יום חמישי, 21 ביולי 2011

ערב טוב, תל אביב! או: פול נגד בוב



יש לי וידוי: אני לא מכיר את פול סיימון. מה זה לא מכיר? זה אומר שאף פעם לא שמעתי אשכרה דיסק שלו כאמן סולו או כסיימון וגרפונקל. קלאסיקה קלאסיקה, אבל לא יצא, איכשהו. קורה, יכול לקרות, קרה. אני לא באמת מכיר את עבודתו, חוץ מהשירים הבאמת מאוד מוכרים-סאונד אף סיילנס, מי אנד חוליו ביי דה סקוליארד, איף יו וונה בי מיי באדיגארד, וכולי. מטבע הדברים, לא הלכתי להופעה של פול. אבל כן מאוד עניין אותי הכיסוי התקשורתי וההייפ סביב ההופעה הזו, בעיקר כשמשווים אותה להופעה שהייתה רק לפני חודש באותו מקום בדיוק, אז הופיע כאמור רוברט זימרמן.

על אותה הופעה כבר כתבתי את רשמיי. מפרספקטיבה של חודש אפשר לומר שעבור לפחות תשעים אחוז ממי שהיה שם, ההופעה הייתה פלופ גדול. אכזבה אדירה. מה בעצם הלך שם, שכל כך אכזב אנשים? בא אמן שמקליט ושר שירים כבר כמעט חמישים שנה. הוא כבר עבר את השבעים, עשה כמה וכמה דברים בחיים, היה בכל מיני פאזות- הספיק לנגן פולק, למרוד בקהל שלו ולהתחשמל, עשה סמים ואלכוהול (וגם הרואין, כפי שהתברר לא מזמן), התרסק עם אופנוע, התגרש, התנצר,חזר ליהדות, עשה המון אלבומים גרועים באייטיז כמו כולם, עשה קאמבק מהסרטים בנייטיז, ועדיין עושה אלבומים מצוינים ורלוונטיים. וכן, יש לו אופי מחורבן למדי- לא מתראיין, לא מתראה בפומבי, והחטא הנורא מכל- לא אומר "ערב טוב, תל אביב". לא אומר ערב טוב!!!

עכשיו, אנשים שילמו כסף למופע ההוא, המון כסף. ומה שהם בעצם רצו לראות זה את בוב דילן הישן והטוב, אם יש כזה דבר. אחד שיעשה גוד טיים. אחד שיגיד "ערב טוב תל אביב, הרי כידוע לכם אני יהודי, ממש כמוכם, ועכשיו כשאני עומד על הבמה הזו ממרומי גילי בעצם בא לי לעשות עלייה, שמעתי שנורא קל לקנות פה דירה. פשוט קראו לי בוב." שיעשה לכולםםםם שמח וכיף חיים. והכי הכי חשוב- שישיר רק שירים מוכרים. אך ורק מוכרים. לא את הזבל'ה של האלבומים החדשים האלה. ואם אפשר שישיר אותם רק עם הקול של פעם, לא עם הקרפדה הזו שגרה לו בגרון. ושינגן גיטרה אקוסטית כזו עם מחזיק מפוחית מאגניב. ושיעשה איזה ניתוח קוסמטי וייראה כמו פעם, צעיר ורענן וקופצני, בלי הקמטים האלה, מה זה, הוא חטיאר או מה?

אבל כל מה שאמור היה להשתבש בהופעה השתבש. בוב פשוט לא נתן את הסחורה. הוא העז לשיר שירים לא מוכרים. הוא העז לשיר קלאסיקות שלו (שהרכיבו בערך חצי מהפלייליסט) בצורה שונה, בעיבוד שונה. הוא שר בקול צרוד וצורמני. הוא לא ניגן גיטרה אקוסטית עם מחזיק מפוחית מאגניב, למעשה ברוב הערב הוא ניגן בכלל קלידים. הוא לא עשה גוד טיים. והוא עשה את המעשה שלא ייעשה- הוא לא אמר "ערב טוב, תל אביב". איך הוא העז לעשות לנו את זה? איך הוא העז לעשות מה שבא לו, ולא מה שבא לנו??????

עכשיו מגיע פול סיימון. סיימון הוא בלי ספק אגדה מהלכת והאהבה והערצה וההערכה אליו חוצות גבולות, קהלים, גילים ומינים. סחטיין עליו, באמת. ופול הוא כל מה שבוב לא- הוא נעים מזג, הוא חמים, הוא הסכים להתראיין. ראיתי ראיון טלוויזיוני עם סיימון, אני לא זוכר באיזו תוכנית, אולי "אולפן שישי". בכל מקרה, לפחות 80 אחוז מהראיון נסב על העבר המפואר של סיימון- על תחילת הקריירה עם גרפונקל, על העבודה עם גרפונקל, על הפרידה מגרפונקל, קצת קצת על עבודות סולו, על האיחוד עם גרפונקל בסנטראל פארק. נאמר שם איזה משפט על אלבום חדש שסיימון הוציא, לא חשוב. והשאלה האחרונה הייתה- האם תתאחדו שוב? היה ניכר שהשאלה לא נוחה לפול, אבל בהיותו הפליזר והגוד גאיי שהוא הוא אמר שהוא היה שמח אם זה יקרה. בקיצור- ניכר היה שלמעשה אין שום עניין בפול סיימון כאמן עכשווי. למעשה, לפי הכתבה הזו ועוד רבות אחרות שסיקרו את בואו של סיימון, אין דבר כזה בכלל, פול סיימון עכשווי; פול סיימון הוא רק נוסטלגיה. רק גשר על מים סוערים, רק צלילי השקט, רק המתאגרף. על האלבום שסיימון הוציא למשל לפני חמש שנים, בהפקתו של לא אחר מבריאן אינו (לא שמעתי אבל זה בהחלט נשמע מעניין), לא שמענו שם. גם אף אחד לא שאל את סיימון מה הוא הולך לעשות הלאה בקריירה שלו.

היום קראתי בגרסת הרכבת של ידיעות אחרונות אייטם שסיפר על פגישה של פול עם שלמה ארצי. דווקא נחמד, סחטיין על שלמה. שם הופיע מה שגרם לי לכתוב את הפוסט הזה. בריבוע לבן, תחת הכותרת "תקדים דילן לא יחזור" (כאילו זה מקרה שלומדים בחוג למשפטנות), נאמר באותיות גדולות- "סיימון מבטיח- אשיר להיטים". מי שחתום על האייטם, רז שכניק, כתב כי "הקהל הישראלי נחל אכזבה עצומה במהלך הופעתו של בוב דילן, ששר רק שירים לא מוכרים- אך הערב צפוי לו מופע עתיר להיטים".  בהמשך האייטם מצוין כי לפני שבועיים בחרו קוראי ידיעות אחרונות את השירים שהם היו רוצים לשמוע בהופעה, והרשימה הזו הועברה לסיימון. והשיא, כותב רז שכניק, הוא כי סיימון "הבטיח כי ישיר לפחות 13 שירים מתוך אלו שנבחרו ע"י הקהל הישראלי,אם לא יותר".

קודם כל- רז שכניק, אני לא ממש מכיר את פועלך אבל לא יצאת מי יודע חכם מהאייטם המיותר הזה, כי אם היית נוכח בהופעה של דילן היית מגלה כי הוא שר שירים מאוד אלמוניים ולא מוכרים, למשל שיר זניח לחלוטין שנקרא “Like a rolling stone”, שיר עלום שם בשם “Blowing in the wind” ועוד כמה כאלה, שירים ממש נשכחים שאיש אינו מכיר. אז בחייאת דינאק, תדייק בעובדות לפני שאתה מביא את דורית בייניש שתשפוט אל דילן למאסר כי החרים את ישראל ושר רק שירים "לא מוכרים".

אבל לא על רז שכניק רציתי לדבר, אלא על הקהל הישראלי, שהסיקור התקשורתי האווילי הזה הוא רק סימפטום שלו. לבוא להופעה של דילן ולהתאכזב כי הוא לא מספק את הסחורה זה דבר אחד, אבל לדרוש, אשכרה לדרוש, מפול סיימון לספק את הסחורה- זו כבר ממש התנהגות פרובנציאלית מדרגה ראשונה. תקדים דילן לא יחזור- פול ישיר לנו סולו, רק להיטים, רק להיטים ישנים, רק שירים שאנחנו כבר מכירים ושמענו אלף פעם וחס וחלילה לא שירים חדשים שאשכרה יאתגרו אותנו ונאלץ ממש להקשיב להם ולא רק לשיר אותם בשירה בציבור. והוא גם ידבר איתנו, יגיד שלום עליכם (מה שהוא באמת עשה, האמת- יפה מצידו). לא כמו בוב הכולרה שמשתין עלינו מקשת.

אין לי שום ביקורת על פול סיימון- הוא בא לעשות כיף בסך הכל, הוא מודע למצבו, הוא יודע מה הקהל רוצה והוא רוצה לספק אותו. יש לי ביקורת רצינית על הקהל הישראלי. אחת הטענות שחוזרות שוב ושוב היא ש"רק חטיארים מגיעים לפה, אף אמן רלוונטי וצעיר לא רוצה לבוא לפה בזמן אמת". ולמה שירצה? הקהל הישראלי, רוב הקהל הישראלי, רוצה רק נוסטלגיה. הוא מקובע ושמרני ומרובע. הוא לא רוצה שיאתגרו אותו, הוא לא רוצה שיבלבלו לו את הראש עם שירים שהוא לא מכיר, למה זה טוב? בוב דילן לא רצה לתת לקהל את "מיטב הלהיטים"- הוא רצה לשיר או שירים חדשים, כי זה מה שבאמת מעניין אותו כאמן כרגע, או שירים ישנים בלבוש חדש- כי זה קצת יותר מעניין אותו, ודילן חטף על הראש מהקהל הישראלי בגלל זה. ועכשיו יבוא פול ו"יתקן" את ה"עוול" שנעשה לנו. נו, אז אם כל מי שחורג מהמצופה ממנו עושה "עוול" וכל מי שמתיישר עם הקו האולטרה-שמרני "מתקן" אז פלא שבאים רק "סוסים מתים" ולא "אמנים רלוונטיים"? הקהל הישראלי לא רוצה "אמנים רלוונטיים". הם לא אומרים "ערב טוב, תל אביב".

ותודה לרז שכניק על עזרתו בכתיבת הפוסט.

2 comments:

  1. אני מסכימה איתך לגמרי יוחאי. חוסר שביעות הרצון שלנו ממוזיקאים שבאים להופיע כי לא סיפקו את הסחורה ...זה בא בקטן יחסית כשמדובר במוזיקאים כמו מוריסי , אבל זה יוצא משליטה כשמדובר בדילן, מקרתני, סיימון ודומיו. אני אקח את זה יותר לכיוון של הקהל עצמו והתפיסה של איך הופעה טובה צריכה להראות.
    עבור רבים החוויה של הליכה להופעה היא פשוט מופע שיחזור חסר מעוף ויצירתיות . אין שום התייחסות למוזיקאי, למי שהוא, למה שהוא בא להגיד לנו. ואני חייבת לתהות מדוע אנשים משלמים כסף טוב, אפילו טוב מאד , כדי לראות את השחזור הזה שהם יכולים גם להשיג בבית. היחס הזה בעיניי הוא לא יחס אוהב למוזיקאי ולמוזיקה בכלל, באשר היא.

    השבמחק
  2. יפה דרשת. לא יודע, כשאני הולך להופעה אני הולך כדי לקבל משהו אחר מהאמן. בגלל זה למשל לא הלכתי להופעה של רוג'ר ווטרס לפני כמה שנים- אני מכיר את ווטרס טוב טוב כך שאני יודע שהדיסק האחרון שהוציא היה לפני קרוב לעשרים שנה, ומאז הוא עסוק פחות או יותר בלמחזר, ולא התחשק לי לראות מופע מיחזור שכשזה (למרות שכל מי שנכח אמר שהיה מדהים). כך שלי שהדרישה הזו לשחזר על המילימטר את תהילת העבר היא אבסודרית, אבל אני כנראה במיעוט.

    השבמחק