לרעייתי
היפה תרצה
אהובתי
האיומה והנדגלת
אני
מקדיש אוסף זה
של
ילדים לא חוקיים
כפיצוי
מה על
שעות
גנובות
-הקדשה
מתוך ספר השירים "נשל הנחש"
יפה
את רעייתי כתרצה, נאוה כירושלים; איומה, כנדגלות.
-שיר השירים ו', ד'
בפוסט
הקודם הסדרת "להתפורר מרוב אהבה" התוודענו לאהבה החולנית והמעוותת של
פיטר האמיל לגרושתו לעתיד, אהבה שהיא בלי ספק לא טובה ולא בריאה. האמיל ואליס
בסופו של דבר פירקו את החבילה. הפוסט הנוכחי יעסוק בזוג שנראה שכנגד כל הסיכויים
הצליח איכשהו לעקוף את כל המוקשים של הזוגיות, אולי בדרכים בלתי שגרתיות אבל בכל
זאת, ותיאור המאבק הזה מתואר בשיר "מים מתוקים" מאת מאיר אריאל, מתוך
האלבום "זרעי קיץ" מ-1993. מאיר שיתף אותנו במערכת היחסים הסוערת, הקשה
והאוהבת שלו עם אשתו האגדית, "האיומה והנדגלת", תרצה. אני חייב להצהיר
כאן קבל ועדה, שזהו לדעתי הצנועה שיר האהבה העברי הגדול ביותר שנכתב. שיר אהבה לא
סטנדרטי בעליל, על שני אנשים לא סטנדרטיים בעליל.
"מים
מתוקים" שייך לקטגוריה של שירים של מאיר אריאל העוסקים בזוגיות שלו עם תרצה,
או מתייחסים אליה בצורה זו או אחרת. בשירים האלו מעולם לא ציין מאיר את שמה המפורש
של תרצה, אלא הסווה את זהותה בשמות אחרים: בלומה, תקווה, צלילה, דורה. זה לא סוד
שהזוגיות של מאיר ותרצה אריאל לא הייתה פשוטה ולא הייתה רגילה. על פי השמועות
שתרצה לא הפריכה אותן, וכן על פי השירים במידה ולוקחים אותם כפשוטם, היו להם
נישואין פתוחים, עם הרבה התפרפרויות והרבה התכסחויות. למשל, בשיר
"תקווה", שם מתוארת זוגיות בין מחבר השיר עם אחת בשם תקווה, אבל כשנמאס
לו ממנה הוא חוזר לאשתו שלו, ששמה בלומה, ואפילו לשכנה (כלומר הוא מזגזג בין שלוש
נשים במקביל). בשיר הזה למשל קשה להגיד אם תרצה אריאל ה"מקורית" מיוצגת
ע"י תקווה (שמתוארת בשיר כדמות סוערת, אולי אפילו גבולית, שככל הנראה מנהלת
גם היא מערכות יחסים נוספות במקביל לזו של דובר השיר), בלומה האשה שיושבת בבית
וכביכול לא יודעת מכלום, או שתיהן (ואולי אף אחת מהן?). בשיר "דאווין של שיר
מחאה" שמתאר סצנה פסיכדלית שאולי גולשת לחילופי זוגות, משלטט הדובר בין אשתו
צלילה בין דורה "רפוית הכפתור", הפתיינית, שלפחות לילה אחד בעבר קיימה
איתו יחסי מין, גם כאן תרצה היא אולי בין צלילה לבין דורה.
ויש
גם רגשות קשים יותר, אפלים יותר, אלימים אפילו. בשיר "ברנרד ולואיז"
מתוארת גם אלימות בין בני הזוג, מילולית ופיזית. גם בלי האלימות הזו, יש שם בני
זוג שמתנגחים זה עם זו בדרכים אחרות, אולי פחות כואבות פיזית אבל יותר צורבות
נפשית. גם ב"נשל הנחש" יש רמז, או יותר לרמז, לאלימות כלפי בת הזוג של
הדובר, בתוך מכונית. המכונית והאלימות, הפעם מילולית, ביחד עם הרבה דמעות וצער,
תופיע גם ב"היכנסי כבר לאוטו וניסע". שיר יותר סטנדרטי, נקרא לזה, הוא
"לא יכול להוריד ממך את העיניים" שמוקדש באופן ישיר לתרצה (שאף מצולמת
עם מאיר בעטיפת האלבום "ברנרד ולואיז"), שם הוא שר "ארגוני נשים מתנפלים
עליי בתוכחה\ שאני עוזב עליך את כל עול הבית והמשפחה, מה שנכון\ אבל מה אעשה, אין
לי פנאי, לא אין לי פנאי\ לא יכול להוריד ממך את עיניי". כמו שנראה, השיר הזה
מבטא עמדה הרבה יותר מתונה כלפי תרצה וכלפי הזוג אריאל בכלל, מאשר עמדתו הקשה
והנוקבת של "מים מתוקים".
מה
כל כך יפה וגדול ב"מים מתוקים"? בקריאה ראשונה זה לא נראה כמו שיר אהבה
בכלל. אולי להיפך, השיר הזה נראה אפילו מיזוגני, שונא נשים, שוביניסטי. אבל זו
הגדולה של השיר הזה, הוא לא מיפייף. הוא לא מתחנף למאזין ולא מוכן לעשות לו חיים
קלים. הוא לא מוכן שייקחו אותו כמובן מאליו, כמו רוב שירי האהבה הלהיטיים יותר.
החיים זה לא פיקניק, זוגיות זה לא פיקניק, משפחה זה לא פיקניק, ומאיר אף מגדיל
בשיר ואומר שכל הלוקשים שהאכילו אתכם לא נכונים. גם זוגיות טובה ואוהבת יכולה
להיות קשה, אפילו להיראות כמו סיוט יומיומי. אם זה נשמע לכם קשה ומייאש ומדכא-
בעסה. זו המציאות. כל השאר זו פארודיה או העמדת פנים. אבל דווקא מהקושי הזה,
מהסיוט הזה, מאדמת המדבר שמתוארת בשיר, פורצים מים מתוקים, צומחים פרחים, צומחת
אהבה. אז השיר הזה הוא שיר מנצח משום שהוא שיר מלא כנות, מאת איש מלא כנות שמעולם
לא הסתיר את חטאיו ואת פגמיו.
נקודת
המוצא של השיר היא המשפט המופיע בראש כל בית- "אהובתי כמו ארץ מדבר".
באופן אישי אני מתעב את המדבר, אם כי רבים מוצאים בו הרבה חן ואפילו קדושה. מין
תנ"כיות כזו. מקובל שאלוהים עצמו גר או מוצאו מן המדבר, ליווה את בני ישראל במדבר והעמיד אותם במבחנים קשים, גם תמך בהם וגם ניגח אותם, גם סיפק להם את המן וגם היכה אותם במרורים מסוגים שונים. למרות שלי קשה עם המדבר (בעיקר בגלל אסוציאציות צבאיות), יש משהו
בשממה המצמיתה הזו שמכניס באדם את מה שמתואר במילה יפיפייה באנגלית awe- גם יראת כבוד, גם פחד
אלוהים, וגם משהו מרשים, גדול מהחיים. וככה רואה מאיר אריאל את רעייתו- גם כמדבר
איום שלא צומח בו כביכול שום צמח, או בהקבלה שום רגש אנושי, שתובע ממנו להיות נקי
וצח, שלא קונה שום הצגה שלו ושם גינוני מחזר, שהוא "דוקר כצור וצורב
כעקרב", אבל גם כמקום של קדושה, כמשהו דגול, "חודר לעצם כרוח קדים
קרה", הוא בעצם מעריץ את האשה הזו, שכמו אלוהים הבוחן את אמונתם של בני ישראל
במדבר, היא רק בוחנת אותו כל הזמן- "מייבשת אותי לראות אם אשאר". זה לא
שהיא רעה, היא פשוט "לא מתמסרת קל אם בכלל".
בית
מעניין מאוד בשיר הוא בית המעבר בין הבית הראשון והשני, זה שדווקא אינו נפתח
ב"ארץ מדבר":
היא
לא אוהבת שאני מדבר
היא
אומר שאני משקר
אפילו
בשתיקה
כמו
לא שווה אפילו יריקה
כאן
מצטיירת תמונה של אישה שרודה בבעלה. לא רק שהיא לא רוצה שידבר, אפילו השתיקה שלו
מרגיזה ומרתיחה אותה. עד כדי כך יש לה בטן מלאה עליו, והיא חושבת שהוא לא שווה
כלום. מדוע היא בעצם עוד מחזיקה אותו, ומדוע הוא עדיין בסביבה אם הוא כל כך סובל
תחת נחת זרועה? היה אפשר לקרוא את השיר כמיזוגני, שמאיר הוא מעין מאזוכיסט שנקלע
או בעל כורחו או דווקא להנאתו למערכת יחסים משפילה וכוחנית. אבל מאיר יודע שהוא לא
בדיוק שה תמים ולא טלית שכולה תכלת:
בטח
לא שוכחת
ועדיין
לא סולחת
לימים ארוכים ארוכים
כבר
ודאי הייתה עוזבת
אלמלא
הייתה חושבת
שתמצא
בי מים מתוקים
מאיר
יודע שהוא האכיל את תרצה בהרבה חצץ וקש וגבבה. הרבה ימים, הרבה שעות גנובות, וכמו
בהקדשה שפותחת את הפוסט, אולי השירים שהוא כותב לה הם סוג של פיצוי. ואולי
ההתעקשות שלה לעשות לו מופעי זכרון כל שנה היא סוג של פיצוי חוזר שלה. וכאן טמון
הסוד- מה המדבר של תרצה מקבל ממאיר? קצת מים מתוקים. מאיר הוא מין נווה מדבר. אולי
אפילו לא באמת נווה מדבר, אולי רק תקווה לנווה מדבר. תרצה רק חושבת שתמצא בו מים
מתוקים, אפילו זה לא בטוח, אבל בכל זאת היא מאמינה בו. והוא? למרות כל החצץ שהיא
מאכילה אותו, למרות כל הניסיוניות שהיא מעמידה אותו בהם, למרות כל הייבושים
והעקיצות והדקירות וההשפלות שהוא חוטף ממנה, דווקא אז הוא אוהב אותה יותר. אז זו
לא מערכת יחסים לא שיוויונית, אחרי הכל. ואחרי כל החרא שהם אוכלים זה מזה, הם
מוכנים להתמיד. לחצוב את הסלע המדברי ולהוציא ממנו, במאמץ רב, מים מתוקים לרוויה.
פאק,
זה כל כך יפה.
מאיר
אריאל ותרצה הגדיש התחתנו ב-1966. אהבו הרבה, כעסו הרבה, סבלו הרבה והמשיכו לאהוב.
מאיר מת 33 שנה אחר כך. ותרצה ממשיכה, בהרואיות משיחית כמעט, להנציח את בעלה האהוב
והמכעיס, גם במחיר של פשיטת רגל. ממשיכה בדבקות לפרסם כתבים ושירים ולהעלות מופעי
הנצחה. מאיר עדיין רודף אותי, עדיין לא נותן לי מנוחה, היא אומרת בראיונות. אז כמו
שאמר האדמו"ר הגדול רוברט זימרמן יבדל"א,למות זה לא הסוף. אני מצדיע
לאהבה שלהם, ומצדיע לשיר הזה, ולמשורר הגדול שכתב אותו.
משורר,
זה
לפעמים כל אלה ביחד
גם
אוכל אותה חזק
גם
עושה מזה שיר
גם
יושב ומסתכל על עצמו איך הוא אוכל אותה ונותן לזה ציון
המממ....לא
רע אלכסנדר,
שיחקת
אותה, פן.
שיחקת
אותה ואכלת אותה,
ירשת
וגם רצחת או להיפך.
סבלת,
כתבת, אהבת.
-מתוך
"מאיר אריאל עצמאי בשטח: כל השירים"
מקסים. שיר נהדר
השבמחק