ריבוע בעל חמש צלעות, חלק א'

בפוסט הקודם ציינתי את יום השנה הארבעים למותו של ג'ים מוריסון. אבל הוא לא היחיד שציינו את יום מותו בשבוע שעבר. מוריסון מת ב-3 ליולי 1971, בן 27. 35 שנה וארבעה ימים מאוחר יותר, מת רוג'ר קית' "סיד" בארט, אחד מהגיבורים שלי והמוזיקאים הכי אהובים עליי. הוא היה בן 60. מוריסון מת עייף ומותש אבל הקריירה שלו עדיין הייתה פרוסה לפניו, היו לו עוד הרבה שנים. בארט לעומתו מת חולה, בגוף ובנפש, והקריירה שלו הייתה גמורה כבר יותר משלושים שנה. הוא היה מת הרבה שנים אבל כשהוא מת באמת זה ציער אותי מאוד. 5 ימים אחרי מותו פרצה מלחמת לבנון השנייה שגם לה אנחנו חוגגים חמש שנים השבוע. לפני כמה שנים כתבתי על בארט ועל האלבום הגדול ביותר שלו, The Piper at the gates of dawn, או tPatGoD  כפי שאקרא לו בקיצור- בעצם האלבום היחיד שלו באורך מלא כסולן ומנהיג "פינק פלויד", בשרת העיוור (לינק למטה). כמחווה לו וללהקה שעד היום אני מוקיר וזוכר כלהקה ששינתה את חיי, רציתי לכתוב על האלבום השני של פינק פלויד והאחרון שעדיין מכיל איכשהו את סיד בארט, וזה A saucerful of secrets מ-1968, ובעיקר על השיר האחרון שבו, האחרון של בארט כסולן פינק פלויד, “Jugband Blues”. הטקסט שכתבתי הוא נורא ארוך- אני יכול לכתוב בלוג שלם רק על פינק פלויד וכנראה עוד אחד רק על סיד. לכן, כדי להקל על הקריאה, אני מחלק את הפוסט לשני חלקים.

שנת 1967 הייתה שנה מאוד סוערת בעולם. לנו, מדינה שחיה ממלחמה למלחמה, ומלחמות הן נקודות הציון ההיסטוריות שלה, היה את מלחמת ששת הימים. אבל בעולם היו עוד כמה דברים, ובעולם הרוק זו כנראה הייתה השנה הכי פוריה וחשובה בהיסטוריית הרוק. בחיים של סיד בארט זו בלי ספק הייתה השנה הכי קריטית. בתחילת השנה הזו הקליט בארט כסולן פינק פלויד את tPatGoD. אבל בזמן קצר ביותר- כמה חודשים בסך הכל- האישיות של בארט נמחקה כמעט לחלוטין, הוא פשוט התלקח ונשרף, הוא התחרפן לחלוטין והפך בלתי מתקשר, בלתי מתפקד ובלתי יציב. למרבה המזל, עד שנת 1971 הוא עדיין היה יצירתי. לקראת אמצע-סוף 1967, כשהלהקה התכנסה כדי להקליט אלבום שני, היה ברור שבארט לא נותן את הסחורה. הוא לא תרם שירים שהתאימו, החומרים שלו הפכו יותר ויותר קשים ומסויטים, והוא גם תרם פחות ופחות בנגינה. בשלב מסוים עלה הרעיון שבארט יירד מהפרונט ואולי יהיה לו תפקיד של כותב חומרים שרק ישתתף בהקלטות אבל לא יופיע. לקראת סוף 1967 נפל דבר בלהקה- גויס אליה חבר נוסף, גיטריסט מתחיל בשם דיוויד גילמור, ללא ספק אחד האנשים הכי מוכשרים שאי פעם החזיקו גיטרה, כדי להחליף את בארט בהופעות. כך הפכה פינק פלויד, בפעם הראשונה והאחרונה ולזמן קצר ביותר, לכרכרה בת חמישה גלגלים. מכיוון שזרימת החומר הכתוב ע"י בארט נפסקה, מישהו היה צריך לכתוב חומר חדש; בנקודה הזו, רוג'ר ווטרס וריצ'ארד רייט סיפקו את רוב החומר.

וככה נולד האלבום השני של הפלוידים, A saucerful of Secrets או aSoS כפי שאקרא לו לקיצור. זהו הבן הכי חורג בקטלוג של הפלוידים. בלי ספק יש אלבומים טובים ממנו, רעים ממנו, קוהרנטיים ממנו, חדשניים ממנו, גרנדיוזיים ממנו, אבל אין כמוהו בין האלבומים של הפלוידים. צריך להבין שהוא הוקלט בתנאים של בלבול וחוסר וודאות מוחלטים: מה יהיה עם הלהקה הזו? לאן הם הולכים? האם יש להם עתיד? האם סיד בארט עדיין בלהקה? מה הם בדיוק יעשו בלעדיו? מי יכתוב את השירים, מי ישיר אותם, מי ינגן גיטרה? בגלל כל זה, יש באלבום הזה דברים שאין באף אלבום אחר של פינק פלויד. קודם כל, העובדה שכל חמשת חברי הלהקה הרשמיים משתתפים בו בצורה זו או אחרת. ככל הנראה, יש רק שיר אחד באלבום, “Set the controls for the heart of the sun”, שבו באמת כל החמישה מנגנים יחד, אבל עדיין- זו הפעם היחידה בהיסטוריית הלהקה שזה קורה. בנוסף, מתוך 7 שירים באלבום, ריצ'ארד רייט, החבר הכי לא מוערך ונחבא אל הכלים בלהקה, שר בלא פחות מארבעה, מה שהופך את האלבום לאלבום היחיד שבו הוא שר יותר מהאחרים, וגם השתתף בכתיבת שלושה, כך שזהו בעצם האלבום לו תרם הכי הרבה באופן יחסי; אחר כך הוא נרמס תחת האגו המתנפח של ווטרס. בנוסף, ניק מייסון, עוד קורבן לא מוערך למלחמת האגו המתמדת בלהקה, תורם קולות באופן נדיר ביותר לשיר “Corporel clegg”, וכך יוצא לא רק שכל חמשת החברים מנגנים באלבום- כולם גם שרים בו. והכי מדהים הוא השיר היחיד של בארט באלבום, שהוא כל כך חשוב ומיוחד עד שאחלק את האלבום כולו לשני חלקים- ששת השירים לפניו, והשיר עצמו שנקרא “Jugband Blues”. היום אדבר על החלק הראשון.

חמשת רבעי הפלויד. מימין לשמאל-רייט, בארט, ווטרס, גילמור, מייסון

אז כאמור, לדעתי האלבום הזה מיוחד בעיקר משתי סיבות- ראשית, עזיבתו ההדרגתית של בארט והחלפתו בגילמור, ושנית- החלפת החומרים של בארט בחומרים של כותבי שירים בלהקה, ובאופן מפתיע וחד פעמי- ריצ'ארד רייט. לרייט, לדעתי אחד הקלידנים הגדולים ביותר בכל הזמנים (ואני מתחייב לכתוב עליו בפירוט מתישהו, אני חושב שמגיע לו), הייתה תרומה אדירה ל- tPatGoD, ובעצם אחרי בארט הוא היה חבר הלהקה הכי דומיננטי. אחרי tPatGoD בארט כתב את הבי סייד לסינגל “Apples and oranges”, שיר נהדר שנקרא “Paintbox” שלראשונה הציג את כשרון הכתיבה והשירה שלו לבד- סגנון הלחנה ג'אזי ורך, עם שירה עדינה ושקטה. רייט לא היה רק קלידן מעולה, אלא גם מלחין ייחודי וזמר מצוין. רייט כתב ושר לבדו שני שירים באלבום- את “Remember a Day” שהוא השיר הכי טוב באלבום, שיר פסיכדלי רך ומהמם על אובדן התמימות והילדות ואחד הקטעים היחידים באלבום שבארט תרם להם מוזיקלית (גיטרת הסלייד הזו בלתי ניתנת לפספוס), ואת “See-Saw” שגם הוא עוסקה באיזו אווירה ילדותית, אבל באופן הרבה יותר פאראנואידי ומאיים. בנוסף, רייט שר חצי משיר הפתיחה הקטלני, “Let there be more light”, שכתב דווקא ווטרס, ניגן באופן נדיר ויברפון ב-“Set the controls for the heart of the sun” המהמם שגם אותו כתב ווטרס, ונתן קולות גם לקטע הנושא. כך שלרייט חלק מאוד משמעותי ב-aSoS, ולזמן קצר היה נראה כי רייט הוא זה שיירש את כס המלכות של בארט.

האם אפילו קצת דומים. בארט ורייט

 אבל כבר באלבום הבא, הפסקול לסרט “More”, התחיל תהליך ארוך טווח שבסופו ווטרס השתלט על הלהקה, הפך לכותב החומר הראשי, אחר כך לזמר הראשי ואחר כך למעשה ללהקה עצמה. ווטרס עצמו מראה כאן התקדמות מרשימה ככותב שירים- יש לו קרדיט כתיבה מלא על שלושה מתוך שבעת השירים ועוד רבע קרדיט על קטע הנושא כך שהוא כתב כחצי מהתקליט, ושר בצורה רכה ויפהפיה את “Set the controls for the heart of the sun” (שאגב, הוא לא ממש כתב לו את המילים אלא למעשה 'השאיל' אותם מאיזה ספר שירה סיני, כמו שבארט עשה באלבום הקודם עם השיר “Chapter 24”). שיר חשוב נוסף כאן הוא “Corporal Clegg”, שהוא השיר הראשון מני שירים אנטי-מלחמתיים רבים שווטרס יכתוב, בעיקר לגבי טראומת מלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה בה ווטרס איבד אב, שיר חזק ביותר וכסאחיסטי יחסית שמשלב מסר אנטי-מלחמתי עם גרוטסקיות ילדותית. מכאן שבעצם הייתה כאן נקודה שבה היה מאבק כוחות קצר בין ווטרס לרייט על הנהגת הלהקה, אבל מהר מאוד עקף ווטרס את רייט בסיבוב. רייט עצמו הלך ודעך עם השנים, ולאלבומי המופת “Animals” ו-“The wall” המפלצתיים כבר לא תרם שום חומר.

האלבום הזה לא רק הציג מאבק כוחות פנימי לגבי שאלת היורש בתחום הכתיבה (שימו לב שהמלך המודח עדיין חבר בלהקה אותה הקים!!), אלא גם הציג את היורש בפועל בתחום הנגינה והשירה. כבר ב- “Let there be more light” אפשר להבחין בנוכחות החדשה והבולטת מאוד של דיוויד גילמור- לא רק שהוא שר כאן חצי מהשיר, הוא גם מקבל ספוט של 2 דקות סולו, בו אפשר לראות השפעות של סגנונו של בארט לצד התחלה של סגנון אישי יותר. גילמור גם מככב בקטע הנושא של האלבום- ג'אם פסיכדלי נסיוני בן 4 חלקים, מין פיתוח מוצלח בהרבה ל-“Interstellar overdrive” מהאלבום הקודם, לו גם הוא תורם קולות בחלקו האחרון. למעשה גילמור היה תמיד הזמר הכי טוב בלהקה ובאמת מעתה והלאה הוא ישיר את רוב החומר, עד שבאלבום “Animals” ווטרס ישתלט גם על זה. אבל לגבי נגינת גיטרה, גילמור עדיין בצילו של בארט, והנגינה שלו תבוא ליותר ביטוי באלבומים הבאים. צריך להבין שגילמור היה חבר וותיק של בארט, והצורך להיכנס לנעליו הענקיות הקשה עליו מאוד. בארט עצמו נהג למשל לבוא להופעות של פלויד לאחר שהודח ממנה כאחד מהקהל, להתייצב בשורה הראשונה ולנעוץ עיניים בגילמור המנגן במקומו. בררררר.

היורש. גילמור

בחלק הבא נדבר על “Jugband Blues” בלבד, שיר שמשום מה חומק מתחת לרדאר של מעריצי פינק פלויד אבל הוא חשוב ביותר להבנת הסיפור של סיד ופלויד, והוא ממש במקרה גם אחד השירים הכי מרגשים שאני מכיר.

קישור- על Piper in the gates of dawn, אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים