אחרי שיריתי בבמבי גם אני יכול להיות כומר

בחלוקה גסה ניתן לחלק את האינדי הישראלי לשתי קטגוריות. קטגוריה ראשונה כוללת את אמני האינדי שבמכוון מנתקים את עצמם מהישראליות; אלו כוללים את רוב המוזיקאים ששרים באנגלית או בשפות אחרות, את אלו שמכוונים לחו"ל ובונים על הטור הארופאי. קטגוריה שנייה היא אלו שכן מחוברים לישראליות ומנסים לומר משהו על הכאן ועכשיו שקורה כאן. זו מוזיקה שלא תעבוד בדרך כלל מחוץ לקונטקסט הישראלי (היא אגב לא חייבת להיות בעברית ויכולה להיות גם אינסטרומנטלית). אני נוטה להתחבר יותר לקטגוריה השנייה: באופן כללי יש לי קצת בעיה עם הרכבים ישראלים ששרים באנגלית, מהסיבה הפשוטה שבהופעות מפוצצות ווליום אין שום סיכוי להבין על מה הזמר שר כשהוא שר בשפה שאינה שפת האם שלך. בנוסף, אמנים שעוסקים בישראליות ובטייק שלהם עליה (הבילויים הם כמובן אסוציאציה ראשונה שעולה לראש, אבל אפשר לציין למשל גם את אשכרה מתים ורייסקינדר, אד טרנר והדנילוף סנטר, לטאות הענק מכוכב הניבירו) בדרך כלל מביאים ערך מוסף גדול על המוזיקה, והקונטקסט הישראלי הוא מה שמעניק ייחוד מעבר למוזיקה. הרכב שנחשפתי אליו לאחרונה, "ויתרתי" שמו, ואי.פי. הכפול שהוציא לאחרונה בבאנדאמפ, מדגים באופן מדויק על מה אני מדבר.

מוזיקלית, אין בשורה גדולה במה שויתרתי עושים- זה פאנק-רוק שנוטה לכיוון המטאלי, לא משהו שלא שמענו באלף הרכבים אחרים. לפעמים הם נשמעים כמו פארודיה על הרכבי פאנק-לייט אמריקאים מאוסים כמו בלינק 182, לפעמים הם יותר הארדקור, כשמדי פעם פארודיות מוזיקליות על פופ ים תיכוני וציטוטים לא הולמים של להקת בזנין וסטינג פורצים בהופעת אורח. אבל הייחוד והיופי בויתרתי הם בטקסטים שלהם. עם שירים פרובוקטיביים בעלי שמות מגוחכים ובלתי אפשריים כמו "סגרתי 28 אז מותר לאנוס" או "אם יהודה ברקן חזר בתשובה מה זה אומר על יגאל שילון", ויתרתי מנתחים, שלא לומר מבתרים ומרטשים בהנאה גלויה מהולה בבוז מיזנטרופי, ארכיטיפים ישראלים: מהחייל השבוז והחרמן וחברתו הפאקצה שחופרת לו בטלפון, דרך ההיפסטרים המזויפים שמתנחלים ב"ריף וראף", משם אל הג'אנקים של הפרסום המהיר והריאליטי שמוכנים להשמין כדי להשתתף ב"לרדת בגדול", וכלה בשיר שנותן להרכב את שמו, "מוטי, 31, אזור המרכז, כללי", עליו עוד ארחיב. השפה של ויתרתי היא גסה ובוטה, כמעט תיכוניסטית; אין בה למשל את הפואטיקה של הספוקן וורד של אד טרנר והדנילוף סנטר. אבל זה בלי ספק עושה את העבודה.

המשותף לכל הטיפוסים הישראליים האלה שויתרתי כל כך אוהבים להשתלח בהם, ועושים זאת בצורה מאוד אפקטיבית, היא שכולם מאוסים, חסרי ייחוד או שאיפות, ומעל הכל- בינוניים ומשעממים להחריד. זו אמירה סאטירית מאוד בוטה וברורה, שאני מאוד מתחבר אליה: אנחנו חיים היום בעידן השעמום. אנחנו מתמכרים לטכנולוגיה מנוונת, לגירויי-על פורנוגרפיים, לשיח ציבורי מתלהם, לפוליטיקה ריקנית, לתרבות דלה וצרת אופקים, וכל זאת בגלל שנורא, נורא, משעמם לנו. ממשלת נתניהו למשל מחזיקה ארבע שנים ותחזיק עוד ארבע שנים בעיקר כי היא מצליחה לשעמם אותנו נורא, עד כדי כך שפילו היריבים הפוליטיים שלה משעממים ומשתעממים בעצמם. אנחנו צורכים ריאליטי, כי זה משעמם, אנחנו מתעסקים בסמארטפונים כי זה משעמם, ואנחנו מחפשים ריגושים בצימר בצפון כי הזוגיות שלנו משעממת. השיעמום האדיר הזה שמרדים ומנוון את החושים הוא מה שויתרתי עוסקים בו, והם עושים את זה בצורה מרהיבה.

שלושת השירים הכי חשובים ומהדהדים באיפי הכפול של ויתרתי (כפול או לא, יש פה רק 9 שירים באורך כולל של רק 17 דקות, שרק שיר אחד בו ארוך יותר משתיים וחצי דקות) הם "בוא להציל את הזוגיות שלך בצימר בצפון", "גם קופים יודעים להתרבות" ו"מוטי" שכבר תואר לעיל. השירים האלו כל כך דוקרים בגלל שהם פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, וכמו "מוטי" הם פשוט "כלליים"; הם לא עוסקים בתת ז'אנרים שוליים של ישראליות אלא דווקא לטיפוסים הישראליים הכי ממוצעים, אלו שקונים דירה במגדל בקרית אונו הירוקה או הצהובה או הסגולה, קוברים את עצמם במשכנתאות והלוואות, מבזבזים את יומם בקניות בסופר ובפקקים אינסופיים,  מגדלים ילדים שהם סולדים מהם עם בני זוג שהם לא מסתדרים איתם ובלילה לפני השינה מתרסקים על הכורסא לראות "האח הגדול". "בוא להציל" עוסק כמובן בזוגיות המתפרקת, "קופים יודעים להתרבות" נכנס חזק חזק בהבאת ילדים מיותרים לעולם (תראו פרק אחד של תוכניות כמו "סופר נני" ותגלו עולם שלם של אומללות נוראית), ו"מוטי" הוא אולי ההצהרה הכי חזקה באלבום כולו- תיאור חולני ואומלל של הגבר הישראלי הכי ממוצע ובינוני, בלי שאיפות ובלי חלומות, תוצר של מערכת חינוך והקניית ערכים חלולה, שלא יודע אפילו לספר על עצמו שום דבר כי "אין הרבה", ובסופו של השיר והאיפי כולו צורח את השורה הכי אדירה בכל האלבום, זו שעל שמה קרויה הלהקה- "אני כבר ויתרתי, ואתה? ואתה? ואתה?"

ויתרתי היא להקה נהדרת שלא מפחדת לחפור עמוק עמוק במה שכואב, במה שהוא כל כך עמוק שנראה כאילו הוא לא קיים בכלל. לכאורה אין שום דבר רע בלחיות חיים משעממים כאלה, אם זה אושר, למה להתלונן? אבל ויתרתי אומרים שזה לא אושר. זה לא אושר לשבת בריף וראף ולחשוב שאתה בניו יורק, זה לא אושר לגור באזור המרכז, זה לא אושר להשתתף בתוכניות ריאליטי, ולא, ילדים זה ממש לא שמחה.