיקה כל ניואנס קטן שלו, ואפילו האנשים בקהל צעקו “We want Jim!”.  בקיצור, 4 שנים עברו על הדורז, והשנים היו כל כך עמוסות שהן בעצם היו כמו שנות כלב, כאילו הלהקה לא התבגרה ב-4 שנים אלא הזדקנה ב-28 שנה. כך שמוריסון לא היה בן 27 במותו, הוא היה בעצם, מנטאלית, בן 50 ואולי אפילו יותר: מותש, עייף, שרוף, גמור.

אז הדורז התכנסו ב-1970 לאלבום שישי. זו הייתה תקופת משבר, כמו רוב הקריירה של הלהקה: כולם היו עייפים מהטריפ המטורף שרכבו עליו. זה כמובן הכי בלט אצל מוריסון, ששינה את הופעתו החיצונית כמעט ללא הכר- כרס בירה ענקית, זקן ענק, והכי קריטי- הקול שלו השתנה, התחפספס, הפך לבלוזי ושיכור. במילים אחרות, הוא נראה והתנהג כמו בנאדם כפול מגילו. ללהקה, שפי שכבר קרה בעבר, לא היו באמת מספיק שירים. פול רות'צ'יילד, המפיק של כל האלבומים הקודמים של הלהקה, שמע את החומר החדש והזדעזע- זה שיעמם אותו למוות והוא החליט שיחסיהם הגיעו לסיומם; "אתם כבר יכולים להסתדר לבד, אני לא יכול לעשות את זה יותר". המומים, הלהקה פנתה לטכנאי הלהקה, ברוס בוטניק, שהציע להם הצעה מהפכנית- במקום להקליט באולפנים של חברת אלקטרה, פשוט לשכור מהחברה ציוד ולהקליט את האלבום החדש בחדר החזרות שלהם. ככה הם ירגישו בבית. זו הייתה החלטה מאוד חשובה ולבוטניק מגיע כל הקרדיט עליה, משום שהיא הכתיבה את הקונספט של האלבום: חזרה לבית, לשורשים. הדורז תמיד הצטיינו בקוקטייל של בלוז דרומי\שיקגואי כבד עם פסיכדליה, וכאן הם החליטו לצמצם את הפסיכדליה כמעט למינימום ולהדגיש את הבלוז, שהרבה יותר הלם את הקול והפרסונה החדשים של ג'ימבו. מעניין לציין ששנה קודם לכן, הביטלז עברו תהליך דומה- הם רצו להקליט אלבום של "חזרה למקורות" (Let it be) וגם הם נעזרו במפיק שלא עבדו איתו קודם, פיל ספקטור. במקרה של הביטלז התוצאה לא הלמה את ציפיותיהם והאלבום לא באמת היה מה שהם רצו. הדורז, לעומתם, הקליטו את האלבום השישי בתוך שישה ימים ויצרו את האלבום הכי בלוזי שלהם, עם סאונד סמיך וכבד במיוחד- L.A. Woman.

I was so much older than, I'm younger than that now

L.A. Woman שונה מאוד משאר האלבומים של הדורז, ובשל כך הוא כנראה הכי פחות מוערך שלהם. למעט שיר אחד (“L’America”) הם למעשה זנחו את הסאונד הפסיכדלי שלהם והתמקדו בבלוז. שירים כמו “Been down so long”, “Cars hiss by my window”, “Crawling king snake”  שהוא קאבר של ג'ון לי הוקר  ו-“The WASP”  הם אלו שמכתיבים כאן את הטון. עם הרכב משופר שכלל באסיסט אמיתי ואפילו עוד גיטריסט קצב, הסאונד של הלהקה מאוד down to earth, יציב, ובעיקר מאוד מאוד בוגר. לפני שנים, לא סבלתי את האלבום הזה, כי לא היה בו כלום ממה שאהבתי בדורז- הטירוף, הקסם המתודלק, חדוות הנעורים. כששומעים את שלושת האלבומים הראשונים של הדורז אפשר לדמיין את מוריסון המסטול עושה שפגטים על הבמה וקופץ באוויר; כאן התחושה היא שמוריסון והלהקה יושבים על כסאות בר. האלבומים הקודמים היו פסקולים ל-LSD; זה אלבום לוויסקי. עוד תחושה חזקה באלבום הזה היא הזדהות עם לוס אנג'לס, העיר שבה הדורז חיו, פעלו והקליטו. לוס אנג'לס של האלבום הזה היא עיר הזויה, אפלה ומבולבלת, ואני מאוד ממליץ לקרוא איזה ספר של בוקבוסקי, עוד שתיין מופלא שלוס אנג'לס מככבת ברוב מה שהוא כותב, לרקע האלבום.

אבל היום אני יכול להגיד שאת הישנים של הדורז לא יוצא לי לשמוע הרבה, אבל ל-L.A. Woman אני בהחלט חוזר מפעם לפעם. כמו וויסקי, זה אלבום שמזדקן טוב, אלבום עם ניסיון חיים, הוא לא בא לרצות אותך באופן מיידי ולהדליק אותך ולהעיף אותך באוויר. הוא יותר מסוג האלבומים שמחלחלים פנימה לאט לאט, וצריך יותר סבלנות אליו. אבל בסופו של דבר, האלבומים הישנים וה"קלאסיים" יותר של הדורז שורדים פחות טוב את מבחן הזמן, ו-L.A. Woman הוא זה שמנצח בלונג ראן. יש גם הרבה ערך נוסף בידיעה שזה הדבר האחרון שמוריסון תרם לעולמנו (אם לא סופרים את אלבום הספוקן וורד   American Prayer), ובמובן הזה השיר המפורסם “Riders on the storm” מקבל משמעות מאוד מיוחדת. כבר בעת הקלטות האלבום היה ברור שהלהקה לא תהיה מה שהייתה- ג'ימבו רצה לנסוע לנוח קצת בפריז ולהבין מה הוא עושה עם עצמו, והתחושה היא שהדורז ידעו ב-“Riders on the storm” שזה סוף הדרך שלהם. אולי גם בגלל זה מנזרק מרשה לעצמו בשיר לקחת סולו ארוך ארוך ונפלא של 2 דקות שלמות; ואולי בגלל זה מוריסון  מפזם לעצמו את שם השיר שוב ושוב עד הפייד אאוט; אולי בגלל זה מנזרק וקריגר פורטים עוד ועוד אקורדים על רקע הגשם והברקים המוקלטים, כאילו הם לא רוצים לסיים את השיר.