כשהקסיו מנסר את הלילה

התחלנו להסתובב במוזיאון. הוא עם גיטרה חשמלית ואייפוד, ואני- מחובר אליו באוזניות. לא היינו שם לבד- ידידי ע' באותו זמן היה מחובר באוזניות לגיטרה של מר עוזי פיינרמן\רמירז, וכשהתחלנו את המסע הקצר שלנו בדיוק הגיע רייסקינדר וחיכה ל"מתחברים" שלו. הקונספט היה כזה- אני מתחבר אליו באוזניות ואנחנו יוצאים לסיבוב קצר של 10 דקות במוזיאון, באגף לאומנויות. במהלך עשר הדקות האלו מוטל עליו לנגן לי "פסקול" אישי שאמור להתאים פחות או יותר למה שאנחנו רואים, שרק אני יכול לשמוע. הוא ניגן לופים שהכין על האייפוד, מדי פעם פזמר בגיטרה שלו וגם פרט על מיתרי הפסנתר הוירטואליים של האייפוד. לבסוף זה נגמר, הורדתי את האוזניות והמסע שלנו נגמר. "הי יאיר, אפשר תמונה?"

יאיר קז ועבדכם הנאמן, יולי 2011

התרחיש המשונה הזה קרה ביולי שנה שעברה, בליל קיץ ירושלמי קריר (כן כן, ככה הם הלילות הקיציים בירושלים), בהפנינג מרתק במוזיאון ישראל שכלל גם מסיבת אוזניות (במוזיאון, כן?), חילופי מהלומות על גבי מקלדות לפטופ בין מנחם בן לכל מי שנקרה בדרכו, ועוד ארועים מופלאים ומשונים שיכולים כנראה לקרות רק בליל קיץ ירושלמי. בכל מקרה, אלו היו 10 דקות התהילה המשותפות שלי עם יאיר קז, אחד המוסיקאים המיוחדים, המקוריים, והבלתי מוערכים בארץ, ואיש ששווה לבלות איתו הרבה יותר מעשר דקות. מה דעתכם על....17 דקות?

את יאיר בדרך כלל זוכרים כמצחיק הזה עם המשקפיים והשיער המוזר שמנגן באס ועושה קולות של ילדה בת 14 בג'ירפות. מה שמעטים מבינים הוא שלמעשה קז הוא המוח היוצר השני בלהקה- המילים הם אמנם של גלעד כהנא אבל הויז'ן המוזיקלי תמיד היה של שניהם, קז חתום כמלחין שני עם כהנא ברבים משירי הלהקה (כל שירי "משוחח עם כסא" למשל), ושותף איתו לעיבודים, לעריכות, להקלטות ולהפקה. ועוד משהו- קז וכהנא הקימו למעשה ביחד את ג'ירפות, עוד כשקראו להם "בנות יפתח". מעבר לכך, כמו כהנא עצמו- שתמיד מדברים על הטקסטים והפרפורמנס שלו אבל כולם מפספסים את זה שהוא מוזיקאי מאוד מאוד מוכשר- גם קז הוא מולטי-אינסטרומנטליסט מוכשר ביותר שיודע לנגן ב(נשימה ארוכה) גיטרות, באס, קלידים מסוגים שונים, מלודיקה, חליל וחליליות, סמפלרים, כלי הקשה וזה רק קצה הקרחון, ואם תפתחו את העטיפות של הדיסקים תמצאו שבכל שיר הוא גם מנגן בכלים אחרים לגמרי. למעשה כל הסאונד של ג'ירפות בנוי על החלפת הכלים הזו בין כהנא וקז שפשוט מנגנים בהמון כלים, וזהו הסוד הגדול של המוזיקה של ג'ירפות.

צילום: עלמה מכנס

לאי.פי. שקז מוציא בימים אלו, Automatic  Orchestra, קז מנגן בכלי שרבים לא יודעים על קיומו כלל (אני למשל), שזהו הקסיוטון (CasioTone). זהו למעשה סינטיסייזר פרימיטיבי, שכמו שקז מדגים בוידאו בן שני חלקים ששם ביוטיוב, מאפשר יכולות תכנות מרשימות למדי, בטח בהתחשב בעובדה שיצא ב-1979. הדבר המקסים והיפהפה בכלי הזה הוא כמובן הסאונדים שהא מוציא- אותם סאונדים ממשחקי המחשב הישנים שכולנו זוכרים ואוהבים ושילדי הפייסבוק לעולם לא יבינו (הכנס כינורות משתפכים ומייבבים כאן). מה שעוד מקסים בכלי הזה הוא הנאיביות הגדולה שלו- זוהי מקלדת קטנטנה שעובדת על סוללות, אבל קז באמת מראה שהיא עולם ומלואו.

Automatic  orchestra מבוצע כמעט כולו על גבי הכלי הקטן הזה, על מקלדת נוספת שקז נעזר בה, ופחות או יותר זהו. קז עושה כאן שימוש במשהו שאני מאוד אוהב באמנות- מגבלות. אמנים כמו ניקו או קפטן ביפהארט ניצלו את חוסר היכולת הטכנית שלהם כדי ליצור משהו ייחודי שמוזיקאי מיומן יותר לא היה מעלה על דעתו להעז לעשות.  לעומתם קז הוא מוזיקאי מאוד מיומן אבל הבחירה בכלי שהוא אמנם בעל אופציות אבל בכל זאת נשמע כמו צעצוע, יוצרת כמובן עולם צלילי מיוחד מאוד. כאן המקום להשוואה נוספת בין קז לחברו ללהקה כהנא; כהנא השתמש גם הוא בטכניקות לו-פיי דומות באלבום המופת הגדול שלו "שכחתי איך לאכול", שגם הוא נשמע לפרקים כמו אלבום מחווה למשחקי מחשב. אבל כהנא יצא אלבום כבד ומדכא ביותר, והאלבום של קז הרבה יותר משמח ומגניבול; ניכר שכמו שהוא אמר בראיון ל-NRG, "הפרויקט הזה מתקשר עם דברים שאני אוהב כל החיים".

ההשוואה לכהנא הופכת בלתי נמנעת בשל העובדה שקז שר וכתב מילים באלבום. קז לא זמר גדול אבל יש לו קול נעים, בעיקר בשיר הכי טוב באלבום, “Baby on my back” (יש באלבומונצ'יק רק 5 קטעים, עליהם עבד קז שנתיים!). השיר בעצם מציג את הפאזה הנוכחית של קז שבעצם מתקשרת באופן ברור למהות האלבום- קז הוא אב טרי ויש לו ילדה בבית, מה שזורק אותו לילדותו שלו ולסאונדים של 1979, השנה בה הקסיוטון יצא לשוק. “Babe, you got something growing in you” שר קז בשיר “Something on me” בו הוא גם עושה ביט-בוקסינג אפקטיבי; קז אמנם ממשיך לחרוך במות עם כהנא המשתכר-תמיד, אבל הוא גם אב במשרה מלאה וזה מאוד יפה. בקטע האחרון “Spell language”,  קז אף מפנה את המיקרופון ל"זמר אורח" שהוא בעצם צעצוע מדבר, פריט נוסטלגיה אורגינל מהסבנטיז, שבקול מכני סטיבן-הוקינגי "שר" את הקטע- שמתחקה שוב עם שורשי הילדות הנאיבית של קז.

מכל ההשתפכויות שלי קצת קשה לתאר איך האלבום נשמע, אבל הסאונד האנלוגי המיוחד של האלבום וההקשר המשפחתי שלו עושים אותו לאלבום קטן-גדול: זה ממש לא אלבום מינליסטי וקז באמת עושה מהמכשיר הזה תזמורת שלמה, וזה אולי מה שקז הילד רצה לעשות כשיהיה גדול- להקליט אלבום שלם עם הקסיוטון. מהבחינה הזו קז הגשים חלום מוסיקלי, ומה יותר טוב מזה? הדבר היחיד שאני יכול להגיד לחובתו של הפרויקט הזה הוא- למה כל כך קצר? יש כאן בהחלט פוטנציאל לאלבום באורך מלא. אולי זה יותר מדי תובעני ליצור אלבום שלם עם מקלדת מצחיקה מ-1979, אבל 17 הדקות של האלבומון עוברות מאוד מהר ומשאירות הרבה טעם של עוד. מי יודע, אולי עוד תהיה תחייה מחודשת של הקסיוטון, בזכות השימוש הנהדר של קז בכלי. מישהו יודע כמה זה עולה באיביי?

מילה לסיום: הפוסט הזה הוא פוסט ראשון שמתפרסם במקביל גם בעכבר העיר, במדור חדש שנקרא מועדון הבלוג, ביחד עם פוסטים מבלוגים משובחים אחרים: בלוג של יאיר יונה, "המאזין" של עידו שחם, ו"סיפור.כיסוי". אתם מוזמנים להתעדכן, ותודה לניר גורלי ולחבר'ה מ"עכבר" על הצ'אנס.