יום שני, 18 ביולי 2011

של סילברסטיין, הגרסא המצונזרת


-->
לישראלי הממוצע, השם "של סילברסטיין" מזכיר דבר אחד בלבד- ספר הילדים הנודע והמופלא "העץ הנדיב". זהו לא סתם ספר ילדים רגיל, וסילברסטיין אינו יובל המבולבל; זהו ספר עמוק מאוד שניתן לפרשו בהרבה מובנים, וזה מה שעשה אותו לכל כך מפורסם. אבל "העץ הנדיב" הוא סך הכל פסיק קטן במכלול היצירה האדיר של סילברסטיין, דמות מרתקת ואיש רנסנס אמיתי: מאייר, משורר, סופר, מחזאי, פזמונאי, וגם זמר. וחתיכת זמר.


סילברסטיין הוא דמות מרתקת בגלל שהוא המון דברים. הוא מוכר בעיקר כסופר ילדים, אבל חלק גדול מהיצירה שלו אינו לילדים כלל וכלל- סקס, סמים ורוקנרול הם נושאים שבשגרה עבור סילברסטיין. אולי זה מה שעושה אותו סופר ילדים כל כך טוב- הוא כותב לילדים, אבל מזווית ראייה של מבוגר. והזווית של סילברסטיין כלל אינה ילדותית- הוא ציני, חד, מאוד מצחיק, יודע איפה להכאיב וסאטירי להדהים, והניגוד הזה בין איך שסילברסטיין כותב באמת (וגם המראה החיצוני הביאזרי שלו) לבין איך הוא נתפס, כ-“Uncle Shelby” החביב, מאוד מעניין. מעבר לספרי הילדים שלו, סילברסטיין גרף גם תהילה כקריקטוריסט במגזין "פלייבוי", וככותב שירים לאחרים- בעיקר מפורסמים שני שירים שכתב לג'וני קאש, “25 Minutes to go”  שמתאר את עשרים וחמש הדקות האחרונות של נידון למוות בדרך לגרדום, דקה אחרי דקה, והשיר המפורסם “A boy named Sue” שמתאר את נקמתו של ילד שאביו נתן לו שם נשי. מה שמעטים יודעים הוא שלסילברסטיין יש גם אלבומים משלו, שהמפורסם שבהם, Freakin’ at the Freakers Ball, יצא ב-1972.


את האלבום הזה ניתן להגדיר כ-comedy rock, סגנון לא כל כך נפוץ ברוק: הניסיונות להצחיק ברוק הם מאוד מועטים- אני יכול בערך לחשוב רק על זאפה, האיש שהעז לשאול- Does humor belong in music ובמוזיקה שלו זה בהחלט היה חלק אינטגרלי תמיד, ואולי גם ווירד אל ינקוביץ'. הדבר הראשון שנתקלים בו באלבום הזה הוא- ההגשה הקולית המאוד ייחודית של סילברסטיין: הוא שר לגמרי Over the top- צורח, צוחק, ועושה המון רעש עם קול צרחני ושעיר במיוחד שנשמע כמו הכלאה בין גולום מ"שר הטבעות" לדמות מהחבובות. הוא ממש שר באקסטזה ונראה כי אי אפשר לעצור את הטירוף הזה. זה מין קול כזה לכאורה אי אפשר לקחת ברצינות אבל כמו כל יצן חצר טוב- הוא זה שרואה את הדברים כמו שהם, והוא עושה את זה כל כך מצחיק ושנון שאי אפשר לא להתמכר לו. את סילברסטייין מלווה להקה בשם Dr. Hook and the medicine show, שמנגנים רוקנרול מתקשקש עם הרבה קולות רקע משעשעים שיושב בול על הטקסטים הקרועים (והקורעים) של סילברסטיין.


 בסדרה מנצחת של 12 שירים, סילברסטיין מוכיח שהוא ממש לא לילדים בלבד. שני הסנטים שלו לגבי כל מה שקשור לתרבות הנגד של שנות השישים פשוט מבריקים. בשיר הפתיחה למשל שנקרא  “Thumbsucker” מלגלג סילברסטיין על הניסיון הנואל והצדקני לטפול עוולות חברתיות על דברים תפלים, והוא עושה את זה בשיר נונסנס גאוני או השיר המפיל מצחוק  “I got stoned and I missed it” שהיה צריך להיות המנון הסטלנים הרשמי, בו לועג סילברסטיין לאורח החיים הסטלני, או השיר הגאוני “Stacy Brown got two” (שניים ממה? תקשיבו ותבינו), או “Masochistic baby” הקצרצר שמתאר גבר שאהובתו עזבה אותי ולא נשאר לו למה להרביץ, מלבד הקיר. וקחו לדוגמא את השיר “Polly in a porny” שמתאר גבר שיוצא עם אישה מאוד שמרנית שלא מוכנה לשכב איתו, ובצר לו הולך לקולנוע פורנו- רק כדי לראות אותה מככבת באחד הסרטים:

I spend each dime I can afford
I swear she's gonna win an academy award
I saw Polly in a porny with a pony and the pony seemed a little bored

או "Liberated Lady 1999" שנכנס בפמיניזם בצורה הכי מצחיקה שאי פעם שמעתי:

Oh she got into bed that evenin' and she strapped her dildo on
Climb on top of him and said okay let's get it on
He said you know I've got my period and my headache isn't gone
And he fell asleep the chauvinistic bastard oh


קצת חבל שסילברסטיין לא עשה יותר אלבומים כאלה- יש לי גם אלבום ישן יותר בשם Hairy Jazz מ-1959 שם של מתעלל בקטעי ג'אז בקולו הבלתי סביר, ועוד אלבום הופעה טוב בשם הבלתי משתמע לשתי פנים I’m so good that I don’t have to brag. סילברסטיין בהחלט יכול היה לפתח קריירה מוזיקלית קצת יותר ענפה; אבל, כנראה שהיו לו מספיק עיסוקים. 




ולסיום- הנה וידאו של האיש עצמו, מתוך התוכנית של ג'וני קאש. שימו לב איך ג'וני לא מתאפק ונקרע מצחוק, ובאיזה יופי של שר את השיר, שלא מופיע בדיסק:

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה