אני לא בטוח ששמתם לב או שאתם מודעים לזה, אבל יש סצנה בארץ: סצנת הפרי ג'אז הישראלי. זו סצנה מאוד מאוד קטנה, עם יחס כמעט שווה בין מוזיקאים למאזינים, אבל זו סצנה פעילה ביותר. מה שהתחיל בשנות השמונים עם הרולד רובין וההרכב "זוויות", המשיך בשנות התשעים עם אלברט בגר ובשנות האלפיים עם סצנה ירושלמית קטנה ועם מועדון ה"גדה השמאלית" התל-אביבי, הוא היום גוף פעיל מאוד. אפשר לתפוס בכל שבוע כמעט הופעות חופשיות בלבונטין בת"א ובאוגנדה בירושלים, מוסדות וותיקים של מוזיקה אוונגרדית, אבל גם במקומות חדשים ומצוינים כמו גלריה ברבור בירושלים, תאטרון החנות בת"א, התיבה ביפו ובמקומות אחרים.
לפני שבועיים נכחתי בערב בלבונטין 7 שהוקדש לאמני הלייבל הישראלי הראשון שמוקדש כולו לפרי ג'אז, OutNow Recordings בניהולם של הגיטריסט עדו בוקלמן והסקסופוניסט יונתן קרצ'מר. הלייבל הוא בית למוזיקאים שהמוזיקה החופשית והמאולתרת זורמת להם בדם, והוא מתקיים בשני צירים- ישראל וניו-יורק, עם אלבומים מאת אמנים ישראלים וניו יורקיים (וגם כאלה, כמו קרצ'מר, ששוהים בשני המקומות לסירוגין). מהיכרותי עם הופעות בסגנון זה לא ידעתי לומר כמה אנשים הולכים להגיע, שכן אני מורגל כבר בהופעות שבהן במקרים רבים אין יותר מעשרה אנשים. שמחתי מאוד לראות שמקום היה מלא: יש קהל למוזיקה הזו בארץ, אמנם קהל קטן אבל אדוק שמקפיד לבוא להופעות, ואותי זה מרגש מאוד. במהלך הערב רכשתי שלושה אלבומים של הלייבל, של שלושה הרכבים שונים מאוד, שהמכנה המשותף בינהם הוא החיפוש אחר החופש המוזיקלי.
Overlook של יונתן קרצ'מר הוא האלבום הכי "מסורתי" מבין השניים, משום שהכלי המרכזי והנפוץ ביותר בפרי ג'אז הוא סקסופון הטנור. קרצ'מר הוא סקסופוניסט מצוין עם טון חריף ועמוק שמזכיר משהו מהזעם הקדוש של ארצ'י שפ (ושונה לגמרי ממורו הרוחני אלברט בגר). כדי להעמיק את צליל כלי הנשיפה גייס קרצ'מר את המוזיקאי הירושלמי ניתאי לוי לעמדת קלרינט הבאס, כלי שיש לי חולשה אליו ומעטים מנגנים בו בארץ. השילוב בין קרצ'מר ללוי עובד נהדר, ובין הרעש האטונלי מתחבאות מלודיות ממש קליטות, קצת אריק דולפיות, שעושות את האלבום לנגיש יחסית. זה האלבום הכי כסאחיסטי והכי נותן בראש מבין השלושה.
Cracked Song של עדו בוקלמן מציג שילוב שונה לגמרי של כלים- לא כלי נשיפה אלא כלי מיתר. בוקלמן, מהגיטריסטים החופשיים היחידים בארץ (אולי היחיד?) שמושפע עמוקות מגיטריסטים כמו דרק ביילי ופרד פרית', מצרף להרכב את הצ'ליסט הוותיק יובל מסנר (מתהילת "טאטו") שזו פעם ראשונה שאני שומע אותו בקונטקסט ג'אזי, וביחד עם הקונטרבסיסט אסף חכימי יש כאן צליל מיתרים מיוחד מאוד. למרות שעדו מצטיין בעיקר בשימוש בפדאל הווליום והפיץ' בגיטרה החשמלית, באלבום הזה הקטעים האהובים עליי הם דווקא אלו בהם הוא מנגן בגיטרה אקוסטית- אז השילוב בינו למסנר ולרן יוצר מין טריו מיתרים שלא שומעים הרבה בפרי ג'אז או בג'אז בכלל.
האלבום הכי חריג, הכי מיוחד, והכי קשה להאזנה הוא East Of Jaffa מאת שלושה מוסיקאים: הרולד רובין הקשיש, הסנדק\ מורה רוחני \ נזיר הזן של כל הסצנה המאולתרת הזו, בקלרינט, והאב והבן חיים וערן אלישע על פסנתר ותופים בהתאמה. באלבום הזה אין מוזיקאי מוביל אלא השלושה תרמו באופן שווה. באלבום הזה אין לחנים כתובים וכולו על טהרת הרגע. בגלל שיש כאן הרבה פחות עוגנים, והנגינה של רובין הרבה יותר שקולה מזו של קרצ'מר למשל, זה אלבום שיותר קשה להיכנס אליו, אבל יש בו הרבה יופי, ובעיקר הרבה מאוד מסתורין. קשה להניח עליו את האצבע, ובסוף כל קטע אתה שואל את עצמך- מה בדיוק קרה כאן עכשיו?
הלייבל ממשיך להוציא אלבומים נוספים של אמנים כמו בגר, מוזיקאים בינלאומיים כמו החצוצרן רוי קמפבל, וכן אלבומים נוספים של קרצ'מר ובוקלמן (שגם משתתף בהרכב האלתור EFT עם המתופף עופר ביימל והאלקטרונאי דניאל דווידובסקי). כך שמעבר למוזיקה המצוינת עצמה יש כאן גם תחושה של ביתית ואינטימיות. זה אמנם מין אי בודד בתוך התרבות הישראלית ואפילו בתוך האינדי- אוונגרד הישראלי, אבל זה כאן וזה חי וזה מרגש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה