ג'ונתן, בוא הביתה

 הכל התחיל בכלל מגלי גונן, הכותבת המאוד מוכשרת של הבלוג Growing Backwards . גלי סיפרה על הערצתה לג'ונתן ריצ'מן (Jonathan Richman), משורר הפרוטו-פאנק הנודע ועוד אחד מהמוסיקאים הטובים ביותר שאתם לא מכירים, ועל הופעה שלו שראתה בלונדון. אני שאלתי את גלי שאלה פשוטה: איך יהודי מבדח וטוב ודובר עברית כמו ריצ'מן לא מופיע בארץ? משם הדרך לקבוצת פייסבוק שפתחנו לטובת הבאתו של ריצ'מן לארץ הייתה קצרה. מהון להון, רועי צ'יקי ארד שיש לו היכרות אישית עם ריצ'מן כתב בקבוצה שהסיכוי שזה יקרה נמוך , ובכל זאת אני מאמין שאם תצטרף מסה קריטית מסוימת של אנשים זה יקרה.

וזה צריך לקרות, כי רי'צמן הוא אמן מיוחד מאד שמאוד נוגע ללב, והייתי רוצה שדרך הפוסט הזה אנשים יכירו אותו יותר (אודה שאני עצמי רק באמת מתחיל לשמוע אותו). ריצ'מן זכה לתהילת עולם בזכות אלבום הבכורה שלו ולהקתו, The Modern Lovers; איכשהו, בלי בכלל להתכוון, רי'צמן הפך לסוג של נביא הפאנק. באלבום הנצחי ההוא, העולם זכה להכיר לראשונה את ריצ'מן, עוד אחד מאותם ילדים נצחיים שאני כל כך אוהב (כמו ביפהארט, סיד בארט, מארק בולאן, אלברט איילר), שהגיש גרסה ראשונית וגולמית של פאנק בסגנון "נקמת היורמים", קצת כמו שאומר מאור כהן בדוקומנטרי על "זקני צפת": "לא היה לי מה להגיד, אבל רציתי שאנשים יקשיבו". ריצ'מן הפך לאבטיפוס של של הטינאייג'ר המתוסכל, מלך הגיקים והדחויים, שמפנטז על סלואו עם ה-homecoming queen אבל בסוף נשאר עם יד ימין. כשכל זה הצטרף לשירה אדישה וחסרת ברק במכוון, ומראה טינאייג'רי מובהק, ריצ'מן מיצב את עצמו כגיבור של הרבה דחויים כמוהו, ובלי להתכוון פרט על הרבה לבבות- תשאלו את ג'ון ליידון או בלאק פרנסיס או רבים אחרים.

אבל האלבום ההוא של ה-modern lovers היה רק יריית פתיחה של קריירה של 40 שנה, ולמרבה הפרדוקס הוא ממש לא מייצג את האישיות המוזיקלית האמיתית של ריצ'מן. בעקבות סיבוב הופעות בברמודה, ריצ'מן זנח לחלוטין את הדיסטורשן והחל בסגנון הרבה יותר קליל, שמאוחר יותר הגדיר כ-campfire soul; לאחר שהלהקה נפוצה לכל עבר, ריצ'מן החל בקריירת סולו ומיתג את עצמו כטרובדור של גיטרת-מדורות. בתור ילד תמידי ונאיבי, השירים של ריצ'מן תמיד מסתכלים אחורה- בין אם הנושאים הנוסטלגיים שעוסקים הרבה בבוסטון ובמסצ'וסטס שם ריצ'מן גדל, או הסגנון המוסיקלי שמושפע מרוקבילי, סרף ואר'נ'בי. ריצ'מן הפך עם השנים אמן קאלט אמיתי, כזה שיש לו קהל מעריצים קטנטן אבל מאוד נאמן. ריצ'מן משלב המון נאיביות, שמחת חיים, רגישות, הומור, כיפיות, אופטימיות וטונות של קסם אישי שקשה לעמוד. אבל סוד ההצלחה שלו הוא מאוד פשוט: הוא פשוט כותב שירים מאוד מאוד מאוד טוב, יש לו את הדבר החמקמק הזה שמאפשר לו לשלוף מהשרוול שירים פשוט מבריקים שכל אחד יכול להתחבר אליהם , אולי זה בזכות מראה ה-boy next door  שלו. לא פחות מזה שאתה רוצה לשמוע אותו שר, בא לך לשתות איתו בירה אחר כך, הוא כל כך חף מפוזה ויומרנות וזה פשוט כובש.

נדמה לי שכרטיס הכניסה הכי טוב לעולם המיוחד של ריצ'מן הוא אחד האלבומים הכי מפורסמים שלו, שנקרא I, Jonathan שיצא ב-1992. בעצם, האלבום הזה יוצא כמעט עשרים שנה אחרי ההקלטות הראשונות של ריצ'מן, וזה מדהים שבזמן שבעולם האמיתי נירוונה ופרל ג'ם בדיוק מפצחים גיטרות, ריצ'מן ממשיך עם אותם שטיקים. בניגוד למפלצות הדיסטורשן שבחוץ, האלבום של ריצ'מן הוא קטן וצנוע, הליווי המוזיקלי בכל השירים הוא מאוד מינימליסטי ומכיל פחות או יותר את ריצ'מן בשירה (עשרים שנה אחרי האלבום הראשון, ריצ'מן שר כאן הרבה יותר טוב והרבה פחות אדיש) וגיטרה קלאסית לרוב, עוד איזו גיטרה לרפואה, קצת כלי הקשה וזהו. בעולם של ריצ'מן ממש לא צריך יותר מזה.

כבר בשיר הראשון, “Parties in the USA”, ריצ'מן מציג את שמחת החיים הכובשת והנוסטלגית שלו. עם ריף גנוב מ"גריז", רי'צמן מספר שהוא בא מהסיקסטיז, כשהשיר "לואי לואי" היה להיט (אותו "לואי לואי" שפרנק זאפה נהנה לשחוט שוב ושוב), וברור לו שאותם זמנים לא יחזרו, אבל היי, למה שלא נעשה מסיבות כמו שהיו אז? ריצ'מן הוא לא רק פריק של נוסטלגיה אלא גם של אמריקנה, כמו כל אמריקאי מבסוט מעצמו. הנוסטלגיה הכל-אמריקאית הזאת צצה באלבום שוב ושוב, כמו למשל בשיר הפסאודו-סרף הגאוני  “Rooming house in Venice Beach” בו ריצ'מן משתף אותנו בזכרונותיו מהדירה המעפנה שהייתה לו בסיקסטיז בווניס ביץ', קליפורניה, ממלכת הפריקים וההיפים של התקופה, ורק ריצ'מן יכול לכתוב שורות כאלה:

It was rough rough rough
With ancient rustic hippie stuff
It was cheap cheap cheap
Nowadays i hear that rents are steep

הנוסטלגיה הריצ'מנית בולטת גם בשירים כמו “Twilight in Boston” שבה הוא כמובן מתגעגע לבוסטון עיר מולדתו, או בסרף האינסטרומנטלי  “Grunion Run”. שיר מרתק במיוחד הוא “Velvet Underground” שמוקדש כמובן לכנופייה הניו-יורקית שריצ'מן למעשה חייב לה את כל הקריירה שלו; בזכותם הוא התחיל לכתוב שירים, ובזכות ג'ון קייל האלבום הראשון של המודרן לאברז קרם עור וגידים. השיר הוא כמובן המנון שמפאר את הלהקה- “How in the world were they making that sound?” שואל ריצ'מן, ובאמצע השיר חותך פתאום ל-“Sister Ray” של הוולווטים, אחד השירים שהכי השפיעו עליו, תוך חיקוי מושלם של לו ריד.

עוד שני קטעים מאוד בולטים כאן הם השיר ההורס “I was dancing in the lesbian bar” שבו ריצ'מן מספר איך בילה לילה בבאר מבאס, ואיך הלילה הסתיים באופן לוהט בבאר לסבי סמוך. מי בעולם יכול לכתוב שיר כזה? שיר נוסף הוא “Higher Power”, שהמילה "מקסים" (אם מישהו עוד יכול להשתמש בה בכלל, אחרי שבתוכניות ריאליטי של שירה משתמשים בה בהפקרות) נתפרה למידותיו- תקשיבו למילים:

It's magic It's magic the way we got together,
There's magic around us in the air
It's magic It's magic, no not at random
And there must be a higher power somewhere.

אבל ה-שיר, בעיניי אחד השירים הכי יפים בעולם, הוא השיר “That Summer feeling”. בשני אקורדים גנובים מלו ריד, ריצ'מן מביא את השיר הנוסטלגיה האולטימטיבי, ומתרפק על אותם ימי קיץ חסרי דאגות של תקופת הנעורים, התקופה בה אתה לא חייב לעשות שום דבר שאתה לא רוצה, שלחברים שלך יש זמן לבלות איתך ואין לך סיבה לא לסמוך עליהם, ובכל מקום יש את הריח של הדשא מסביב. והיום, כשאתה מבוגר מריר, תחושת הקיץ והגעגועים ההם רודפים אותך. שיר מאוד מאוד פשוט אבל הוא כל כך נכון ומדויק, כל כך קל להתחבר אליו, שפשוט מצאתי את עצמי מאזין לו בריפיט שוב ושוב עם דמעות בעיניים.

When even fourth grade starts looking good

Which you hated,

And first grade's looking good too,

Overrated,

And you boys long for some little girl

That you dated

Do you long for her of for the way you were,

That summer feeling is gonna haunt you

One day in your life.

אז זה רק קמצוץ מהעולם של ריצ'מן, עולם שאני רק מתחיל לחקור ולהעריך. אני אאמץ את הגישה האופטימית\נאיבית של ריצ'מן ואאמין שאם ארצה מספיק, ריצ'מן יבוא להופיע בישראל. אתם איתי?