להתפורר מרוב אהבה, חלק ב': יהלומים במכרה הגופרית

בפוסט שעבר דיברנו על האהבה האוטופית של לו ריד וניקו, אהבה שנראתה טוב על הנייר ובזמן אמת, אבל לא עמדה במבחן המציאות וההיסטוריה. היום נעסוק בצדדים הפחות נעימים, היותר אפלים, היותר מטרידים, של האהבה. השיר “I’ll be your mirror” הוא שיר מאוד פשוט שמאוד קל לקריאה, האזנה, והבנה. אבל אהבה היא רגש מורכב הרבה יותר, והיום נפגוש שיר מורכב הרבה יותר, טעון הרבה יותר, וזה השיר “My Room (Waiting for Wonderland) של פיטר האמיל ולהקת ואן דר גראף ג'נרטור (להלן ודג"ג), מתוך אלבומם Still Life  משנת 1976.

מכלול היצירה של האמיל הוא עצום ורב גוני, וכך גם נושאי הכתיבה שלו: ממדע בדיוני דרך סיפורי אימה פסיכולוגיים בסגנון אדגר אלן פו בואכה אקסיסטנציאליזם נואש, טירוף וסכיזופרניה, בדידות וניכור, מיתולוגיה ועוד- שום דבר אנושי אינו זר עבור הפילוסוף\משורר הזה, לרבות שירי אהבה רבים (ולפעמים אפילו משתפכים למדי).  השיר הזה, כמו לא מעט שירים של האמיל, עוסק ביחסים שלו עם אשתו הראשונה, אליס (מכאן "ארץ הפלאות" בשם השיר). ב-1976, יחסיו של האמיל עם אשתו מתחילים (ככל הנראה) להתערער; ב-1977 השניים יתגרשו בעקבות בגידה של אליס בהאמיל עם חבר קרוב (שלא ידוע לי אם זהותו אי פעם פורסמה). האמיל תירגם את התפוררות מערכת היחסים והטראומה בעקבות הפרידה לאלבום שלם, Over, אולי אלבומו המפורסם והפופולרי ביותר עד היום (אם כי הוא לא אחד מהאהובים עליי שלו). מתוך חמשת השירים ב-Still Life, שניים עוסקים באליס- האחד נקרא “La Rossa” (שאף חוזר ומצוטט באחד משירי Over) והשני הוא “My Room”, כך שכמעט מחצית מהאלבום מוקדשת לאליס; האמיל בדרך  כלל לא שר שירי אהבה במסגרת ודג"ג, אלא שומר אותם לאלבומי הסולו שלו. מבחינה זו, “My Room” הוא בעצם השקט שלפני הסערה, השיר שיבשר את הפרידה העתידית.

מילה או שתיים על ודג"ג שנת 1976- הלהקה שהוקמה בסוף שנות השישים התפרקה כבר ב-1972 בעיקר בשל חוסר בהכנסות, וחזרה לפעילות קבוצתית ב-1975. בין 1975 ל-1977 היא הוציאה שלושה אלבומים שבעיניי הם הטובים ביותר שלה, כש-Still Life  הוא השני. זו בעיניי אחת הלהקות הכי מופלאות בהיסטוריית הרוק, משום שקצת כמו ספינת החלל ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" של דאגלס אדאמס, נראה שהדלק שמניע אותה הוא אי-הסתברות: זו הלהקה הכי לא הגיונית והכי גאונית  שיש, להקה בלי באסיסט ובלי גיטריסט קבועים, עם סקסופוניסט משוגע, מתופף חייזר, קלידן שבעצם מנגן 50% מהמוזיקה כדי להחזיק את כל העסק והזמר הכי טוב\מוזר בעולם באמצע, וכמה עוצמה שטנית יש לחבר'ה האלה יחד..Still Life הוא דווקא אלבומם הכי שקט, כמעט אקוסטי, ומצמרר מאוד. בעיקר ב-“My Room”.

Searching for diamonds in the sulphur mine

Leaning on props which are rotten

Hoping for anything looking for a sign

That I am not forgotten.

Lost in  a labyrinth of future mystery

Tracing my steps, all mistaken

Trusting to everything, praying it can be

That I am not forsaken.

האווירה בשיר מאוד מסתורית. בניגוד למסורת הרוק המתקדמת הבומבסטית והפומפוזית שודג"ג הם חלק ממנה (על אף שזו ממש לא להקת רוק מתקדם רגילה), התזמור כאן הוא מאוד מינימליסטי- הסקסופוניסט הנפלא והמיוחד כל כך דיוויד ג'קסון על סקסופון סופראן, האמיל על פסנתר, קלידן הלהקה יו בנטון דווקא על באס, וגאי אוונס על התופים. הדובר בשיר מצוי במין לימבו, במין מצב מוזר בו הוא מחכה למשהו, מצפה נואשות לבואו של משהו או מישהו, נאחז בכל מה שהוא יכול להיאחז בו, מתפלל שהוא לא נשכח או נזנח. למי הוא מחכה? למה? ואיפה הוא בכלל? כותרת השיר מספקת לנו תשובות: הדובר נמצא בחדרו שלו, ומחכה ל"ארץ הפלאות", כלומר- הדובר הוא בעצם האמיל עצמו, הנמצא בחדרו, בפאניקה קיומית, ומחכה- מייחל- לבואה של אליס, אשתו.

I wait by the door, wondering

When will you come and keep me warm

I pray to the end of the night

Hoping the light will keep the storm

Which presently betrays me

יש כאן תמונה מאוד קריפית, מפחידה ואף מעוותת. אליס מתעכבת, מאחרת, מבוששת לבוא, והאמיל צריך אותה באופן אובססיבי, כמעט חולני, כמו אנאבל לי של אדגר אלן פו. זו לא האהבה האימהית בין ניקו ולו ריד- זו אהבה תלותית מאוד, לולא תבוא אליס לחמם את האמיל בלילה הוא יקרוס מרוב אימה. יש בינם סימביוזה חולנית והאמיל לא מפריד את עצמו מאשתו.

My lungs burst to cry: "Finally

How could you leave me here to die?

I freeze in the chill of this place

With no friendly face to smile goodbye-

How could you let it happen?"

נראה כאן שהאמיל מתחיל להזות, לגלוש לסוריאליזם, להתנתק מהמציאות. ריאותיו קופאות מקור- האם הקור הזה נובע מהיעדרה של אליס, או מהבית הקר שבנו יחד, אותו בית מנוכר וחסר תקשורת שמתואר בשירי האלבום Over. בית קר ללא פרצוף ידידותי, כי אליס כבר אינה מתפקדת עבור האמיל כחבר לחיים, אלא כאוויר לנשימה. ולבסוף, האמיל מתחיל להבין את חומרת המצב, את הקשר החולני אליו נכנס, ושואל את עצמו- איך נתתי לזה לקרות? איך הכנסתי את עצמי למצב הזה? כאן גם המוזיקה משתנה, עוברת מסולם מאג'ורי למינורי, מהורהר, מיוסר ואף אפל.

How could you let it happen?

Dreams,hopes and promises, fragments out of time,

All these things have been spoken

But still you don't understand how it feels

When I'm waiting for them to be broken

אליס לא מגיעה במשך כל השיר. והאמיל ממשיך  את השאלה מסוף הבית קודם- איך נתת לזה לקרות- אבל הפעם נראה שהוא מפנה אותה החוצה, אל אליס. וכאן בסוף השיר, הוא כבר מתחיל לחשוב על הסוף. הוא יודע שהסוף קרוב, הסוף של מערכת היחסים הזו, כשכל התקוות והחלומות שלהם הולכים להתפוגג ולדעוך. להתפורר מרוב אהבה. השיר למעשה נגמר כאן, אבל ודג"ג יוצאים לג'אם אינסטרומנטלי עצוב שנמשך לאורך שלוש הדקות האחרונות בשיר. דיוויד ג'קסון מקונן על סקסופון הסופראן ומקרין את כל הפארנויות של האמיל. ג'קסון הוא סקסופוניסט מאוד מיוחד, משום שבניגוד כמעט לכל סקסופוניסט שאני מכיר הנגינה שלו אינה טבולה במנייריזם של סקסופוניסטים, ואין בה כמעט שום מאפיינים ג'אזיים, הוא מנגן בסקסופון קווים מלודיים שבאותה מידה היה אפשר לנגן גם על גיטרה חשמלית. כמו האמיל בסוף השיר, הג'אם הזה שברירי, הולך ונפרם, נהיה פחות ופחות מציאותי, ולבסוף מתפוגג לאט לאט אל הרקע.

המשך הסיפור כאמור ידוע: נבואת האימה של האמיל הגשימה את עצמה שנה אחרי, עם הגירושין של הזוג. בניגוד לאידיליה של "I'll be your mirror" שהציג אהבה בראשית דרכה, עם כל החלומות והפנטזיות שלה, כאן אנחנו נחשפים למערכת יחסים מאוד מעוותת, על סף הסיום שלה, כשהכל כבר כתוב וידוע מראש. אליס היא לא המראה של האמיל, היא האוויר אותו ריאותיו נושמות, וזה כמובן אינו בריא (אגב, בהמשך הרפרנס לאליס של לואיס קרול, בעצמה סוג של אהבה אובססיבית, באלבום Over מופיע שיר בשם "This side of the looking glass"). זו אהבה קשה מאוד. בפוסט הבא נפגש שיר אהבה קשה גם הוא, אבל כזה שמצליח להתגבר על הקשיים והמכשולים.

לסיום, ביצוע סולו מוחץ ביופיו של האמיל על פסנתר: