יום חמישי, 17 באוגוסט 2017

המפץ המלוכלך


אני מזדקן.
סתם, לא באמת. אבל אני כבר מגיע לגיל שבו לדברים שקרו כשהייתי ילד קטן מציינים עשרים שנה, עשרים וחמש שנה, שלושים שנה. בחודש שעבר העולם ציין בדיוק עשרים וחמש שנה לאירוע כזה שקרה כשהייתי ילד. האמת שלהגיד "העולם" זו הגזמה פרועה מאוד מאוד מאוד מאוד. למען האמת- אף אחד לא ציין את האירוע הזה. חוץ ממני. כי ברטרוספקטיבה, כשאני חושב על האהבה שלי למוזיקה, על מה אני אוהב במוזיקה, מדובר בסוג של מפץ, אולי לא המפץ הגדול ביותר שלי אבל בהחלט אחד מהגדולים. אני מדבר על האלבום Dirty של סוניק יות', שיצא ב-21 ליולי, ארבעה ימים לפני יום ההולדת התשיעי שלי. רציתי לכתוב פוסט ממש באותו יום אבל חודש שעבר הייתי עמוס עד צוואר במיליון ואחת דברים, אז אני מציין את היומולדת 25 שנה שלו בחודש איחור.


אני לא סבור שצריך להציג לחובב הרוק הממוצע את סוניק יות'. אני לא חושב שאני באמת צריך לדבר על הרקע שלהם, מאיפה הם באו, ומה מיוחד בהם. אני חייב גם לסייג שאני לא באמת מעריץ כל כך גדול של סוניק יות'. על האלבומים הגדולים שלהם משנות השמונים, אלה שחובבי מוזיקה אלטרנטיבית חייבים לסמן וי עליהם, אני לא כל כך משתגע, ואת האלבומים שלהם משנות האלפיים ועד הפירוק (רשמי? לא רשמי?) אני בכלל לא מכיר. אני כן מכיר את כל האלבומים שהוציאו דווקא בניינטיז, שלהבנתי זו לא התקופה שנחשבת הכי טובה שלהם. והאלבום Dirty, שיקר כל כך לליבי, נחשב להבנתי לאלבום הכי סאחי שלהם, הכי Sell out ואני בטוח שיש אנשים שיטנפו עליו ועלי, הסאחי שכותב עליו.

אבל כל זה רעש רקע לא מעניין. מה שחשוב לי לדבר בהקשר של Dirty הוא החוויה שלי כמאזין לאלבום הזה כמעט בזמן אמת. אני מדבר על גיל 10-11, קצת אחרי שהוא יצא.

הייתי ילד בחדרה, עם כמה חסרונות בולטים. חננה על, אשכנתוז מת (ובשכונה שגדלתי בה זה ממש לא היה יתרון), ולא יודע לרכב על אופניים. לא הייתי מקובל ולא היו לי הרבה חברים. זה לא Sob Story, זה פשוט מה שהיה. לא הרגשתי שהשתלבתי במיוחד במארג החברתי של הסביבה, וכבר בגיל צעיר הרגשתי שמעניינים אותי דברים אחרים לגמרי. אחד הדברים האלה היה מוזיקת רוק. מי שהביאה את הבשורה הייתה אחותי הגדולה, שהייתה מבוגרת ממני בכמעט ארבע שנים. היא כבר הייתה בסוף החטיבה-תחילת תיכון, ואנחנו מדברים על שנות הגראנג'.

קצת קשה להאמין אבל זו הייתה תקופה שבה לרוק היה מעמד אדיר. אנשים אשכרה היו יושבים מול המסך, פותחים MTV וממש מחכים שיגיע הקליפ שהם אוהבים. אולי אני נאיבי, אולי אני נוסטלגי, אולי הזיכרון שלי משטה בי, אבל לרוק הייתה תחושה של קדושה מסוימת. אני זוכר למשל שבפעם הראשונה שקורט קוביין ניסה להתאבד, אחותי הסתגרה בחדר וכמעט הכריזה על יום אבל לאומי (ואז כמובן הגיע ניסיון ההתאבדות שהצליח; היא מילאה את החדר בנרות ותלתה בחדר שלט עם המשפט “No one sings like you anymore” מתוך השיר “Black hole sun” של סאונדגארדן; אגב, היום היא מכחישה במרץ שכל העניין קרה, ואני לא יודע להגיד מי מאיתנו צודק). אני זוכר שמעריב לנוער וראש אחד היו מלאים- מפוצצים!!!- בכתבות על להקות רוק, גראנג' או לא גראנג', והיינו גוזרים אותם ואוספים בקלסרים באובססיביות.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה קרה, אבל באיזשהו שלב הגיעה אלינו הביתה הקסטה של Dirty. תארו לכם שאני פאקינג בן 10-11 מחדרה. אני לא חושב שהיה לנו אינטרנט אז, זה הגיע בגיל 12-13. אין לי מושג מי זו הלהקה הזו ומה הם עשו קודם. אני לא יודע שום דבר על נויז, פוסט פאנק, פרי ג'אז, נו וייב, לואר איסט סייד, לא שמעתי על שום דבר מהדברים האלה. אבל כשאחותי שמה בפעם הראשונה את הקסטה של Dirty ולחצה פליי, קרה בדיוק מה שלו ריד מתאר בשורה המיתולוגית בשיר I heard her call my name- “My Mind split open”.


היו שם המון רעשי גיטרה, אבל שום סולו מסודר אחד לרפואה. היו שם שירים שבאמצע נשברו, הפסיקו, נמסו לתוך עיסת רעש מבעבעת וחזרו. הייתה שם זמרת שברור היה שאין לה שום רצון לשיר- היא יותר הקיאה בצלילים. היו שם זיופים, חריקות, צפצופים. יצאו דברים מהרמקולים שלא יכולתי אפילו לדמיין בתור אותו ילד. הבאס נשמע כמו חרגול מיוסר או כמו אותו פרפר שיכור שהופיעו באחד השירים, והגיטרות מרוסקות, שבורות, כאילו קודחים בהם חורים ומנסרים אותן בזמן אמת. אפילו העטיפה הייתה בלתי מתקשרת בעליל. מה זה הדבר הזה בכלל? זה קצת הזכיר את הטרק הנסתר ההוא ב-Nevermind שפעם כתבתי עליו, אבל כאן זה היה אלבום שלם. ועדיין זה לא דמה לשום דבר ששמענו באותו זמן.




אבל, וזה אבל גדול, היו שם בהחלט שירים. שירים ברורים, מלודיים, קליטים. זה לא היה במקרה. מכיוון שהייתי סקרן וחקרן וחננה על, טרחתי לקרוא בזמנו בכל דיסק ודיסק את הפרטים הקטנים- מי חברת ההוצאה, מי המפיק, מי הטכנאי. חברת ההוצאה, כך למדתי, הייתה גפן, והמפיק היה אחד, בוץ' ויג. היי, זו אותה חברה ואותו מפיק של Nevermind! ואכן, זה היה אלבום שיועד להיות עם סאונד יותר מסחרי, והיה אמור להפוך את סוניק יות' לשמות גדולים, לכוכבים גדולים. זו הסיבה שכל מיני מעריצי סוניק יות', מי יותר סנוב ומי פחות, אוהבים לזלזל באלבום הזה, ה"מסחרי" כיביכול.


איזה מסחרי ואיזה נעליים. בשבילי, הילד מחדרה, זה היה התגלות, התעלות. בפעם הראשונה שמעתי משהו שהיה באמת פורץ גבולות, באמת שונה, באמת Out There. אהבתי את הגיטרות המזייפות, את מבני השירים המשונים, את הסולנית המקיאה הלא היא קים גורדון האגדית, ובעיקר בעיקר בעיקר את הסאונד. את מה שאפשר לעשות עם גיטרה שלא היה לי מושג שאפשרי, מותר, חוקי. כנראה שת'רסטון מור ולי רנלאדו לא ידעו לעשות סולואים במהירות מאך 3 כמו גיטריסטים אחרים, אבל מה שהם עשו שם לגיטרות פשוט שינה לי את הכימיה במח. ועוד משהו: בזכות ה"מסחריות" של האלבום, יכולתי, מתחת לכל הנויז המוזר, גם להתחבר למלודיות שמתחת. אם הייתי נתקל למשל באלבום Confusion is Sex סביר להניח שלא הייתי מתחבר והיינו זורקים את הקסטה לפח וכל זה לא היה קורה בכלל.




עשרים וחמש שנה מאוחר יותר, אני יכול להגיד שהאלבום הזה היה אחד הדברים הכי משפיעים על הטעם המוזיקלי שלי, טעם באמנות בכלל, אפילו האישיות. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שהבנתי שאפשר לעשות דברים אחרת וגם לעשות את זה טוב. שאפשר וצריך לחפש דרכים אלטרנטיביות, אינדיבידואליות. שהגדרות מקובעות ונוקשות ניתנות לפירוק והרכבה מחדש לפי צרכים. אני לא יודע להגיד אם זו הפעם הראשונה שנתקלתי במשהו מוזר, לא מתפשר, ביזארי ולוהט כזה, אבל זו בהחלט הייתה אבן דרך במסע שממשיך כל החיים בחיפוש אחרי דברים ביאזריים ולוהטים אחרים.

והייתה גם השפעה ישירה עלי כנגן. אני חושב שקצת אחרי המפגש עם האלבום הזה קניתי גיטרה. מהר מאוד נסחפתי למחוזות משונים איתה. נהניתי הרבה יותר לעשות פידבקים לצלילים מוזרים מאשר ללמוד סולואים של גיטריסטים אחרים לפי טבלטורה (טבלטורה, ילדים וילדות, היא פשע נגד האנושות, לא פחות). אמנם אחר כך עברתי למסלול הרבה יותר מסודר של גיטרה קלאסית אבל אחר כך הייתה חזרה לגיטרה חשמלית. Dirty היה הפעם הראשונה שנתקלתי בנויז ועד היום היסודות האלה קיימים בנגינה שלי (בשילוב הרבה השפעות אחרות כמובן).

אז בכלל לא אכפת לי אם Dirty הוא סל אאוט, בגידה, התחנפות לכסף הגדול. לא מעניין אותי ש-Daydream nation הרבה יותר חשוב, ש-EVOL  הרבה יותר נאמן לדרך המקורית, ש-Washing machine  הרבה יותר איכותי, וש-A thousand leaves הרבה יותר מרגש (אני כמובן לא בהכרח מסכים עם הקביעות האלה אבל אילו כל מיני דיעות ששמעתי עם השנים). Dirty  חשוב בשבילי אישית הרבה יותר מכל אלה. למה? כי יצאתי בן אדם שונה אחרי ההאזנה אליו. ופאק איט, האלבום הזה התבגר (הזדקן?) נפלא. אני שומע אותו בזמן כתיבת שורות אלה. הוא עדיין נפלא ועדיין Kick ass. הכל חורק ושבור ומזייף ונמס לתוך עצמו וקים עדיין מקיאה את ארוחת הבוקר. העולם עדיין הגיוני.

יומולדת שמח!







אין תגובות:

פרסום תגובה