יום חמישי, 14 ביולי 2011

ריבוע בעל חמש צלעות, חלק ב'




בפוסט הקודם התחלתי לעסוק באלבום השני של פינק פלויד, והאחרון עם סיד בארט כחבר מכהן, A Saucerful of Secrets או בקיצור aSoS. כדי להקל על הקריאה חילקתי את הפוסט לשניים- חלק' א דיבר על חברי הלהקה האחרים, וחלק ב' יעסוק בסיד בארט עצמו ותרומתו המצומצמת אך הקריטית לאלבום. מה שמביא אותנו לשיר האחרון באלבום, “Jugband Blues”, השיר היחיד שבארט כתב ושר באלבום שהוא גם האחרון שתרם לפלויד, הוא כל כך מונומנטלי עד כי הוא משמעותי כמו לפחות כמו ששת השירים שבארט לא כתב- ביחד. קודם כל, הוא היחיד מהשירים שבארט הביא איתו לאלבום שבאמת נכנס; אחד מהם, “Appeles and Oranges” הפך לסינגל לא מצליח במיוחד, ושניים אחרים לא נכנסו לאלבום ובעצם מעולם לא יצאו באופן רשמי, למרות שהם באמת מדהימים- “Vegetable man”, כנראה אחד השירים הכי מטורפים ומטרידים שבארט כתב, שיר אוטוביוגרפי בצורה מפחידה שמתאר את בארט כשבר כלי, ו-“Scream thy last scream” שהוא באמת אוצר בלום ואחד השירים הכי אהובים עליי של הלהקה אי פעם, שיר דאדא סוריאליסטי גאוני שעדיין מחכה שיוציאו אותו לאור (ראו קישור ליוטיוב לשניהם). כנראה שהשירים האלו היו קיצוניים מדי משום מה. בכל מקרה, רק “Jugband blues” נכנס פנימה.


זהו שיר מסובך ולא קוהרנטי במיוחד, אפילו בסטנדרטים של בארט. אפשר אפילו להגדיר אותו סכיזופרני. למרות שאורכו בסך הכל 3 דקות, אפשר לזהות בו 4 חלקים שונים (!) ואפילו תת-חלוקות לשורות וצמדי שורות, כשלכל חלוקה לחן שונה לחלוטין. כלומר, זה בעצם פאזל מוזיקלי שלא מתחבר כל כך ומייצג נאמנה את ה-state of mind של בארט באותה תקופה. באופן מפתיע, המילים בשיר הם די ברורות- השיר בעצם מייצג את עמדתו של בארט בעניין מעמדו ההולך ומתפורר כמנהיג הלהקה. כפי שאני מבין את השיר, זה בעצם סוג של פרידה של בארט מחבריו; בספק ציניות, ספק כעס, ספק השלמה עם המצב, בארט מבין כי מצבו קשה והוא והלהקה שרק שנה קודם הנהיג חייבים להיפרד. יכול להיות שלשיר יש משמעות אחרת, אבל אין לי מנוס מלנתח אותו ככזה (מי שלא מסכים מוזמן להציע פרשנות אחרת). הבית הראשון והחלק הראשון בשיר מתחילים כך:

It's awfully considerate of you to think of me here

And I'm much obliged to you for making it clear

That I'm not here.

אין ספק לגבי הכוונות של בארט, בעיניי- הוא שר בהתרסה כנגד חבריו בלהקה, שלמעשה הולכים לנטוש אותו. נחמד מצדכם שאתם חושבים עליי, אומר בארט- ואכן, הדרך שבה בארט נפלט מהלהקה זמן קצר לאחר יציאת האלבום ("שכחו" לאסוף אותו לאחת ההופעות, ומאז הוא "נשכח" לעד) תרדוף את חברי הלהקה עד היום ותגרום להם נקיפות מצפון. זה חשוב, בארט למעשה לא עזב באופן אקטיבי את הלהקה, הוא "הועזב". זהו סוג של תלונה פולנית- באמת תודה, אני אשאר בחושך עם ה LSD שלי. כבר אחרי שורות אלו, בארט משנה את הלחן, המשקל והטמפו בדרך שמאוד אופיינית לאלבומי הסולו שלו ושר:

And I never knew the moon could be so big

And I never knew the moon could be so blue

And I'm grateful that you threw away my old shoes
And brought me here instead dressed in red

לא צריך להיות דוקטור בספרות כדי לדעת שהירח מסמל טירוף דעת בהרבה תרבויות, ובארט למעשה מציג את מצבו- לא ידעתי שמצבי הנפשי כל כך קשה ועצוב כל כך. כאן אומר בארט- בעצם לא הייתה לכם ברירה, הייתם חייבים להעיף אותי מהלהקה, בעצם עשיתם לי טובה, לא יכולתי לעמוד בעסקי השואוביז.


כאן מגיעה השורה המצמררת ביותר שבארט כתב כל חייו, וגם כאן הוא משנה בפעם השלישית תוך פחות מדקה את הלחן, המשקל והטמפו:

And I'm wondering who could be writing this song.

השורה הזו פשוט מונומנטלית- בארט בעצם שואל פה שתי שאלות: האחת מתייחסת לעצמו- מי כותב את השיר הזה? כמובן שבארט כותב אותו, אבל זה לא אותו בארט מלפני שנה, זה מישהו אחר שבארט לא מסוגל לשלוט עליו. השאלה השניה מופנית שוב לחברי הלהקה שלו- מי מבינכם יכול לכתוב שיר כזה? מי בעצם הולך להחליף אותי? וזה פשוט מטלטל, הכנות של בארט בשיר הזה מדהימה והעובדה שבארט, עדיין כחבר מכהן, שר שיר כזה באלבום האחרון שלו עם פינק פלויד פשוט מצמררת. ובפעם הרביעית (!) בשיר, הלחן משתנה כליל ומתחיל בעצם חלק שני בשיר, שהוא מין מארש עקום ועצוב-שמח כזה, שהולך ככה:

I don't care if the sun don't shine
And I don't care if nothing is mine
And I don't care if I'm nervous with you
I'll do my loving in the winter.

כמו שאני מבין את זה, הבית הזה בעצם אומר- אני אסתדר לבד, עם ההרס העצמי שלי, עם הבעיות שלי, עם הכשרון שלי. אעשה את אהבתי בחורף- שורה סתומה למדי שלמעשה מעמידה את כל הפרשנות שלי בספק (!)- אולי בכלל זה שיר לאהובה שנטשה את בארט? ואולי האהובה היא להקת פינק פלויד, אולי זו פשוט תחבולה מילולית? לאחר הבית הזה, מתחיל חלק שלישי שהוא אינסטרומנטלי- בהתעקשותו של בארט, שולבה בהקלטה תזמורת כלי נשיפה ממתכת למצעד העקום שלו. די מהר המצעד הזה מתרסק לקקופוניה מוטרפת ורעשי אוונגרד, כולל התחרעות אחרונה של הגיטרה של בארט, ולפתע הכל נקטע. לדעתי, הסערה הזו מייצגת את הכאוס ששולט בלהקה בזמן הקלטת האלבום, או את טירוף הדעת הבארטי.

הקטע הקודם נקטע במכה אחת, ויש כמה שניות שקט. ואז, בפייד אין איטי, מבליח הבית האחרון של בארט שגם הוא בלחן אחר לחלוטין, כאילו משיר אחר לגמרי:

And the sea isn't green
And I love the queen
And what exactly is a dream
And what exactly is a joke. 

הבית הילדותי הזה בעצם מייצג את בארט כאינדיבידואל. בבית הזה,חצי הדקה האחרונה של השיר והאחרונה של כל האלבום, מנגן אך ורק בארט- שירה וגיטרה אקוסטית. זו בלי ספק פרידה, או ניסיון אחרון ונואש לתת עוד קצת מהקסם הילדותי הישן של בארט. הוא נשאר לבד. וזה עצוב מאוד. בחיים לא שמעתי משהו כמו השיר הזה- חבר מכהן בלהקה שחוזה את עזיבתו את הלהקה ושר על כך.


ההמשך של הסיפור הזה ידוע. הפלוידים המשיכו הלאה, אל עבר התהילה אותה הרוויחו בעמל רב, עם ווטרס בתפקיד כותב החומר הראשי, גילמור כגיטריסט וזמר ראשי, רייט שנסוג אט אט והלחין פחות פחות, ומייסון שהמשיך לתופף בסולידיות ובשקט הפנימי שלו ונמנע ממאבקי הכוח . ובארט? חברי הלהקה, אכולי אשמה וצער (אמיתיים) על נטישת חבריו, הקליטו איתו במאמץ רב שני אלבומי סולו שלדעתי הם נפלאים, ולאחר עוד כמה ניסיונות נואלים לפתח קריירה בארט דעך לחלוטין ובסופו של דבר חזר לשמו המקורי- רוג'ר, כמה סימבולי-  וחזר לגור עם אימו ואחותו, עד מותו לפני 5 שנים. ו-aSoS בסופו של דבר לא נחשב אלבום חשוב במיוחד של הפלוידים- יש כאלה שיגידו שהוא אחד הגרועים שבהם- אבל אני חושב שהוא מדהים, בטח בהתחשב בסיטואציה הבלתי אפשרית שבה הוא נעשה.


ואת זה אמר ווטרס במיני-איחוד של פינק פלויד ב-Live 8 לפני 6 שנים, לפני “Wish you were here” הנצחי:

It's actually quite emotional standing up here with these three guys after all these years. Standing to be counted with the rest of you. Anyway, we're doing this for everyone who's not here, but particularly, of course, for Syd.

גרסאת האלבום:

קליפ שצולם לשיר- עם גרסא מאוד שונה, ללא התזמורת:


 vegetable man:


scream thy last scream- רק כמה מילים: אחד השירים האבודים הגדולים של פלויד ואחת ה-הברקות של סיד. השיר הזה מאוד מיוחד משום שניק מייסון שר את המילים (הפעם היחידה שאני מכיר שהוא ממש שר סולו) ובארט שר איתו- אבל בקול שמורץ במהירות כפולה ונותן אפקט צ'יפמאנקי. לא יודע למה שיר כל כך טוב נשאר עד היום באפלה ולא יוצא רשמית. תודה לאל שיש בוטלגים:


וידאו בונוס- ג'ון פרושיאנטה עושה את Jugband Blues:


2 comments:

  1. היי יוחאי, זה גיא (מהמיקסטייפ לפני שנה).

    יופי של סיפור ויופי של ניתוח!!! כבר מחפש מאיפה להוריד.

    בקשר לשורה -
    I'll do my loving in the winter
    כתבת שזו השורה שאולי מפילה את התיאוריה שלך, ולטעמי דווקא לא. אני חושב שלאהוב זה משהו מאוד חי ודינאמי, ואני חושב שההצלחה של פינק פלויד (או לפחות החיים מול הזרקורים), הם, בשביל סיד, הקיץ; אבל הוא אומר, "אני אעשה את האהבה שלי בחורף" - אני הולך למקום אחר, רחוק והפוך ממכם, ושם אמשיך לפעול, לבד. אני לא הולך למות (החורף כמוות); אני כן הולך להיות בודד מאוד.

    תמשיך לכתוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

    ג.

    השבמחק
  2. הי גיא,
    רעיון יפה, אהבתי- כאילו סיד אומר שלא אכפת לו שהוא לא יכול להיות עם פלויד, הוא יסתדר בעצמו מעתה והלאה.
    אגב, ממש בקרוב כל הקטלוג של הלהקה אמור לצאת בגרסאות חדשות ומנצנצות כולל קטעים שלא יצאו קודם ואולי שני השירים העלומים שהצגתי פה גם יהיו.

    השבמחק