יום שבת, 5 בינואר 2013

"אם חרא היה מוזיקה, היית תזמורת כלי נשיפה"



2012 הסתיימה, וכמו כל שנה היא הביאה איתה יבול מרשים של סיכומי שנה למיניהם- אלבומי השנה, שירי השנה, אמני השנה, המפוספסים של השנה, האוברייטד של השנה. קראתי חלק מהסיכומים האלה, בבלוגים או באתרי מוזיקה כמו של "הקצה", אלו שבאים מהצד האלטרנטיבי של המפה (אם עוד יש מקום למושג הזה בימינו, "אלטרנטיב" ו"אינדי", כמו שאמר איגור קרוטוגולוב בראיון שפרסמתי איתו ש"היום בעצם כולם אינדי"). מה שהכה אותי בתדהמה הייתה העובדה שכמעט ולא הכרתי אף שם מהאמנים שהופיעו ברשימות האלו. אני חייב להודות שאני לא ממש עם אצבע על הדופק בכל מה שקשור למוזיקה חדשה או עדכנית, בעיקר לועזית. יש לי הכרות עם אמני אינדי ישראליים אבל אני ממש לא מחובר לאינדי או האלטרנטיב העולמיים. איכשהו, הרוב הגדול של האמנים האלו מדיף לי ריח חזק של הייפ, ונדמה לי שרוב השמות האלו לא באמת מותירים איזה חותם גדול או משאירים רושם רב בשנים הבאות. יכול להיות שאני שמרן וחי בעבר (ובאמת, הרוב הגדול של מוסיקה שמדובר עליה כאן בבלוג היא מוסיקה משנות השישים עד שמונים, למעט אמני אינדי מקומיים) אבל זה אני. בהקשר הזה, אולי השמרנות היחסית שלי לא צריכה להפתיע אף אחד כאשר אני מכריז כאן שהאלבום הלועזי האהוב עליי שיצא ב-2012 הוא של אמן בן 69.

אבל, כמו שיגלו מי שיישמעו את האלבום, יש 69 ויש 69. והלוואי על כולנו להיות בני 69 ולהיות כמו סקוט ווקר (Scott Walker), האיש שמאיית את הא' ב"אלטרנטיב".


ווקר מנהל עם העולם יחסים משונים ביותר כבר קרוב לחמישה עשורים. כיאה לבנאדם שמגלה אפס של עניין או כבוד לנוסטלגיה ולעבר (אני כמובן מדבר על ווקר עצמו, לא עליי), לא אלאה אתכם בביוגרפיה המאוד פתלתלה של האיש, את זה אתם יכולים למצוא בוויקיפדיה. לווקר יש מנהג כזה: פעם בעשור הוא עולה על פני השטח מהמעבדה הסודית שלו, מהמם את העולם כולו ביצירת אוונגרד בלתי סבירה לחלוטין, וחוזר למחתרת לעוד עשור. אם להשוות לבן גילו ניל יאנג, שב-28 השנים האחרונות הוציא לא פחות מ-22 אלבומים (ספרתי...), ווקר הוציא בפרק הזמן הזה רק ארבעה. בהתחשב בקצב העבודה האיטי להדהים של ווקר, העובדה שאלבומו החדש יוצא 'רק' 6 שנים אחרי קודמו היא מדהימה כמעט כמו האלבום עצמו.

האלבם החדש של ווקר, Bish Bosch, הוא כרגע השיא בהתפתחות הפיגורה האוונגרדית של ווקר. את הנטיות האולטרה-אלטרנטיביות האלו ווקר התחיל באלבום Tilt מ-1995, שעל השיר הפותח המהמם שלו כתבתי בפוסט קודם. באלבום הזה ווקר התחיל להתנסות במבני שיר אקספרמינטליים, בכתיבה מעורפלת ואסוציאטיבית ובמוזיקה אוונגרדית שמושפעת מאינדסטריאל, נויז וממלחינים מודרניים של המאה העשרים, עם דגש חזק מאוד על סאונד. המגמה הזו הקצינה מאוד עם האלבום המטלטל The Drift מ-2006, אלבום מאוד כבד וקשה להאזנה ששם את ווקר במשבצת של כאיש הכי ביזארי, מפחיד, חולני ומופרע במוזיקה האלטרנטיבית. ועכשיו, באיזה בולמוס כתיבה ויצירה שממש לא עומד בסטנדרטים המאוד איטיים של ווקר, יוצא Bish Bosch.


ווקר כאמור כבר מזמן לא כותב שירים בצורה המקובלת של המילה, אלו יותר סרטים שבנויים מסצנות מילוליות שבורות והזויות שכולן לקוחות מתוך עולם התודעה המסויט של ווקר. בתוך הראש של ווקר מתערבבים להם מאצ'טות, פאקירים, הרודן צ'אושסקו, ליצן החצר של אטילה ההוני, הכוכב הכי קר ביקום, הצייר הירונימוס בוש, הסרט "מעתה ועד עולם", צלבנים, איברי רבייה, רעשים של פלוצים (!!), מגיפות, ואלו עוד המקרים הטובים שבה ניתן להבין על מה הוא שר. אלו מצטרפים לעולם הדימויים הכולל ביצירה של ווקר, שבעבר שר על זיבה, מוסוליני, סטאלין, התאום המת של אלביס פרסלי, מותו של פייר פאולו פאזוליני, המשפט של אייכמן, מהפכנים בבוליביה, פזוריאזיס ואפילו הביקורות על ווקר עצמו. כל זה עטוף בהפקה מוזיקלית פשוט שומטת לסתות, כשבמעבדה של ווקר מועסקים עשרות נגנים, כלי נגינה ביזאריים (כמו למשל ה, Tubax- הסקסופון הכי גדול בעולם, הכלאה בין סקסופון וטובה) סאונד גיטרות מטורף ואף תזמורת מיתרים שלמה.

זה אלבום ממש לא פשוט להאזנה. הוא אמנם לא מזעזע כמו The Drift שבאמת טרף את הקלפים ושרף את כל הגשרים של ווקר, אבל הוא יותר משונה והזוי ממנו. השירים, שאני קורא להם שירים רק מהעדר הגדרה אחרת, עשויים מפרגמנטים על פרגמנטים של טקסט ומוזיקה שקשה מאוד לראות איזה קשר יש ביניהם. גם כאשר הטקסט של ווקר נראה יותר ברור, אז קצת כמו נאבוקוב למשל, אתה לעולם לא יכול לדעת אם זו לא פשוט תחבולה שנועדה למשוך אותך מהכוונה האמתית של ווקר. למשל, השיר האחרון באלבום, שבו ווקר מנגן את כל הכלים בעצמו (מין מסורת של אלבומיו האחרונים), שנקרא “The Day the ‘conducator’ died”. מכותרת השיר ואפילו מהסבר קצר בתוך עטיפת האלבום ברור שהשיר קשור להוצאתו להורג של צ'אושסקו, שהתבצעה בחג המולד (ו-ווקר אפילו עושה שימוש בפעמוני מזחלת). אבל רוב הטקסט בשיר נראה בכלל לקוח משאלון אישיות- “I am out-going/ socially active, O not so much, O very much”. איך מקשרים את זה לצ'אושסקו? מה לגבי הטקסט הסופר קריפי של השיר “pilgrim”, שבו ווקר שר על חדר מלא בעכברים ועל פיצוץ של צפרעים עם קשית-?? שלא לדבר על הקטע המרכזי באלבום, שבו ווקר מתעלה על עצמו ברמת האתגר שהוא מציב למאזין: אורכו 22 דקות ושמו, קחו אוויר, “SDSS1416+13B (Zecron, a flagpoll sitter)”. בקטע הזה ווקר מציב רף חדש מבחינת הסיבולת הנדרשת לצלוח את הקטע, כל שכן להבין אותו, בין מה שנראה כמו סדרה של עלבונות אישיים, ספירה בספרות רומיות, אזכור של בארבאריים ועוד מוקשים מילוליים לאין ספור. ווקר הוא גם כנראה היחיד בעולם שיכול להרשות לעצמו לכתוב בין מילות השירים גם את המילה silence כשהוא לא שר ואין מוזיקה ברקע.

כמו ב-The Drift וכמו ב-Tilt, לא תמיד הכל עובד ב-Bish Bosch. ב- “SDSS1416” ווקר די מתקשה לשמור את המאזין מעוניין לאורך זמן, למשל, ונראה שיש לא מעט קטעים מתים או שפשוט לא מתחברים בחלקים אחרים של האלבום. אבל ברוב הזמן ווקר מצליח לשמור על עניין, שלא לומר על תדהמה. בקטעים היותר טובים באלבום, כמו השיר הפותח “See you don’t bump his head” שדופק בראש עם מין מקצב אולטרה-טכנו רפטיטיבי, או הפתיחה של ה'סינגל' של האלבום “Epizootics!” שהוא ממש גרובי ומקפיץ בדרכו הווקרית המעוותת, ווקר גם מצליח ממש לתפוס וללכוד אותך, ובעיקר זה קורה בקטע שהכי קרוב לשיר נורמלי באלבום, שהוא השיר על צ'אושסקו שכולו ווקר. אלו השירים באלבום שעדיין יש במה להאחז בהם, הם עדיין מנגנים על המוכר. בכל זאת, ווקר היה בעברו זמר פופ ויש לו עוד יכולות לכתיבת שירים שתופסים.


 ועוד משהו. אחד הדברים הכי מוזרים בווקר הוא השילוב בין מוזיקה שהיא מאוד עתידנית או אפילו אל- זמנית לסגנון שירה מאוד ארכאי. היום, אחרי כמה שנים של האזנה, אני יכול להתחבר לשירה של ווקר, כי זה פשוט הוא, אבל זה לא היה קל. ווקר אמנם נושק לשבעים אבל השירה שלו באלבום פשוט אדירה, וצריך להבין שזו לא באמת שירה, זה שילוב בין ספוקן וורד ודרמה. כשווקר שר, בלי ליווי מוזיקלי, בפתיחה של SDSS1416, את המילים הזועמות “What’s the matter? Didn’t you get enough attention at home?”, אתה מבין שרק הוא בעולם כולו יכול לעשות את זה כך.

מה שכל כך טוב ואפילו מרגש באלבום הזה מבחינתי הוא המיצוב האולטימטיבי של ווקר כדמות ייחודית ביקום המוזיקלי שלנו, כאדם שאולי גילו הביולוגי הוא 69 אבל למעשה הוא חסר גיל לחלוטין. במובן הזה, ווקר הוא אמן נועז, צעיר, רענן ומשמעותי הרבה יותר מרוב השמות שאתם רואים ברשימות האלבומים והאמנים הטובים של 2012. בגילו המתקדם, ולאור קצב העבודה שלו, השאלה האם זהו גם אלבומו האחרון לגיטימית ביותר. אני מאמין שווקר ימשיך להמם אותנו עוד כמה זמן. מי יודע, אולי באלבום הבא הוא יחזור לשיר שירי פופ נאיביים כמו שעשה לפני כמעט חמישים שנה. עם ווקר הכל אפשרי. Bish Bosch  הוא מסוג האלבומים שאין להם אח ורע ושום דבר אחר בעולם לא דומה להם, למעט...אלבומים אחרים של ווקר. כמו "אודיסאה בחלל" של קובריק, כמו ספרים של בקט, כמו ציורים של פולוק, זהו אלבום שממנו יוצאים עם הרבה יותר שאלות מתשובות.

 נתראה בעשור הבא...









3 תגובות:

  1. שמעתי את הסינגל ואהבתי, הלכתי לשמוע את האלבום ומודה שנכנעתי באמצע. התחושה מאוד מוזרה ומהפנטת, אבל אלבום כבד לאללה. אני אנסה שוב, תודה.

    השבמחק
    תשובות
    1. לא מאשים אותך. מוזר, מהפנט, כבד, הכל נכון. נסה לדגום אותו במנות קטנות, ואלי גם לשמוע את THE DRIFT שהוא דומה אך קצת יותר הגיוני

      מחק
  2. תארתי לעצמי שהפוסט הזה יגיע. אני אחרי כמה האזנות המשכתי הלאה, ועדיין לא ברור לי מה אני מרגיש כלפי האלבום. חוץ מהקטע הראשון והאחרון שאותם אהבתי במיוחד.

    השבמחק